רע"א 4549/20 גינדי החזקות ייום 2009 בע"מ נ. רות פייס ו9 אח'

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת חנה פלינר ) בת"א 63870-07-18 (אשר נידונה יחד עם ת"א 66893-07-19) מיום 2.6.2020, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשת לעיכוב ההליכים מחמת קיומו של הליך תלוי ועומד.

1.

בשנת 2009 התקשרה המבקשת – חברת גינדי החזקות ייזום 2009 בע"מ, העוסקת בייזום ובנייה של פרויקטים בתחום הנדל"ן (להלן: " המבקשת "), עם המשיבים 1, בהסכמי מכר לרכישת דירות בפרויקט מגורים המצוי במתחם "שרונה" בתל אביב-יפו, אשר באותה עת טרם נבנה (להלן: " המשיבים ", " הסכמי המכר " ו-"ה פרויקט ", בהתאמה). על פי הנטען, כ-3 שנים לאחר החתימה על הסכמי המכר, החליטה המבקשת לשנות את אופיו של הפרויקט, ולהפוך את קומת הקרקע שלו לשוק אוכל רחב ממדים (להלן: " שוק האוכל "). נוכח התנגדות בעלי הדירות בפרויקט להחלטה זו, בראשית שנת 2013 התקשרה המבקשת עם מרבית בעלי הדירות בפרויקט בהסכם פשרה, במסגרתו ויתרו האחרונים על טענות בדבר הקמת שוק האוכל, בתמורה להתחייבויות שונות שנטלה על עצמה המבקשת בקשר עם הפרויקט וכן מתן פיצוי כספי (להלן: " הסכם 2013 "). יצוין כי המשיבים סירבו לחתום על הסכם 2013. בהמשך לכך, בחודש יולי 2015, בד בבד עם תחילת תהליך אכלוס הדירות בפרויקט, נפתח שוק האוכל לקהל הרחב.

להשלמת התמונה, יצוין כי בסמוך לפתיחת שוק האוכל, ובעקבות חילוקי דעות נוספים שהתעוררו בקשר עם פתיחתו, התקשרה המבקשת עם המשיבה 2 – נציגות דיירי הבית המשותף ברח' קלמן מגן 7-3, תל אביב, הלוא היא נציגות הדיירים בפרויקט (להלן: " הנציגות "), בהסכם במסגרתו התחייבה המבקשת לפעול לתיקונם של ליקויים מסוימים עליהם הצביעה הנציגות (להלן: " הסכם 2015 ").

2.

בחלוף מספר שנים, ביום 29.7.2018, הגישו המשיבים תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו נגד המבקשת, במסגרתה נטען כי בהקמתו והפעלתו של שוק האוכל הפרה המבקשת את ההתחייבויות החוזיות שנטלה על עצמה במסגרת הסכמי המכר; כי שוק האוכל מהווה מטרד חמור ומתמשך הפוגע באיכות חייהם של המשיבים ובקניינם; וכן כי במסגרת הפעלתו של שוק האוכל המבקשת השתלטה שלא כדין על שטחים אשר הוגדרו כרכוש משותף של דיירי הפרויקט (להלן: " תביעת המשיבים "). במסגרת התביעה, נתבקשו סעדים הצהרתיים וכן סעדים כספיים בסך כולל של כ-14.4 מיליון ש"ח, הכוללים פיצוי בגין הפגיעה ברכוש המשותף ותשלום דמי שימוש ראויים בעבור שימושה של המבקשת ברכוש המשותף; פיצוי בגין ירידת ערך הדירות; ופיצוי בגין נזק בלתי ממוני (לרבות אובדן איכות חיים, נוחות ורווחה).

יוער כי המשיבה 2 – היא הנציגות, והמשיבה 3 – חברת יקיר ב. בע"מ, המשמשת כחברת הניהול של פרויקט המגורים, נוספו כצדדים שלישיים בתביעה, לאחר שהמבקשת הגישה נגדן הודעת צד ג' (להלן: " ההודעה לצד ג' ").

3.

מספר חודשים לאחר הגשת תביעת המשיבים, ובעודה מתנהלת, ביום 3.12.2018 הגישה הנציגות תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו נגד המבקשת ונתבעים נוספים, אשר מתנהלת לפי אותו מותב של תביעת המשיבים (ת"א 5281-12-18, כב' השופטת חנה פלינר (להלן: " תביעת הנציגות ")). במסגרת תביעת הנציגות, נטען כי המבקשת הפרה רבות מן ההתחייבויות שנטלה על עצמה כלפי בעלי הדירות בפרויקט וכלפי הנציגות במסגרת הסכמי 2013 ו-2015; כי היא פעלה בחוסר תום לב במשא ומתן שהוביל להסכמים אלו ובקיום התחייבויותיה לאחר מכן; כי נפלו ליקויים וכשלים חמורים ברכוש המשותף בפרויקט (אשר על פי הנטען, חלקם נגרמו כתוצאה מהוספתו המאוחרת של שוק האוכל); וכי המבקשת פגעה בנגישות הדיירים לבנייני המגורים והשתלטה על חלקים מהרכוש המשותף. בשל כך, נתבקשו במסגרת התביעה סעדים הצהרתיים, וסעדים כספיים בסך כולל של כ-60 מיליון ש"ח, הכוללים פיצוי בגין עלות תיקונם של הליקויים והכשלים האמורים, פיצוי בגין נזקים והפסדים נוספים שנגרמו לנציגות כתוצאה מהתנהלות המבקשת, וכן תשלום דמי שימוש ראויים בגין שימושה של המבקשת ברכוש המשותף.

4.

בעקבות הגשת תביעת הנציגות, הגישה המבקשת ביום 28.5.2019 " בקשה לעיכוב הליכים מחמת 'הליך תלוי ועומד' " , בגדרה נתבקש בית המשפט קמא לעכב את בירור תביעת המשיבים בשל קיומה של תביעת הנציגות (להלן: " הבקשה לעיכוב הליכים "). בבקשתה, טענה המבקשת כי עיכוב ההליכים נדרש, הואיל ובמסגרת תביעתה העלתה הנציגות (כמי שמייצגת את כל דיירי הפרויקט, לרבות המשיבים) טענות זהות לאלו שהועלו במסגרת תביעת המשיבים, המבוססות על מסד עובדתי זהה. משכך, סברה המבקשת כי תביעת הנציגות, אשר היקפה הכספי גדול יותר, למעשה מכילה בתוכה את תביעת המשיבים, ולכן יש להורות על עיכובה על מנת למנוע הכרעות סותרות, וחיוב המבקשת בכפל פיצוי. ביום 7.8.2019 הגישו המשיבים את תשובתם לבקשה לעיכוב הליכים, במסגרתה הביעו התנגדותם לקבלת הבקשה בטענה כי מדובר בשתי תביעות, בעלות צדדים שונים ועילות תביעה שונות. בתוך כך, ציינו המשיבים כי אומנם קיימת נקודת השקה בין הסעדים המבוקשים, שעניינה בתשלום דמי שימוש ראויים על שימושה של המבקשת ברכוש המשותף, ואולם מדובר בחלק קטן יחסית מהסעדים המבוקשים במסגרת כל אחת מהתביעות. ביום 20.8.2019 הגישו הצדדים השלישיים, ובתוכם הנציגות, תשובה לבקשה לעיכוב הליכים, במסגרתה הביעו דעתם כי קיימת חפיפה מסוימת בין התביעות, ולכן מסכימים הם לעיכוב ההליכים בעניינים החופפים בלבד.

5.

לאחר קיומו של דיון מקדמי, ביום 2.6.2020 דחה בית המשפט קמא את הבקשה לעיכוב הליכים. בנמקו את החלטתו, ציין בית המשפט קמא כי המדובר בתביעות שונות המבוססות על עילות שונות, ודורשות בירור עובדתי שונה: כך, תביעת המשיבים הוגשה על ידי מספר בעלי דירות, אשר טענתם העיקרית היא כי שוק האוכל הוקם שלא כדין, תוך הפרת התחייבויות המבקשת בהסכמי המכר. כפועל יוצא, נטען כי נגרמה למשיבים ירידת ערך של הדירה, כי הם סובלים ממטרדים וכי הם זכאים לדמי שימוש ראויים בגין שימוש המבקשת בשטחים המשותפים. לעומת זאת, תביעת הנציגות הוגשה על ידי הנציגות, היא נוגעת אך ורק לרכוש המשותף, ובמסגרתה נטען כי המבקשת הפרה את ההתחייבויות שנטלה על עצמה בהסכמי 2013 ו-2015. לשיטת בית המשפט קמא, אומנם תביעת הנציגות מציגה רקע דומה לזה שהוצג בתביעת המשיבים, אך העניינים העיקריים אשר יידונו במסגרתה, בשונה מתביעת המשיבים, הם ליקויי הבנייה, הפרות הסכמי 2013 ו-2015, והמטרדים שנגרמו בשל הפרות אלו. בהקשר זה, הזכיר בית המשפט קמא כי המשיבים כלל לא חתמו על הסכמי 2013 ו-2015, אשר בהפרתם מתמקדת תביעת הנציגות. כן ציין בית המשפט קמא כי אכן ייתכן שקיימת חפיפה מסוימת בין התביעות, שכן בשתיהן הועלתה הטענה להשתלטות המבקשת על הרכוש המשותף, ואולם ברוב הנושאים העומדים לדיון במסגרת שתי התביעות אין כל חפיפה, כך שהכרעה בתביעת הנציגות לא תייתר את תביעת המשיבים ולא תוביל לצמצומה בהיקף דרמטי. אשר על כן, החליט בית המשפט קמא לדחות את הבקשה לעיכוב הליכים.

יצוין כי במסגרת אותה החלטה, הכריע בית המשפט קמא בשתי בקשות נוספות שהגישו הצדדים, ובתוך כך בבקשת הנציגות למחיקה על הסף של ההודעה לצד ג' שהגישה נגדה המבקשת. בעניין זה, החליט בית המשפט קמא לדחות את הבקשה, ואולם הורה על עיכוב הדיון בהודעה לצד ג' שהוגשה נגד הנציגות, עד להכרעה בתביעת הנציגות, וזאת לפי תקנה 222 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: " התקסד"א "). בית המשפט קמא סבר כי ההודעה לצד ג', ככל שהיא מופנית נגד הנציגות, מתמקדת רק בעניין המטרד הנוגע לרכוש המשותף, ולכן היא חופפת לתביעת הנציגות הן מבחינת הצדדים והן מבחינת הנושאים. משכך, הרי שהכרעה בתביעת הנציגות תייתר את ההכרעה בהודעה לצד ג' שהגישה המבקשת נגד הנציגות.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.

6.

טענתה המרכזית של המבקשת במסגרת בקשת רשות הערעור היא כי שגה בית המשפט קמא בקבעו כי מדובר בתביעות שונות, וכי לא קיים חשש להכרעות סותרות. לשיטתה, הן תביעת המשיבים והן תביעת הנציגות עוסקות בנזקים שנגרמו לכאורה לדיירי הפרויקט בעקבות הקמת שוק האוכל, ורבות מן הטענות שנטענו במסגרתן זהות זו לזו. כן נטען כי אף הצדדים בתביעות זהים, שכן הנציגות היא גוף המאגד בתוכו את כל בעלי הדירות בפרויקט, ובכלל זה את המשיבים. בהקשר זה, גורסת המבקשת כי העובדה שהמשיבים לא חתמו על הסכם 2013 אין בה כדי ליצור שונות מהותית בין התביעות. זאת ועוד, המבקשת טוענת כי היה על בית המשפט קמא להתחשב בעבודה שבמסגרת תשובות המשיבים והצדדים השלישיים לבקשה לעיכוב הליכים, הודו אלו כי קיימים נושאים חופפים בין שתי התביעות, ולקבל את הבקשה לעיכוב הליכים למצער ביחס לנושאים אלו. לבסוף, נטען כי החלטת בית המשפט קמא שלא לעכב את ההליכים בתביעת המשיבים אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם החלטתו לעכב את הדיון בהודעה לצד ג' שהגישה המבקשת נגד הנציגות. לשיטת המבקשת, משבית המשפט קמא הגיע למסקנה כי עמדת ההגנה של המבקשת, כפי שמשתקפת בהודעה לצד ג' שהוגשה במסגרת תביעת המשיבים, זהה לעמדת ההגנה שהציגה המבקשת במסגרת תביעת הנציגות, הרי שהיה עליו לעכב את בירור תביעת המשיבים כולה, ולא אך את ההודעה לצד ג'. בשולי הדברים, טוענת המבקשת כי תקנה 222 לתקסד"א מעניקה לבית המשפט את הסמכות לעכב את הדיון בהודעת צד ג' עד להכרעה בתביעה שבמסגרתה היא הוגשה, ולא עד להכרעה בתביעה אחרת. משכך, סבורה היא כי בית המשפט קמא לא היה מוסמך לעכב את הדיון בהודעה לצד ג' שהוגשה נגד הנציגות במסגרת תביעת המשיבים, עד להכרעה בתביעה אחרת – היא תביעת הנציגות.

7.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתשובת המשיבים. כידוע, החלטה שעניינה בקשה לעיכוב הליכים היא החלטה בעלת אופי דיוני מובהק הנוגעת לאופן ניהול ההליך, וככזו נתונה היא לשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית. משכך, ערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בהחלטות כגון דא, אלא במקרים חריגים, וזאת אף אם היא סבורה כי מוטב היה לנקוט בדרך דיונית אחרת (ראו: רע"א 353/20 קוגיטו קפיטל אס.אמ.אי. שותפות מוגבלת נ' ויצמן , פסקה 20 (18.5.2020) (להלן: " עניין קוגיטו קפיטל "); רע"א 8466/18 חברת שאול גואטה בע"מ נ' קוקו , פסקה 5 (24.12.2018); רע"א 4349/18 SES S.A

נ' קורן , פסקה 8 (21.8.2018)). לא מצאתי כי ענייננו נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור.

8.

כידוע, בבואה של הערכאה הדיונית להכריע בבקשות בדבר עיכוב הליכים בגין קיומו של 'הליך תלוי ועומד', עליה לאזן בין מגוון שיקולים, ובכלל זאת – זהות הסוגיות הדרושות הכרעה בכל אחד מן ההליכים, זהות בעלי הדין, מניעת הכרעות סותרות, וכן שיקולי יעילות וחיסכון במשאבים (ראו: עניין

קוגיטו קפיטל , פסקה 21 ; רע"א 3459/19 אלבז נ' חברת החשמל לישראל בע"מ , פסקה 10 (31.7.2019); רע"א 1919/17 וולף נ'

Golden Sino Far-East , פסקה 5 (3.4.2017)). בענייננו, עמד בית המשפט קמא בהחלטתו על השונות הקיימת בין בעלי הדין שהגישו כל אחת מן התביעות, ועל קיומם של הבדלים משמעותיים בין הסוגיות העובדתיות והמשפטיות המצויות במחלוקת במסגרת כל אחת מן התביעות. בהתחשב בשוני זה, סבר בית המשפט קמא כי הכרעה בתביעת הנציגות איננה צפויה לייתר את בירור תביעת המשיבים, ואף לא להוביל לצמצומה בהיקף משמעותי שיש בו כדי להצדיק את עיכוב בירורה, ומשכך החליט לדחות את הבקשה לעיכוב הליכים. עמדה זו, הנשענת על היכרותו הקרובה של בית המשפט קמא עם שני ההליכים, היא סבירה בנסיבות העניין, ולא מצאתי הצדקה להתערב בה.

9.

יחד עם זאת, מצאתי לנכון לציין כי בשלב הנוכחי שתי התביעות (תביעת המשיבים ותביעת הנציגות) מתנהלות לפני אותו מותב של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת חנה פלינר ). ואכן, בשים לב לתחומי החפיפה הקיימים בין התביעות, דיון בהן על ידי אותו מותב הוא עניין ראוי. זאת, הן מאחר שהדבר מצמצם את הסיכון להכרעות סותרות ועשוי להועיל לחסכון במשאבים, והן בשל הגמישות הדיונית שהדבר מאפשר למותב בעת שמיעת הראיות (למשל, האפשרות לשמוע עדים שיזומנו להעיד בשתי התובענות במאוחד במסגרת דיון משותף לשתי התובענות), ומתן פסקי הדין.

10.

לסיום, אציין כי בית המשפט קמא עיכב בשלב זה את הדיון בהודעה לצד ג' שהגישה המבקשת נגד הנציגות בתיק זה עד להכרעה בתביעת הנציגות, וזאת מכוח תקנה 222 לתקסד"א. המבקשת משיגה גם על היבט זה של ההחלטה, בטענה שתקנה 222 לתקסד"א, על פי לשונה, מאפשרת לעכב את הדיון בהודעת צד ג' רק עד למתן פסק דין בתביעה העיקרית במסגרתה הוגשה (תביעת המשיבים), ולא עד למתן הכרעה בתביעה אחרת (תביעת הנציגות). לכאורה הצדק עם המבקשת בנקודה זו. ואולם, מאחר שעוד חזון למועד, לא ראיתי הצדקה לבקש התייחסות לעניין זה. אסתפק בשמירת זכותה של המבקשת להעלות את טענותיה בעניין זה בשנית לפני בית המשפט קמא, אם וכאשר יתברר שיש לטענה זו חשיבות מעשית.

11.

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא. משלא נתבקשה תשובת המשיבים – אין צו להוצאות.