רע"א 5270/09 דוד פרז נ. יעקב תורג'מן

המבקש נפגע בתאונת דרכים. עוד קודם לתאונה הוא הוכר על-ידי המוסד לביטוח לאומי כמי שסובל מפיגור שכלי. המומחה שמונה על-ידי בית המשפט לצורך מתן חוות-דעת בתחום הנוירולוגי ביקש לעיין בחומר הרפואי המצוי במוסד לביטוח לאומי, זאת בשל הקושי לקבל מידע מהימן מפי המבקש עצמו, לאור מצבו. בית משפט השלום הורה על המצאת החומר למומחה ובית המשפט המחוזי אישר זאת. מכאן בקשת רשות הערעור, שבה מבוקש למנוע המצאה למומחה של מסמכי המוסד לביטוח לאומי המתייחסים למצבו של המבקש עובר לתאונה.

לא ראיתי להיעתר לבקשה.

החומר שניתן להציג למומחה רפואי שמונה על-ידי בית המשפט בתביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 – מוגבל. תקנה 8 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז-1986, קובעת כי למומחה יומצאו "... כל המסמכים בדבר הטיפול הרפואי שניתן לו ובדבר הבדיקות שנבדק לצורך אותו טיפול, הנוגעים לענין שבמחלוקת, ובלבד שלא יגיש למומחה חוות דעת רפואית".

הפסיקה עסקה רבות בפרשנות הוראה זו ובאיזון האינטרסים המגולם בה – איזון בין הרצון להניח לפני המומחה תשתית עובדתית מלאה כדי שיוכל ליתן חוות-דעת רצינית ומקצועית, לבין השאיפה לשמור על האובייקטיביות של המומחה ועל עצמאות שיקול הדעת שלו. בהתאם לאיזון זה ולנסיבות החיים המורכבות, התייחסותה של הפסיקה לסוגיה זו לא הייתה נוקשה אלא גמישה. קיימת למעשה "סקאלה" של מסמכים, כשבקצה האחד מסמכים פסולים-בבירור (כגון חוות-דעת של מומחה "מטעם"), בקצה האחר מסמכים מותרים-בבירור (כגון מסמכי אשפוז), ובתווך מסמכי-ביניים שיש בהם מזה וגם מזה. על בית המשפט להכריע בכל מקרה ומקרה מהו השיקול שגובר. לכל אלה מתווספת חזקה, שאינה חלוטה אך יש לה משקל, כי ניתן לסמוך על המומחה המקצועי והמנוסה, זרועו הארוכה של בית המשפט, שיידע להפריד את המוץ מן התבן, ולשמור על עצמאות שיקול דעתו והתרשמותו גם אל-מול "מקצת-חוות-דעת".

באחת הפרשות ציינתי כי "במקרים שבהם קיים ספק בעניין זה" – קרי בעניין כשירותו של מסמך להיות מוגש למומחה – "יש לשקול, בין היתר, האם מדובר במסמך של גוף בלתי תלוי בבעלי הדין, האם הפנייה אל אותו גוף נעשתה שלא ביוזמתם של בעלי הדין, והאם המסמך משקף שלב טבעי של הטיפול בניזוק. נראה כי דרישה אחת שיש לעמוד על קיומה היא שהמסמך מהווה חלק מהליך טיפולי..." (רע"א 5662/08 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' חנסב (טרם פורסם, 10.11.2008)). אכן, המסמכים של המוסד לביטוח לאומי אינם "חלק מהליך טיפולי", וכפי שכבר נפסק, "מן הבחינה העקרונית אין מקום להבחין ביו חוות דעת של המוסד לביטוח לאומי שנערכו לאחר תאונת הדרכים, אשר אין מחלוקת שהינן אסורות בהצגה בפני המומחה מטעם בית המשפט... לבין חוות דעת כאלה שנערכו לפני התרחשות תאונת הדרכים" (רע"א 1426/03 בלאל נ' אברג'יל

(לא פורסם, 27.2.2003)). לכן, הכלל הרגיל הוא שאין להמציא למומחים את מסמכי המוסד לביטוח לאומי.

עם זאת, ייתכנו מצבים, גם אם נדירים ויוצאי-דופן, שבהם היזקקותו של מומחה, ובעיקר מומחה בתחום הנפשי או הנוירולוגי, למסמכים של המוסד לביטוח לאומי, תבוא במקום שמיעת הנפגע עצמו ותמלא חלל משמעותי במידע המונח לפני המומחה בכל הנוגע למצבו של הנפגע עובר לתאונה. במקרה כזה אין לשלול את האפשרות כי בית המשפט יתיר למומחה לעיין במסמכי המוסד לביטוח לאומי, תוך הבהרה כי כל מטרת העיון היא לאפשר למומחה לשאוב את המידע הדרוש לו – והחסר במקורות מהימנים אחרים – על-מנת לגבש את חוות-דעתו העצמאית. כאמור, אין זה המקרה הרגיל, וככלל יש להיזקק – גם כשמ דובר בבירור מצב הנפגע עובר לתאונה – בתיעוד רפואי כגון מסמכי קופת החולים. אולם אם המומחה פונה לבית המשפט כפי שעשה בענייננו, ומבקש לעיין במסמכי המוסד לביטוח לאומי שהוא גוף ניטרלי, והמומחה עושה כן בשל שנתקשה לאגור מידע ממקורות "טיפוליים" או מפי הנפגע עצמו, אין לשלול מבית המשפט את הסמכות להורות כן.

אם כן, בתי המשפט דלמטה היו רשאים להורות כפי שהורו, ומכאן שדין הבקשה להידחות. בנסיבות העניין לא יינתן צו להוצאות.