רע"א 562-23 רע"א 562-23

לפנַי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ב' טולקובסקי) בת"א 67962-06-22 ובת"א 19690-08-22 מיום 23.11.2022, בו התקבלה בקשת משיבה 1 לאישור פסק בוררות חוץ.

הרקע לבקשה

1.בתמצית, בשנת 2018 נחתם בין משיבה 1 (להלן: ורסו) – חברה אמריקאית שבבעלותה סימן מסחר רשום בישראל של מותג המשקפיים VERSO (להלן: המותג), לבין המבקשת – חברה ישראלית בשליטתו של הזמר עומר אדם (להלן: אדם) ובעלת זכויות השימוש בשמו ובדמותו, הסכם לשיווק משקפי המותג בישראל באמצעות שימוש בדמותו של אדם (להלן: הסכם הרישיון או ההסכם). בהסכם נקבע כי הדין שיחול עליו הוא של מדינת פלורידה, ונכללה בו תניית בוררות שתתקיים בפלורידה. בנוסף כלל ההסכם תניית אי-תחרות האוסרת על אדם להתחרות בורסו לתקופה מוגדרת. במסגרת שיתוף הפעולה ביניהם ניסו ורסו והמבקשת לשווק את משקפי המותג בישראל באמצעות רשת האינטרנט, אך הדבר לא הניב הצלחה כמצופה. לפיכך, בשנת 2019 התקשרה ורסו עם משיבה 2, חברת אופטיקה ישראלית (להלן: אופטיקנה), בהסכם הפצה המקנה לאופטיקנה זכויות כמפיץ בלעדי של המותג בישראל (להלן: הסכם אופטיקנה). בנספח להסכם אופטיקנה נקבע כי אדם ישמש כפרזנטור של המותג. כמו כן סוכם כי הדין החל הוא הדין הישראלי ונכללה בו תניית בוררות שתתנהל בישראל. אולם גם התקשרות עסקית זו לא הביאה לתוצאה המיוחלת, ובין הצדדים – ורסו, אופטיקנה והמבקשת – החל משא ומתן בנוגע לאפשרות להתקשר בהסכם נוסף ליצירת שיתוף פעולה עסקי, במסגרתו יהיו שלושתן שותפות במותג בישראל, ולאופטיקנה תינתן הרשאה לייצר ולעצב מוצרים שיימכרו בישראל בשם המותג (להלן: ההסכם המשולש). אין חולק כי ההסכם המשולש לא נחתם, אך בין הצדדים התגלעה מחלוקת בשאלה האם מדובר בהסכם בעל תוקף מחייב.

2.חילוקי הדעות בין הצדדים הובילו לפתיחתם של מספר הליכים משפטיים. תחילה הגישה ורסו לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תביעה נגד אופטיקנה בעילות חוזיות ונזיקיות שונות, בה התבקש סעד כספי וכן צווים שונים ובכללם צווי מניעה שימנעו מאופטיקנה לעשות שימוש במותג ולהתקשר עם המבקשת בנוגע לפרסום מוצרים בתחום משקפי השמש או הראייה (ת"א 23275-08-20; להלן: תביעת ורסו). המבקשת מצדה הגישה תביעה נגד ורסו להכרה בבעלותה בזכויות המותג (ת"א 855-10-20). בהמשך אוחדו התביעות בהחלטת בית המשפט המחוזי (להלן ביחד: התביעות המאוחדות), וכן המבקשת צורפה כנתבעת נוספת לתביעת ורסו.

3.ביני לביני, ביום 30.9.2020 החלה ורסו בהליכי בוררות בפלורידה נגד המבקשת מכוח תניית הבוררות הזרה שבהסכם הרישיון (להלן: הליך הבוררות), בטענה כי המבקשת ואופטיקנה פעלו כדי לשווק את משקפי המותג בניגוד להסכם הרישיון. בעקבות זאת הגישה ורסו לבית המשפט המחוזי ביום 20.10.2020 בקשה לעיכוב הליכים בתביעות המאוחדות בשל הליך הבוררות ובשל "הליך תלוי ועומד" בפלורידה, והמבקשת מצידה הגישה ביום 21.1.2021 בקשה להורות לורסו שלא לקדם את הליכי הבוררות, אשר נטען כי טרם החלו, עד להכרעה בבקשה לעיכוב ההליכים שהגישה ורסו.

4.ביום 28.4.2021 דחה בית המשפט את הבקשות (להלן: ההחלטה מיום 28.4.2021) בקבעו כי מתקיימות בענייננו נסיבות חריגות המצדיקות שלא לעכב את ההליכים. זאת בין היתר לאור השינויים המשמעותיים שחלו במערכת היחסים בין הצדדים לאחר חתימתו של הסכם הרישיון והכנסת גורם ישראלי (אופטיקנה) לתמונה, תוך יצירת זיקות שונות לישראל אשר הביאו "לסיכול רצונם המקורי של הצדדים" להעברת הסכסוך שביניהם לבוררות בפלורידה. לכך נוספו שיקולי יעילות דיונית, העובדה שתניית הבוררות לא חלה על אופטיקנה המהווה צד מהותי להליך, והעובדה שורסו עצמה היא הראשונה שנקטה בהליך משפטי בישראל. משנדחתה הבקשה לעיכוב הליכים, הובהר כי אין עוד צורך להכריע בבקשת המבקשת שלא לקדם את הליכי הבוררות "עד למתן הכרעה בבקשה". עם זאת, להשלמת התמונה הובהר כי אין מקום למתן מעין "צו חוסם" שיימנע את קידום הליכי הבוררות, משלא הוכח כי מתקיימות במקרה זה נסיבות קיצוניות המצדיקות שימוש בצו חריג זה, ומשלא הוכח כי פתיחת הליך בוררות בפורום הזר נעשתה באופן קנטרני או בכוונה רעה. כמו כן, לא מצא בית המשפט כי תיגרם למבקשת פגיעה ממשית מניהול הבוררות. בסוף ההחלטה הובהר "למען הסר ספק", כי אין צו המונע מורסו לקדם את הליך הבוררות, כאשר "כל צד יפעל על פי חכמתו בעניין זה". יצוין כי על החלטה זו לא הוגשה בקשת רשות ערעור.

5.לאחר מתן ההחלטה התנהל הליך הבוררות שורסו יזמה בפלורידה, אך המבקשת בחרה שלא ליטול בו כל חלק. ביום 25.2.2022 ניתן פסק בוררות חלקי לטובת ורסו (להלן: פסק הבוררות) המורה כי המבקשת תחדל מהשותפות עם אופטיקנה ומכל תחרות הנוגדת את הסכם הרישיון עד ליום 1.7.2022 (מאוחר יותר פסק הבוררות תוקן ותוקפו של הצו האמור הוארך עד ליום 5.8.2023).

ההליך בבית המשפט המחוזי

6.לאחר שניתן פסק הבוררות פנתה ורסו לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד ביום 30.6.2022 בבקשה לאישור פסק בוררות חוץ, בהסתמך על הוראות סעיף 29א לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 ועל הוראות אמנת ניו-יורק בדבר הכרתם ואכיפתם של פסקי בוררות חוץ, 1958 (להלן: אמנת ניו-יורק או האמנה). מנגד, המבקשת הגישה בקשה "לביטול ו/או אי הכרה ואכיפה" של הפסק, בטענה שפסק הבוררות בטל מעיקרו בהיותו סותר ומפר קביעות שניתנו על ידי בתי המשפט בישראל, ובפרט את ההחלטה מיום 28.4.2021 לפיה תניית הבוררות בפלורידה סוכלה. עוד נטען כי ורסו פעלה בחוסר תום לב מפני שלא צירפה את אופטיקנה כצד לבקשה, ולא ציינה בבקשתה את ההחלטה מיום 28.4.2021 אשר לא עיכבה את ההליכים בישראל. המבקשת טענה לקיומן של שלל עילות התנגדות שונות לאישור פסק הבוררות. בין היתר נטען כי נוכח האמור בהחלטה מיום 28.4.2021 על פיה כאמור הסכם הבוררות סוכל, הסכם הבוררות אינו בר תוקף (סעיף 5(1)(א) לאמנה); כי בשל כך שהסכם הבוררות סוכל, המבקשת לא יכולה הייתה לטעון את טענותיה בבוררות (סעיף 5(1)(ב) לאמנה); כי פסק הבוררות מתייחס לסכסוך שלא נכלל בהסכם הבוררות והוא אף מנוגד לו (סעיף 5(1)(ג) לאמנה); כי פסק הבוררות טרם אושר על ידי בית המשפט בפלורידה (סעיף 5(1)(ה) לאמנה); וכי אישור פסק הבוררות נוגד את תקנת הציבור, בשל היותו מבזה החלטות שיפוטיות של בית משפט בישראל (סעיף 5(2)(ב) לאמנה). כן נטען כי ניהול הליכי בוררות בהתעלם מהחלטות חלוטות של בית משפט לפיהן הסמכות לדון בסכסוך מסורה לבית משפט בישראל עומד בניגוד לדיני ההשתק והמניעות.

7.ביום 23.11.2022 דחה בית המשפט את התנגדותה של המבקשת לאישור פסק הבוררות, ואישר את הפסק. תחילה נדחתה טענתה המרכזית של המבקשת כי ניהול הליך הבוררות ומתן הפסק בסופו סותרים ומפרים החלטות שניתנו בבתי המשפט בישראל. זאת שעה שההחלטות השיפוטיות מהן מבקשת המבקשת להיבנות הן החלטות ביניים שאינן סופיות ואינן יוצרות מעשה בית דין. מעבר לכך נקבע כי אין בהחלטה מיום 28.4.2021 עליה תלתה המבקשת את עיקר יהבה כדי לסייע לה, שכן נאמר בה מפורשות שלא ניתן צו המונע מורסו לקדם את הליכי הבוררות, כאשר על החלטה זו לא הוגשה כאמור בקשת רשות ערעור והמבקשת לא פעלה להגשת בקשה מתאימה לעיכוב הליכי הבוררות הזרה. בהתאם לכך נדחו גם טענות המבקשת בדבר התקיימותן של עילות ההתנגדות לפי סעיף 5 לאמנה. נפסק כי אין בהחלטה מיום 28.4.2021 כדי לקבוע שהסכם הבוררות אינו בר תוקף, ובכל מקרה לפי הוראות סעיף 5(1)(א) לאמנה יש לבחון את תוקפו של ההסכם לפי דיני מדינת פלורידה; כי לא ניתן לקבל את טענת המבקשת שלא ניתנה לה אפשרות לטעון טענותיה בבוררות כיוון שהיא זו שבחרה שלא לקחת חלק בהליך הבוררות; כי אין ממש בטענה לחריגה מהסכם הבוררות מפני שתניית הבוררות נוסחה בלשון רחבה והתייחסה לכל חילוקי הדעות שיתגלעו בין הצדדים בהתאם להסכם הרישיון; וכי אין חובה לאשר את פסק בוררות החוץ במדינה שבה ניתן בטרם הגשת בקשה לאישורו בישראל. גם הטענה כי אכיפת פסק הבוררות נוגדת את תקנת הציבור נדחתה לאור הפרשנות המצמצמת של עילה זו ובהינתן שאין מדובר בפסק בוררות פגום מיסודו שעצם ההכרה בו נוגדת עקרונות של צדק, מוסר ומשפט. לבסוף נדחו גם טענות ההשתק והמניעות.

טענות הצדדים

8.מכאן הבקשה שלפנַי, בה שבה המבקשת וטענה כי קביעת בית המשפט בהחלטה מיום 28.4.2021, לפיה תניית הבוררות בהסכם הרישיון סוכלה, שומטת את הקרקע מתחת לניסיון לאשר את פסק הבוררות בישראל. זאת שכן באותה החלטה קבע בית המשפט כי אין לאפשר ניהול הסכסוך בשני הליכים במקביל. המבקשת גם חזרה על טענתה כי ניהול הבוררות אף עומד בסתירה להחלטות נוספות שניתנו בבתי המשפט בישראל בהליכים שהתנהלו בין הצדדים. היא גם שבה על הטענה כי בקשת ורסו הוגשה בחוסר תום לב וכי מתקיימות במקרה זה עילות ביטול שונות בהתאם לסעיף 5 לאמנת ניו-יורק. כן טענה המבקשת כי למרות שהיא לא נטלה חלק בהליך הבוררות היא פנתה לבוררים בזמן אמת באמצעות דואר-אלקטרוני ועדכנה בקיומם של הליכים מקבילים תלויים ועומדים ובקיומן של החלטות חלוטות הקובעות שסמכות השיפוט לבירור הסכסוך היא בישראל.

9.בתשובתה הצטרפה אופטיקנה לטענות המבקשת, וטענה כי שגה בית המשפט עת קבע כי ההחלטות השיפוטיות שהופרו בפסק הבוררות הן החלטות ביניים שאינן יוצרות מעשי בית דין ואינן חלוטות, וכשדחה את הטענות כי מתקיימות במקרה זה עילות ההתנגדות הקבועות באמנת ניו-יורק ובדבר קיומם של השתק ומניעות. כן הוסיפה אופטיקנה כי פנייתה של ורסו להליך הבוררות בפלורידה חלף פנייה להליכים מתאימים בישראל נעשתה בחוסר לב ותוך ניסיון למנוע מאופטיקנה, אשר כבר נקבע כי היא צד מהותי ורלוונטי להליך, את זכותה להשמיע טענותיה בטרם יוכרע עניינה.

10.בתשובת ורסו לבקשה נטען בין היתר כי אין בסיס בדין לבקשת המבקשת לביטול פסק בוררות-חוץ ולכל הטענות אשר אינן מתבססות על אמנת ניו-יורק; כי החלטות הביניים שניתנו בנוגע לצדדים אינן יוצרות מעשה בית דין והקביעות בהן בעלות אופי לכאורי בלבד; וכי בהחלטה מיום 28.4.2021, עליה תומכת המבקשת את יתודותיה, נאמר במפורש שאין בה כדי למנוע את בירור המחלוקת במסגרת הבוררות, ואף נדחתה בה בקשת המבקשת למתן צו חוסם שימנע את קיום הבוררות. עוד נטען כי עילות ההתנגדות לאישור פסק הבוררות אינן מתקיימות בענייננו וכי המבקשת בעצמה הסתירה מבית המשפט החלטות שניתנו על ידי בית משפט זה הרלוונטיות לעניין. המבקשת הוסיפה כי לא היה בסיס לצירופה של אופטיקנה, שלא הייתה צד בהליך בבית המשפט המחוזי, כמשיבה פורמלית לבקשת רשות הערעור.

דיון והכרעה

11.לאחר עיון בבקשה ובנספחיה כמו גם בתשובות שהוגשו לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. רשות ערעור על החלטות בית משפט בענייני בוררות תינתן במקרים חריגים בלבד בהם מתעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים או כאשר ההתערבות נדרשת משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין חמור (ראו: רע"א 8218/22 ביט אפ דיגיטל בע"מ נ' שטיינר, פסקה 10 (29.12.2022); רע"א 4094/22 דוד נ' גרוסי, פסקה 8 (22.6.2022); רע"א 7873/17 יחיא נ' EAGLE OVERSEAS PROPERTIES INC, פסקה 11 (7.11.2017)). הבקשה אינה עומדת באמות מידה מחמירות אלו. היא אינה מעוררת כל שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, ולא מצאתי כי נגרם למבקשת עיוות דין המצדיק מתן רשות ערעור.

12.לגופו של עניין אוסיף כי לא מצאתי ממש בניסיונה של המבקשת להיבנות מההחלטה מיום 28.4.2021 אשר צוין בה, בין היתר, כי תניית הבוררות הזרה שבהסכם הרישיון סוכלה. לא ניתן להתעלם מכך שהדיון בשאלה אם תניית הבוררות סוכלה נערך כחלק מהדיון בשאלה אם קמה הצדקה להורות על עיכוב ההליכים המתנהלים במקביל בישראל. לעומת זאת, לגבי הליך הבוררות, נקבע באופן מפורש בהחלטה כי אין מקום ליתן "צו חוסם" כפי שהתבקש על ידי המבקשת ואף הובהר ברחל ביתך הקטנה כי "אין צו המונע מורסו לקדם את הליך הבוררות, וכל צד יפעל על פי חכמתו בעניין זה". בנסיבות אלו, אין מקום לטענות המבקשת כי עצם ניהול הליך הבוררות בפלורידה עומד בסתירה חזיתית להכרעה זו, או כי בשל הכרעה זו נמנע ממנה לשתף פעולה עם הליך הבוררות. אין למבקשת להלין אלא על עצמה שנמנעה מליטול חלק בהליך הבוררות ונקטה בגישה של התעלמות ממנו. המבקשת לא הביאה כל טעם מדוע לא פעלה לעיכוב הליכי הבוררות בהגשת בקשה מתאימה לערכאה רלוונטית בפלורידה. למותר לציין בהקשר זה כי אין די בטענת המבקשת כי לפני תחילתו של הליך הבוררות היא ניסתה ליידע את הבוררים באמצעות שליחת דואר-אלקטרוני בנוגע לקיומם של ההליכים המקבילים המתנהלים בישראל וההחלטות שניתנו בהם.

13.כפועל יוצא מהאמור לעיל, נשמטת הקרקע מתחת לרובן ככולן של טענות המבקשת בדבר התקיימותן במקרה זה של עילות ההתנגדות להכרה ואכיפת פסק בוררות הקבועות בסעיף 5 לאמנת ניו-יורק. מעבר לכך, יוער כי אין חובה שפסק בוררות חוץ יאושר בבית משפט במדינה שבה ניתן בטרם הגשת בקשה לאישורו בישראל (ראו: רע"א 44/21 בי. איי סיאנס (2009) בע"מ נ' לומינטי נטוורקס בע"מ (21.4.2021)).

הבקשה נדחית אפוא. המבקשת תישא בהוצאות משיבה 1 בסך של 7,500 ש"ח.