רע"א 4589-23 רע"א 4589-23

1.בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו, מיום 17.4.2023, בע"א 11497-02-22 (השופטים י' שבח – סג"נ, י' אטדגי ו-ש' יעקובוביץ'), שבגדרו התקבל באופן חלקי ערעור המשיבה, AIG חברה לביטוח (להלן: חברת הביטוח), על פסק הדין של בית משפט השלום בבת-ים, מיום 9.1.2022, בת"א 34250-11-17 (השופט ש' מ' מזרחי).

רקע

2.ביום 27.10.2010, התקשר דוד עמוס ז"ל (להלן: המנוח), בעלה המנוח של המבקשת, ורד עמוס, טלפונית, עם חברת הביטוח, וביקש להנפיק פוליסת ביטוח חיים למשכנתא, המהווה בטוחה לסילוק המשכנתא במקרה של פטירה, וזאת בהתאם לדרישת הבנק.

3.בשיחת הטלפון, השיב המנוח על שאלון רפואי שהקריאה לו נציגת חברת הביטוח. פרטי שיחת הטלפון – מה שנאמר בה ומה שלא נאמר בה – הם עיקר התשתית העובדתית שעליה השתיתו הערכאות הקודמות את מסקנתם המשפטית.

4.אין חולק כי מוטיב חוזר ונשנה במהלך שיחת הטלפון, היה רצונו של המנוח להשלים את הליך הפקת הפוליסה, מהר ככל הניתן. בפתח השיחה, שאל המנוח את נציגת חברת הביטוח "את יכולה תוך עשר דקות להשיג לי פוליסה"? אף בהמשך השיחה, שב ושאל – "אנחנו הולכים לעשות פוליסה בחמש דקות? [...] זה יהיה שיא, לא?"; ושוב, לקראת סיום השיחה, במסגרת הדרישה לחתימה על מסמכים, שב המנוח וביקש להאיץ את התהליך: "אני כרגע יושב ליד הפקס, אנחנו, אמרתי לך, אנחנו צריכים לעשות את זה ב- 10 דקות, אני ואת, אני שולח לך ואת שולחת לי".

5.לאורך השאלון, השיב המנוח ב-'לאו' על כלל השאלות הרפואיות, ולעיתים, אף בנימה של קוצר רוח. אזכיר כאן את המענים אשר יתבררו בהמשך כלא-נכונים ולא-כנים: לשאלת הנציגה "אובחנה אצלך אי פעם אחת מהמחלות הבאות? מחלת לב, מערכת הדם, סכרת, סרטן, גידול, כבד, מעיים, קיבה, מחלות נפש, כולסטרול שומנים גבוהים בדם", השיב המנוח "לא לא לא לא, תעברי תעברי" (ההדגשות כאן ולהלן אינן במקור, אלא אם צוין אחרת – נ' ס'); במענה לשאלה "שלפוחית השתן, כליות, פרוסטטה, אברי רביה, HIV חיובי איידס, בעיות ריאה, אסטמה, לחץ דם גבוה, פגיעות נוירולוגיות או משהו אחר?", השיב – "לא"; גם במענה לשאלות "האם עישנת או השתמשת במוצרי טבק בעבר או בהווה?" ו-"האם קיבלת טיפול תרופתי קבוע בשנתיים האחרונות?", השיב המנוח בשלילה; לבסוף, במענה לשאלה הכללית, "האם אתה בריא למיטב ידיעתך?", השיב המנוח "כן". בטרם הסתיימה השיחה, ניסה המנוח להתמקח קמעא על מחיר הפוליסה.

6.לאחר שיחת הטלפון, נשלחו למנוח בפקס שלושה מסמכים, עליהם חתם: 'טופס הצהרת בריאות', הכולל את השאלות שנשאל, ואת המענה שנתן בשיחת הטלפון; 'טופס אימות פרטים' הכולל הצהרה לפיה התשובות שמסר לשאלון שבהצהרת הבריאות, הן מלאות וכנות, וככל שאין הדבר כן, אזי הביטוח לא יהיה בתוקף; ו-'טופס ויתור סודיות רפואית'.

7.ביום 17.3.2015 נפטר המנוח, לאחר שמספר ימים קודם לכן, התמוטט ונחבל בראשו במהלך חתונת בִּתו. בדו"ח הפטירה שהופק בבית החולים נקבע שסיבות המוות הן דימום מוחי נרחב, אי-ספיקת כליות חמורה והיפוקלמיה, אשר נבעו, בין השאר, מיתר לחץ דם.

8.ביום 19.4.2017 פנה בנם של המנוח והמבקשת לחברת הביטוח באמצעות הדואר האלקטרוני, בעניין הפוליסה. בתשובתה, הודיעה נציגת חברת הביטוח כי סכום הביטוח שישולם יהיה בשיעור נמוך מזה הנקוב בפוליסה, מחמת אי-הצהרת המנוח על מחלות הסכרת ויתר לחץ דם מהן סבל. זו לשונה: "סכום הביטוח בפוליסה של המנוח הינה: 458,697 ₪. המנוח סבל לפני רכישת הפוליסה מסכרת ולחץ דם במידה והיה מצהיר על כך היה מתקבל בתוספת של 125%. בשל כך סכום הביטוח יורד לסכום של 203,870 ₪".

9.בהודעת דואר אלקטרוני נוספת לבנם של המנוח והמבקשת, מיום 19.6.2017, שבה חברת הביטוח ודחתה את הדרישה לתשלום מלוא תגמולי הביטוח על-פי הפוליסה. זאת, בעקבות מידע שאליו נחשפה לאחר בדיקת התיק הרפואי של המנוח: "מבחינת תיקו הרפואי של המנוח עולה כי כל תשובותיו שלעיל (בעניין עישון, ביקורי רופא, טיפול תרופתי, סכרת ובעיות במערכת הדם – נ' ס') אינן עולות בקנה אחד עם תיקו הרפואי, בו מופיעים רישומים בדבר עישון בעבר, יתר לחץ דם החל משנת 2003, סכרת החל משנת 2006 כולל טיפול תרופתי קבוע עובר להצטרפותו לביטוח". מכאן, כתבה חברת הביטוח, המסקנה, כי "תשובותיו להצהרת הבריאות אינן נכונות וניתנו, בין היתר, מתוך כוונת מרמה", ועל כן "קיימת תחולה לסעיפים 6 ו- 7 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981".

10.בהמשך להודעותיה, העבירה חברת הביטוח לחשבון הבנק של המנוח והמבקשת, סכום של 203,870 ₪, המהווה, לשיטתה, תגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי. זאת, בהתאם לסעיף 7(ג) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: החוק) המורה כי במקרה של הפרת חובת גילוי, ישולמו תגמולים בשיעור יחסי "שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים כמקובל אצלו לפי המצב לאמיתו, לבין דמי הביטוח המוסכמים".

פסק הדין של בית משפט השלום

11.המבקשת, עמוס, הגישה לבית משפט השלום תביעה להשלמת תגמולי הביטוח, בהתאם לסכום הנקוב פוליסה, ובנוסף, לפיצוי בגין עגמת נפש. חברת הביטוח, מצידה, הגישה תביעה שכנגד, להשבת התגמולים החלקיים שהעבירה לעמוס. לטענתה, התגמולים הועברו אך בשל טעות של נציגיה; לדבריה, בדיקה בתיק הרפואי של המנוח העלתה, כי בעת כריתת חוזה הביטוח, סיפק המנוח תשובות שאינן מלאות ואינן כנות, בעניין מהותי, ובכוונת מרמה, ועל כן – היא פטורה כליל מתשלום תגמולי הביטוח, בהתאם לחוק.

12.בית משפט השלום קיבל את תביעת עמוס, ומנגד – דחה את תביעת חברת הביטוח. בפסק הדין, נדרש בית משפט השלום לסעיף 6 לחוק, הקובע את חובת הגילוי המוטלת על מבוטח לפני כריתת חוזה ביטוח; לסעיף 7 לחוק, הקובע את תוצאות הפרת חובת הגילוי, ואת התרופות להן זכאית חברת הביטוח; וכן לסעיף 8 לחוק, הקובע מקרים בהם ישללו תרופות חברת הביטוח, חרף הפרת חובת הגילוי על-ידי המבוטח. בית משפט השלום קבע כי המנוח לא הפר את חובת הגילוי שהוטלה עליו בעת כריתת חוזה הביטוח. זאת, הואיל והמנוח אמנם מסר תשובות שאינן מלאות וכנות, לגבי עניינים מהותיים בהתקשרות בינו לבין חברת הביטוח, ואולם לא מתקיים התנאי בדבר מודעותו של המבוטח לכך שמדובר ב'עניין מהותי': "אין חולק כי תשובותיו של המנוח על שאלת המחלות ושאלת המחלות הקשות, לא היו מלאות וכנות. כמו כן, אין חולק כי העניין הנוגע לשאלות שעסקו במחלות הוא עניין מהותי מנקודת מבטה של כל מבטחת סבירה, לרבות הנתבעת. מוכן אני גם לומר כי דרישת הכתב מולאה [...] אך לא ניתן לומר, שלאור הנסיבות בהן נכרת חוזה הביטוח, המנוח היה מודע, בידיעה של ממש, על אף שלא הוסבר לו כלל, כי השאלות אשר נשאל לעניין המחלות, מהוות עניין מהותי".

13.לאחר מכן, ניגש בית משפט השלום לבחון האם תשובותיו של המנוח, שכאמור לא היו מלאות וכנות, ניתנו 'בכוונת מרמה', באופן השולל לחלוטין את זכאותו לתגמולי הביטוח, בהתאם לסעיף 7 לחוק, ואף מונע, בהתאם לסעיף 8 לחוק, את שלילת התרופות מחברת הביטוח, במקרים המיוחדים המנויים בו. בעניין זה, הסביר בית משפט השלום כי "בבסיסה של כוונת מרמה עומד מניע שלילי של המבוטח להשיג כיסוי ביטוחי, תוך הסתרת נתוניו האמיתיים, מתוך מודעותו לכך שאלמלא הסתירם, עלולה להידחות מועמדותו כמבוטח או קבלתו בעלות גבוהה יותר". בנוסף, הפנה בית משפט השלום לפסיקת בית משפט זה, לפיה הנטל להוכחת כוונת מרמה "מוטל על המבטח, וכרוכה בהוכחת יסודות סובייקטיביים, אשר הוכחתם קשה ביותר [...] ברמת הוכחה גבוהה מהנדרש במשפט אזרחי רגיל". בהמשך קבע בית משפט השלום, כי חברת הביטוח לא הצליחה להוכיח כוונת מרמה, וזאת בשים לב למסקנתו שלעיל, כי המנוח כלל לא ידע שהעניינים עליהם השיב באופן חסר ולא כן, הם אכן עניינים מהותיים. בהקשר זה, ביקר בית משפט השלום את חברת הביטוח ואת "[מ]האופן הלקוי בו התנהלה על מנת להשיג את המידע הנחוץ לה, שעה שעליה לשקול את כדאיות החוזה אותו ביקשה לכרות עם המנוח".

14.לבסוף, קבע בית משפט השלום, כי מתקיימים גם תנאי סעיף 8 לשלילת תרופות מחברת הביטוח. נקבע, כי התקיימו תנאי סעיף 8(1) לחוק, שכן חברת הביטוח גרמה לכך שתשובות המנוח לא היו מלאות וכנות, בשים לב "לאופן הקראת השאלון ונסיבות כריתת החוזה, היעדר הסבר בדבר חשיבותו והשלכותיו, לרבות הסבת תשומת ליבו של המנוח לחשיבותו של המידע המהותי לה". עוד נקבע, כי אף תנאי סעיף 8(2) לחוק מתקיימים, שכן לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין הפרטים השגויים אותם מסר המנוח לבין קרות האירוע שהביא למותו. לבסוף, קבע בית משפט השלום, כי על חברת הביטוח לשלם את מלוא תגמולי הביטוח בהתאם לפוליסה, גם בהתאם להוראות סעיף 43 לחוק, לפיו, אף אם הפר המבוטח את חובת הגילוי – וככל שלא פעל מתוך כוונת מרמה – הרי שבחלוף שלוש שנים מיום כריתת חוזה הביטוח, בלא שהמבטחת פעלה לביטולו, מקבל החוזה את תוקפו, חרף הפרת הגילוי. בנסיבות העניין, חלפו יותר משלוש שנים, ועל כן יש תחולה לסעיף זה.

פסק הדין של בית המשפט המחוזי

15.חברת הביטוח ערערה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, הן ביחס לתגמולים אותם נדרשה להשלים בהתאם לפסק הדין של בית משפט השלום, הן ביחס לסכום התגמולים החלקי אותו כבר שילמה, אשר נקבע כי היא אינה זכאית להשבתו.

16.בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור באופן חלקי, וקבע כי חברת הביטוח אינה נדרשת להשלים את מלוא סכום תגמולי הביטוח. קביעתו התבססה על המסקנה כי תשובות המנוח, שלא היו מלאות וכנות, ניתנו בכוונת מרמה. כך נקבע, כי המנוח היה מודע לכך שהעניינים הרפואיים עליהם נשאל, הם עניין מהותי, קרי – כזה "שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרותו בתנאים שבו" (סעיף 6(א) לחוק); שכן "משמדובר בביטוח חיים ומשהוצגו למנוח שאלות שעניינן במצבו הבריאותי [...] יקשה שלא לראותו כמי שהיה מודע לחשיבות המידע שמסר"; עוד נקבע, כי התמלאו לגבי המנוח המבחנים לקיומה של כוונת מרמה, שכן מכלול הנסיבות מסיר כל ספק כי תשובותיו, שאינן אמת, ניתנו במכוון ובלא היסח הדעת, וכי פעל ממניע ברור להסתיר את המידע על מנת 'לקצר את הדרך' לפוליסה, במישור הזמן: "צבר [ה]שאלות עליהן השיב המנוח תשובות שאינן אמת, אשר נועדו כולן ליצור מצג של בריאות מלאה ותקינה [...] על מנת לאפשר כריתתו של חוזה הביטוח 'כאן ועכשיו', ללא כל דיחוי, זאת מתוך הערכה סבירה שאם יימסר המידע 'האמיתי' [...] עלול הדבר להביא לידי הצורך בהליך נוסף של 'הערכת הסיכון' על ידי המבטח".

17.נוכח מסקנתו זו, ובהתאם להוראת סעיף 7(ג)(1) לחוק – הקובע כי בנסיבות של כוונת מרמה, תהנה חברת הביטוח מפטור כליל מתשלום התגמולים – ניתן היה לפטור לחלוטין את חברת הביטוח; בהתאם, גם לא ראה בית המשפט המחוזי מקום להידרש להוראות סעיף 8 לחוק, לגבי שלילת תרופות המבטחת, כפי שעשה בית משפט השלום, שכן הוראותיו לא חלות "אם התשובה שלא היתה מלאה וכנה ניתנה בכוונת מרמה".

18.ואולם, חרף מסקנתו כי המנוח פעל בכוונת מרמה, דחה בית המשפט המחוזי את הרכיב השני של הערעור, וקבע כי חברת הביטוח אינה זכאית להשבת סכום התגמולים אותו כבר שילמה. שופטי ההרכב, נימקו את הכרעתם זו בשלוש דרכים שונות: על-פי גישה אחת, על אף נקודת המוצא לפיה תשלום על יסוד טעות מזכה בהשבה, נסיבות המקרה עושות את ההשבה ל'בלתי צודקת', באופן המאפשר לפטור את הזוכה מחובת ההשבה, על-פי סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 (להלן: חוק עשיית עושר ולא במשפט). זאת, מהטעם שלאחר כריתת חוזה הביטוח, נמנעה חברת הביטוח מלאמת את המידע שנמסר לה, הגם שהיו אמצעים בידה לעשות כן, ואלמלא הגישה המבקשת את תביעתה – הטעות כלל לא היתה מתבררת. לכך מצטרפת העובדה, שעמוס כִלכלה עצמה במהלך השנים על יסוד ההנחה כי המשכנתא סולקה, ולוּ בחלקה. "בהיבט זה לא ניתן, מבחינתם, להשיב את הגלגל לאחור. מקורות כספיים שנוצלו – אינם עוד. חיובם, בעת הזו, להשיב את 'הזכייה' מחמת מרמה, בה לא נטלו חלק (לא נטען אחרת), תעשה עמם עוול העולה על 'הצדק' שיעשה עם המערערת, לו יחוייבו בהשבה". גישה שנייה בפסק הדין סברה, שאכן ההשבה 'בלתי צודקת' בנסיבות העניין, ואולם בחרה להדגיש את התנהלות נציגת חברת הביטוח במהלך השיחה שבטרם כריתת החוזה, "משבאופן טיפולה בהזמנת הביטוח יצרה אצל המנוח, כפי שמסיק המאזין הסביר לשיחה, את הרושם כי מדובר בשלב בירוקרטי/טכני שלא ניתן לדלג עליו, בדומה לחתימה על טופס פתיחת חשבון בבנק שהאדם הממוצע איננו טורח לקרוא אותו, או טופס הסכמה בכניסה לאתר אינטרנט. אמנם תרומה זו אינה עולה כדי מצב בו המבטח 'גרם לכך שהתשובה לא היתה מלאה וכנה' – לפי סעיף 8(1) סיפא לחוק, הדן בשלילת תרופות המבטח, אך היא בהחלט מבססת את הפטור מהשבה לפי סעיף 2 לחוק עשיית עושר". גישה שלישית סברה, כי יש לבסס את הפטור מהשבת תגמולי הביטוח החלקיים ששולמו, על העובדה שחברת הביטוח לא העלתה את טענת המרמה במכתב הדחייה הראשון, אלא רק במכתב הדחייה השני, וגם אז – מבלי שהדבר הוביל אותה למסקנה המתאימה, כי היא פטורה באופן גורף מתשלום תגמולים. טענת הפטור הגורף נטענה לראשונה רק בבית משפט השלום. לגישה זו, הדרישה להשבה מכוח טענת המרמה, עולה כדי חוסר תום לב, ואינה תואמת את הנחיות המפקח על הביטוח מיום 29.5.2002 (להלן: הנחיות המפקח), האוסרות, ככלל, העלאת נימוק שלא הועלה במכתב הדחייה, בנקודת זמן מאוחרת יותר, למעט במקרים חריגים, אותם יש לפרש בצמצום.

19.המבקשת לא השלימה עם פסק הדין של בית המשפט המחוזי, ומכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי.

עיקרי טענות הצדדים

20.המבקשת טוענת, כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא ייחס משקל מספיק לפגמים שנפלו בהתנהלות חברת הביטוח, ולדרך הפזיזה בה הוצגו השאלות הרפואיות באוזני המנוח. עוד טוענת המבקשת, כי המנוח לא היה מודע לכך שהעניינים הרפואיים עליהם נשאל – הם מהותיים, שכן הדבר לא צוין באוזניו במפורש, ואף נוצר בעיניו הרשום ההפוך, משום שהתאפשר לו להשיב גם על השאלות הרפואיות הנוגעות לרעייתו, המבקשת. כמו כן, טוענת המבקשת, כי קביעת בית המשפט המחוזי לפיה למנוח היה 'מניע' להשיב על השאלות בכוונת מרמה, ניתנה "בלא נימוק ממשי" ועל סמך "ניחוש". עוד טוענת המבקשת, כי כלל לא היה מקום לאפשר לחברת הביטוח לטעון לגבי 'כוונת מרמה', שכן היא לא העלתה טענה זו במכתב הדחייה הראשון, וגם במכתב השני, שבו טענה לקיומה של מרמה, הלכה למעשה שילמה תגמולים חלקיים.

21.חברת הביטוח, מנגד, סומכת ידיה על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, ועל מסקנתו כי המנוח פעל בכוונת מרמה. בנוסף, טוענת חברת הביטוח, כי לא מתקיימים התנאים למתן רשות ערעור בגלגול שלישי, משום שפסק הדין של בית המשפט המחוזי, יישם את הלכותיו של בית משפט זה "על עובדותיו ונסיבותיו של התיק דנא". אציין, כי חברת הביטוח בחרה שלא לבקש לערער על קביעת בית המשפט המחוזי, לפיה המבקשת פטורה מלהשיב לה את התגמולים החלקיים אותה שילמה.

דיון והכרעה

22.לאחר שעיינתי בבקשה, על נספחיה, ובתשובה שניתנה לה, באתי לכלל מסקנה כי דינה – להידחות.

23.כידוע, בית משפט זה יֵעתר לבקשות רשות ערעור ב"גלגול שלישי" אך במקרים חריגים, המעוררים שאלה משפטית עקרונית ובעלת השלכות רוחב, שאלה החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או במקרה של עיוות דין (בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); וכן ראו תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). הבקשה שלפנַי, אינה נמנית על מקרים חריגים אלו.

24.המבקשת סבורה כי טעה בית המשפט המחוזי בהכרעתו; כי פסק הדין שיצא תחת ידו – מלא שגיאות כרימון. דא עקא, בכך לא די; על מנת להצדיק מתן רשות ערעור, על המבקשת להראות כי המחלוקת בינה לבין חברת הביטוח, מעוררת שאלה החורגת מגדר המחלוקת הפרטנית שלפנינו. חרף זאת, הבקשה שלפנַי עמוסה בהשגות בעלות אופי עובדתי, שאינן חורגות, מטבען, מעניינם הפרטני של הצדדים; וכן בהערות הנוגעות ליישום הדין הנוהג, שגם בהן כשלעצמן אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור (רע"א 2334/23 תנועת מכבי ישראל נ' קרנקורס ביגוד בע"מ, פסקה 6 (23.3.2023)).

25.למען הסדר הטוב ולטובת הבהירות, אשוב בקצרה על עיקרי המסגרת המשפטית הרלבנטית. סעיפים 8-6 לחוק, עוסקים בחובת הגילוי המוטלת על מבוטח בשלב הטרום-חוזי, ובתוצאות הפרתה (זאת, לשם השוואה, לעומת סעיפים 19-17 לחוק, המטילים על המבוטח חובת יִדוע לגבי עובדות במהלך תקופת הביטוח; ראו רע"א 9849/17 אבי פיקאלי נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ, פסקה 10 לפסק דינו של השופט י' עמית (4.6.2019)). סעיף 6(א), תחת הכותרת 'חובת גילוי', מורה כך: "הציג המבטח למבוטח לפני כריתת החוזה, אם בטופס של הצעת ביטוח ואם בדרך אחרת שבכתב, שאלה בענין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרותו בתנאים שבו (להלן – ענין מהותי), על המבוטח להשיב עליה בכתב תשובה מלאה וכנה". בהתאם לפסיקה שנדרשה לסעיף, רכיבי חובת הגילוי המוטלת על המבוטח, הם: קיומה של שאלה בכתב מאת המבטח; היות העניין מהותי, על פי אמת מידה אובייקטיבית של 'המבטח הסביר'; ותשובה מלאה וכנה – גם יחד (ירון אליאס דיני ביטוח 372-360 (מהדורה שלישית, 2016) (להלן: אליאס)).

אעיר, כי בצידה של החובה להשיב תשובה מלאה וכנה, מטיל סעיף 6(ג) על המבוטח גם חובת גילוי יזום ביחס לעניינים מהותיים – גם אם לא נשאל על אודותם – וקובע כי אם אלו הוסתרו על-ידי המבוטח, "בכוונת מרמה", אזי הסתרה זו "דינה כדין מתן תשובה שאינה מלאה וכנה". חובה זו לגילוי יזום, לא נדונה במסגרת הליך זה.

26.סעיף 7 לחוק קובע את תוצאותיה של הפרת חובת הגילוי, ונותן בידי המבטח את הזכות לבטל את החוזה, בטרם קרות אירוע הביטוח (סעיפים 7(א)-7(ב)); ובאם "קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה" מורה סעיף 7(ג) על חבות בשיעור יחסי: "אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים כמקובל אצלו לפי המצב לאמיתו לבין דמי הביטוח המוסכמים".

27.מיד בסמוך, מסייג עצמו הסעיף וקובע כי המבטח "פטור כליל", אף מתשלום תגמולים יחסיים, באחד משני מקרים: הראשון – שניצב במוקד הליך זה – נוגע למצבו הסובייקטיבי של המבוטח, ומתקיים כאשר "התשובה ניתנה בכוונת מרמה" (סעיף 7(ג)(1)). אדגיש, כי יסוד 'המרמה' בהקשר זה, מתייחס גם ל'תשובה' שנתן המבוטח, קרי – להפרת חובת הגילוי בהתאם לסעיף 6(א) בדרך של מתן תשובה שאינה מלאה וכנה; סעיף 6(ג), העוסק בחובת הגילוי היזום, כולל מיניה וביה יסוד של מרמה (ע"א 282/89 רוטנברג נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מו(2) 339, 362-361 (1992); ולר, עמוד 329).

המקרה השני הפוטר את המבטח כליל מתשלום התגמולים – שאינו מענייננו – נוגע למצבה האובייקטיבי של המבטחת, ומתקיים כאשר "מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע את המצב לאמיתו; במקרה זה זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר קרות מקרה הביטוח, בניכוי הוצאות המבטח" (סעיף 7(ג)(2)).

28.סעיף 8 מגדיר שני מקרים בהם ישללו תרופות המבטח, על אף הפרת חובת הגילוי על-ידי המבוטח. הראשון מתקיים כאשר המבטח ידע את העובדות לאשורן, חרף המידע החלקי שאותו קיבל מהמבוטח, או כאשר תרם בעצמו להפרת חובת הגילוי, כאשר "גרם לכך שהתשובה לא היתה מלאה וכנה" (סעיף 8(1)); השני נוגע לנסיבות בהן לא מתקיים קשר סיבתי בין הפרת חובת הגילוי לבין אירוע הביטוח, בין משום שהעובדה שעליה ניתנה תשובת המבוטח, שלא היתה מלאה וכנה, חדלה להתקיים לפני שקרה מקרה הביטוח, בין משום שלא השפיעה בפועל על מקרה הביטוח או על חבות המבטח.

ואולם, גם כאן הסעיף מסייג וקובע כי תרופות המבטח לא ישללו "אם התשובה שלא היתה מלאה וכנה ניתנה בכוונת מרמה".

29.שלילת תרופות נוספת, מוסדרת בסעיף 43, הקובע כי "המבטח אינו זכאי לתרופות האמורות בסעיף 7 לאחר שעברו שלוש שנים מכריתת החוזה", ואולם גם סעיף זה מסייג וקובע – "זולת אם המבוטח או האדם שחייו בוטחו פעל בכוונת מרמה".

30.העולה מן האמור: מקום בו נקבע כי המבוטח הפר את חובת הגילוי המוטלת עליו, מתוך כוונת מרמה, אזי המבטח יהא זכאי לתרופה של פטור מוחלט מתשלום תגמולי הביטוח, ואף יהא 'חסין' מפני שלילתה, גם בנסיבות בהן החוק קובע כי ישללו תרופות המבטח. ומהו אי-גילוי מתוך כוונת מרמה? כפי שציין פסק הדין של בית המשפט המחוזי, מפסיקת בית משפט זה ומהספרות המשפטית עולה, כי נדרשת מודעות אצל המבוטח למהותיות העניין שלגביו מסר תשובה שאינה מלאה וכנה; יכולת לחזות את תוצאות הטעיית המבטח; וכוונה חפצית בתוצאה זו. "נדרש כי פעולתו של המבוטח תנבע מתוך כוונה להסתיר עניין מהותי, וזאת תבוא מתוך הנחה או סברה של המבוטח כי אם לא יעשה כן לא יכרות עמו המבטח חוזה ביטוח. אכן, בבסיסה של כוונת המרמה ניצב המניע השלילי של המבוטח להשיג את הכיסוי הביטוחי על אף 'נתוניו' האמיתיים, שלהערכתו היו עלולים להכשיל את כריתת ההסכם או לשנות את תוכנו שינוי ניכר" (ע"א 1064/03 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' פיאמנטה, פ"ד ס(4) 375, 398 (2006); וראו גם: שחר ולר חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 כרך א, 309-306 (2005) (להלן: ולר); אליאס, 409-401).

31.בענייננו, בית המשפט המחוזי בא לכלל מסקנה כי המנוח הפר את חובת הגילוי, מתוך כוונת מרמה. נקבע, כי המנוח היה מודע למהותיות המידע אותו הסתיר, שכן "משמדובר בביטוח חיים ומשהוצגו למנוח שאלות שעניינן במצבו הבריאותי [...] יקשה שלא לראותו כמי שהיה מודע לחשיבות המידע שמסר". עוד נקבע, כי המנוח ידע לחזות את תוצאות תשובותיו המטעות, ואף חפץ בתוצאה זו. בהקשר זה, הדגיש בית המשפט המחוזי, כי "צבר [ה]שאלות עליהן השיב המנוח תשובות שאינן אמת, אשר נועדו כולן ליצור מצג של בריאות מלאה ותקינה ולהסתיר את המצב הבריאותי לאשורו" שולל לחלוטין אפשרות לייחס למנוח מענה שגוי בהיסח הדעת בלבד. בנוסף, קבע בית המשפט המחוזי, כי ניתן בנקל לאתר את המניע שמאחורי מצג השווא שאותו הציג המנוח – רצונו הברור והמפורש להשלים את הליך החיתום בהקדם, במסגרת הזמן הקצרצרה שבה ביקש לעמוד: "על מנת לאפשר כריתתו של חוזה הביטוח 'כאן ועכשיו', ללא כל דיחוי, זאת מתוך הערכה סבירה שאם יימסר המידע 'האמיתי' (סובל ממחלות כרוניות – סוכרת ויל"ד ומטופל בטיפול תרופתי קבוע) תחת המידע הכוזב שנמסר (בריאות מלאה ותקינה), עלול הדבר להביא לידי הצורך בהליך נוסף של 'הערכת הסיכון' על ידי המבטח [...] כאמור, 'גורם הזמן' - הדחיפות שבכריתת חוזה הביטוח עמדה בראש מעייניו של המנוח, כפי שניתן להתרשם מתמליל שיחת הטלפון והיא שהייתה, לדידי, 'המניע' למרמה".

32.כפי שניתן להתרשם, קביעות אלו של בית המשפט המחוזי, מעוגנות היטב בנסיבותיו הייחודיות של המקרה שלפנינו: מקרה – קיצוני למדי, יש לציין – של הפרת חובת גילוי על-ידי מבוטח, שהיתה לו 'היסטוריה' של עישון, ולמרבה הצער סבל משורה של מחלות, טופל בתרופות, וחרף זאת, השיב על שאלות הנוגעות לכל אלו – ב'לאו' גורף; כמו כן, המוטיבציה הקונקרטית העומדת מאחורי התנהגותו, עלתה במפורש, כך נקבע, מדבריו: להשלים את הליך חתימת חוזה הביטוח מהר ככל הניתן. זאת, גם במחיר של מתן תשובות חפוזות, המתארות תמונת מצב רפואית שונה בתכלית מזו האמיתית, שהיה מודע לה היטב. מסקנת בית המשפט המחוזי, כי המנוח פרש מצג שווא מתוך כוונת מרמה, על יסוד הנחה ש'מצג אמת', היה מאריך את הליך כריתת החוזה – מעוגנת היטב בעובדות המקרה.

33.משנקבע כי לפנינו כוונת מרמה, אזי בהתאם לסעיף 8 לחוק, נסתתמו טענותיה של המבקשת בדבר אשמתה של חברת הביטוח עצמה, ותרומתה להפרת חובת הגילוי. קביעה זו, צועדת בתלם הוראות הדין, תוך שנסמכת, כאמור, על נסיבותיו הייחודיות והספציפיות של העניין דנן.

34.הבקשה שלפני 'מתנגחת' עם קביעותיו של בית המשפט המחוזי, לכל אורך החזית, ואולם נמנעת כאמור מלהצביע על שאלה החורגת מ-ד' אמותיו של הליך זה. המבקשת טוענת, כי "שגה מותב הערעור כאשר התעלם ממסכת הראיות אשר דק בה מותב השלום" ו-"שגה שלא נתן דעתו להודאת עדת המפתח [...]". היבטים אלו, של עובדות, ראיות ומשקל – אינם בסיס להתערבות ערכאת הערעור, בפרט לא בגלגול שלישי. אזכיר, אך ליתר ביטחון, כי העובדה שהערכאות הדיוניות הגיעו לתוצאות שונות אינה מקימה, כשלעצמה, הצדקה למתן רשות ערעור (רע"א 8145/21 עיזבון המנוח אסעד אבו חאטום ז"ל נ' עיזבון המנוח גאלב אבו חאטום ז"ל, פסקה 10 (16.12.2021)). גם טענת המבקשת, לפיה קביעת פסק הדין בנוגע למניע של המנוח, ניתנה "בלא נימוק" ותוך "ניחוש" – משוללת יסוד למקרא פסק הדין המנומק של בית המשפט המחוזי; ובכלל – המבקשת שטחה טענותיה בשתי ערכאות, ולא מצאתי כי נגרם לה עיוות דין כלשהו. כמו כן, בנוגע לטענת המבקשת השאובה מהנחיות המפקח – באשר ליכולתה של חברת הביטוח להעלות בשלב מאוחר טענות שלא העלתה במכתב הדחייה – אסתפק בציון העובדה, כי נסיבות של מרמה, צוינו במפורש בפסיקתו של בית משפט זה, כחריג המצדיק סטייה מהכלל האמור (רע"א 10641/05 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אסולין, פסקה ד(6) (4.5.2006); רע"א 3735/14 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' קסליו אירועים בע"מ פסקה 7 (22.7.2014)).

35.לא ניתן גם להתעלם מהתוצאה המאוזנת שאליה הגיע בית המשפט המחוזי, בסופו של דבר. כזכור, מטעמים שונים, הורה בית המשפט המחוזי כי המבקשת פטורה מלהשיב את סכום הכסף שכבר שולם לה, ובכך שׂם אותה, במובן מעשי, במקום בו היתה, בהינתן הפרת חובת-הגילוי מכוח סעיף 6(א) (אף בתום לב, ראו אליאס, 371)), ללא הוכחת כוונת מרמה (אכן, ללא כוונת מרמה, תרופת המבטחת היתה לכאורה מתיישנת לפי סעיף 43 לחוק; ואולם, כוונתי לאיזון המהותי המגולם בתשלום תגמולים היחסיים בלבד, בנסיבות של הפרת חובת גילוי ללא כוונת מרמה). בהינתן תוצאה סופית זו, מסופקני אם הליך זה היה משמש אכסניה מתאימה לדון בהשגות המבקשת – גם אם הייתי מזהה בהן ארֶשֶׁת עקרונית.

36.בצד דחיית הבקשה, ובטרם חתימה, אני מוצא לנכון לייחד מספר מילים גם להתנהלות חברת הביטוח בפרשה. בצד הקביעה כי המנוח פעל מתוך כוונת מרמה, עמד בית המשפט המחוזי (בעיקר בחוות דעתה של השופטת שבח) גם על התנהלותה הלקויה של חברת הביטוח, באמצעות נציגתה הטלפונית. כפי שצוין, "אין להתעלם מהתרומה הלא מבוטלת של נציגת המכירות של המבטחת להתרחשותו של אותו המענה". כפי שעלה מההקלטה, "[הנציגה] משווה לאירוע הזמנת הביטוח נופך קליל ושטחי, ההיפך הגמור מהליך רציני כפי המתבקש. [הנציגה] משתפת פעולה עם בקשת המנוח להנפיק פוליסת ביטוח חיים ופוליסת ביטוח מבנה בעשר דקות, במקום לומר לו שעסקינן בהליך רציני האמור להתבצע ביישוב הדעת, תוך מחשבה, ולא בשיטת אקספרס".

37.כזכור, סעיף 8(1) מאפשר לשלול מהמבטח את תרופות הפרת חובת-הגילוי, מקום בו ניתן להצביע על תרומתו להפרה, ולמתן תשובה שאינה מלאה או כנה על-ידי המבוטח. לבד מחובת תום הלב המוטלת על המבטח, יש שהצביעו גם על ההיגיון הכלכלי הניצב בבסיס הסעיף, שכן המבטח – כמי שביכולתו לעצב את סביבת ההתקשרות, להבטיח את בהירות השאלות ולפזר עמימות סביב תנאי ההתקשרות – הוא מונע הנזק הזול ביותר (ולר, עמוד 287; אליאס, עמוד 385).

38.בענייננו, כאמור, בית המשפט המחוזי לא נדרש לשאלת תחולתו של סעיף זה, חרף הערותיו על התנהלות המבטחת, שכן כזכור, כבר על מפתן סעיף 8 נאמר כי אין לו תחולה "אם התשובה שלא היתה מלאה וכנה ניתנה בכוונת מרמה". מִרמת המבוטח 'גוברת' על כשלי המבטחת. עם זאת, מן הראוי להדגיש את אי-הנחת מהתנהלות המבטחת, באמצעות נציגתה, שנראה כי 'נענתה', במידה לא מבוטלת, לחיפזון של המנוח ולאווירת ה'חפיף' ששרתה על השיחה; זאת, אף שהיה מצופה כי בנסיבות אלו – ודווקא על רקע הרושם הברור, כי מדובר בלקוח שתשומת ליבו אינה נתונה למלוא המשמעויות החוזיות של ההתקשרות – 'תצנן' הנציגה את להט הלקוח, ותבהיר את מהותיות העניינים הרפואיים שעליהם היא שואלת, ואת ההשלכה האפשרית של מענה חלקי ולא כן מצידו.

39.יתר על כן. בהתאם לפסיקתו של בית משפט זה, יתכנו מקרים, אמנם חריגים ביותר, בהם התנהלות רשלנית במיוחד של הגורם המבטח, תצמיח מניעה כלפיו מלהעלות טענות נגד המבוטח, אפילו בנסיבות של תשובת מרמה. כך למשל, בענין פיאמנטה נפסק, כי בנסיבות בהן המבטח נמנע לגמרי מצעדים שיש בהם לצמצם את פערי המידע בינו לבין המבוטח, כמו היעדרן של הצהרת בריאות ושל חתימה על טופס ויתור על סודיות רפואית, יראו אותו כמי שנטל על עצמו את הסיכון העודף (ושיקף אותו במחיר הפרמיה), באופן שלא יוכל להשליך יהבו על טענה למרמה.

40.ברי כי התנהלות חברת הביטוח בענייננו, רחוקה מהתנהלות הגורם המבטח בעניין פיאמנטה; ואולם, מן הראוי להשמיע 'הערת אזהרה', לא רק לצד המבוטח, לבל יקל ראש בהליכי כריתת חוזה הביטוח, לא כל שכן, שלא יערים, אלא גם לגורמים המבטחים – שראוי כי יתנו דעתם על האחריות המוטלת עליהם, להגן על הליך החיתום ככזה המתנהל בכובד ראש, גם אל מול לקוחות ש'אצה להם הדרך'. לא תמיד יִמצא להם רווח והצלה בדמות כוונת מרמה מאת המבוטח, כבנסיבות דנן, וכפי שהערתי – בנסיבות מרחיקות לכת, גם טענה לכוונת מרמה עשויה שלא לעמוד להם.

41.למעשה, פסק הדין של בית המשפט המחוזי עצמו (בחוות הדעת של השופטת שבח; שאר שופטי ההרכב נקטו בדרך אחרת), נתן ביטוי מעשי להתנהלות נציגת חברת הביטוח, כאשר ביסס כאמור את שלילת השבת התגמולים שכבר שולמו על-ידי חברת הביטוח, על היותה 'בלתי צודקת' על-פי סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט; זאת, בשים לב לתרומתה שלה עצמה להפרת חובת הגילוי של המנוח. כזכור, חברת הביטוח לא ערערה על חלק זה של פסק הדין של בית המשפט המחוזי, ועל כן, אינני נדרש לשאלת השימוש בכלי זה – של הוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט – לצורך מתן ביטוי לפגמים בהתנהלות הגורם המבטח.

42.הבקשה נדחית אפוא בזאת. במכלול נסיבות הענין, לא אעשה צו להוצאות.