רע"א 5380-23 רע"א 5380-23

לפנַי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת י' שבח, סג"נ) בת"א 23199-10-22 מיום 17.5.2023, בו נדחתה בקשת המבקש לביטול פסק בוררות.

הרקע לבקשה

1.המבקש הוא אחד מיזמיה וחבריה של קבוצת רכישה שהתאגדה לצורך רכישת מגרש בחדרה והקמת בניין מגורים במגרש (להלן: היזמים ו-הפרויקט, בהתאמה). המשיבה היא נציגות חברי קבוצת הרכישה בבניין (להלן: הנציגות). בין היזמים לבין יתר חברי קבוצת הרכישה נתגלע סכסוך על רקע טענות לפיהן היזמים, אשר רכשו זכויות לדירות בקומות העליונות בבניין, ניצלו את מעמדם כדי להיטיב את מצבם על חשבון יתר חברי הקבוצה, תוך הפרת התחייבויותיהם על פי הסכם השיתוף עליו חתם כל אחד מחברי הקבוצה (להלן: הסכם השיתוף). בהתאם לתניית בוררות שנקבעה בהסכם השיתוף, הסכסוך בין הצדדים התברר בבוררות לפני הבורר עו"ד טל בננסון (להלן: הבורר).

2.בכתב התביעה שהגישה הנציגות בהליך הבוררות נטען בין היתר כי היזמים לא שילמו את ההון העצמי שהתחייבו לשלם במסגרת הסכם השיתוף; כי הם פעלו להרחבת שטח היחידות שרכשו מבלי שהיו רשאים לעשות כן ומבלי שנשאו במלוא העלויות הנובעות מהגדלת חלקם היחסי; וכי הם הביאו לעיכוב באכלוס הפרויקט בעקבות שינויים שביצעו בתכנון היחידות שרכשו אשר גם חרגו מהיתר הבניה שניתן. המבקש מצדו הגיש תביעה שכנגד בה טען כי חברי הקבוצה חבים לו סכומים שונים בין היתר בשל הוצאות שהוציא עבורם והלוואות שהעמיד לטובתם. למען שלמות התמונה יצוין כי גם יתר היזמים היו צד לסכסוך אולם המחלוקות בינם לבין הנציגות הסתיימו בפשרה עובר למתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

3.בתום הליך בוררות ארוך אשר התקיימו בו למעלה מ-30 דיונים, ניתן ביום 10.7.2022 פסק בוררות אשר קיבל את התביעות ההדדיות בחלקן. נקבע בין היתר כי המבקש לא שילם את מלוא ההון העצמי שהיה עליו לשלם, וזאת בהתבסס על פער שנמצא בין דו"ח שמאי ("דו"ח אפס") שנערך לדירה בשנת 2010 לבין שווי הדירה כפי שהופיע בנספחים להסכם השיתוף ובדו"ח שמאי נוסף שנערך בשנת 2011. כן נקבע כי המבקש לא נשא במלוא עלויות הבנייה הכרוכות בהוספת שטחים לדירתו, שכן הוא שילם רק את העלויות שנגעו לדירה עצמה ולא עלויות נוספות הנובעות מתוספת שטחים משותפים. בנוסף התקבלה טענת הנציגות כי שינויים בתכנון שנבעו מצרכיו הייחודיים של המבקש הביאו לעיכובים בהשלמת הפרויקט. מנגד התקבלו חלק מטענות המבקש בדבר סכומים שהנציגות חבה לו. בסופו של יום חויב המבקש על פי הפסק בתשלום סך של כ-400,000 ש"ח עבור "השלמת הון עצמי" בתוספת ריבית; סך של כ-620,000 ש"ח עבור "תשלומי איזון" בתוספת ריבית; סך של 141,000 ש"ח בגין העיכוב בהשלמת הפרויקט; סך של 25,000 ש"ח עבור תשלום נוסף שהוא חב לנציגות; וסך של 150,000 ש"ח עבור הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד. הנציגות מנגד חויבה לשלם למבקש סך של כ-145,000 ש"ח.

4.המבקש, אשר התקשה להשלים עם תוצאת הפסק, הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק הבוררות בהתבסס על עילות ביטול שונות לפי סעיף 24 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות או החוק). הוא טען כי הבורר לא היה מוסמך לדון בבוררות, שכן הנציגות כלל איננה צד להסכם השיתוף והיא אינה רשאית ליזום הליכים משפטיים בשם כל בעלי הזכויות ללא הסכמתם; כי הבורר חרג מסמכותו משנתן סעד שלא נתבקש ליתן בכתב התביעה בנוגע לרכיב "השלמת הון עצמי", כאשר למבקש לא ניתנה הזדמנות נאותה להתגונן בנוגע לרכיב זה; כי הבורר סמך את פסקו בסוגיית ההון העצמי על הפערים שמצא בין שני דוחות השמאי שנערכו אולם הדוח הראשון שערך השמאי כלל אינו דוח אפס ולפיכך לא היה מקום להסתמך עליו או על הפער בינו לבין הדוח השני מבלי לחקור את משמעותו; כי אילו היה המבקש מוזהר כי בכוונת הבורר לפסוק בסוגיית ההון העצמי, הוא היה מבהיר את ההבדלים בין הדוחות באמצעות חוות דעת מומחה וראיות נוספות; כי הבורר חרג מסמכותו בכך שהתבסס על דוחות השמאי שעה שעל פי תניית הבוררות שבהסכם השיתוף היה עליו לפסוק בהתאם "להסכם זה" בלבד; כי נגרם למבקש עיוות דין כתוצאה מחיובו בתשלומי איזון בניגוד להסכמים שנכרתו בעניין זה; כי נגרם למבקש עיוות דין גם כתוצאה מהיפוך נטלי הראיה, שכן תביעת הנציגות בנוגע לרכיב תשלומי האיזון התקבלה הגם שהנציגות כלל לא הניחה תשתית ראייתית באשר לכימות העלויות שנתבעו בקשר לרכיב זה; כי הבורר אף חרג מסמכותו עת ערך תחשיב בנוגע לתשלומי האיזון שהסמכות לעשותו מסורה, בהתאם להסכם השיתוף, לאדריכל או לשמאי בלבד; וכי הימשכות ההליך במשך כשבע שנים, אשר בגינה אף חויב המבקש בריבית בשיעור גבוה, גרמה לו לעינוי דין חמור.

5.הנציגות טענה מנגד כי אין שחר לטענות המבקש לפיהן הבורר העניק לה סעד בעילה שלא נטענה או כי הבורר חרג מסמכותו, והדגישה כי על פי הסכם השיתוף הבורר לא היה כפוף לדין המהותי ואף היה פטור מכללי הראיות וסדרי הדין הנהוגים.

החלטת בית המשפט המחוזי ותמצית נימוקי הבקשה

6.ביום 17.5.2023 דחה בית המשפט את בקשת הביטול והורה על אישורו של פסק הבוררות. תחילה נדחתה טענת המבקש כי הבורר כלל לא היה מוסמך לדון בהליך בוררות שיזמה הנציגות נגדו. הובהר כי בתניית הבוררות שבהסכם השיתוף צוין מפורשות כי בכל מקרה של מחלוקת בין הצדדים או "הנציגות", הדבר יובא להכרעת בורר. בכל מקרה, הטענה להיעדר יריבות משפטית אמנם עלתה בשלבים מוקדמים של הליך הבוררות, אך מאז התנהל ההליך כסדרו במשך שנים ולא ננקט על ידי המבקש כל הליך בבית המשפט בקשר לכך. בנסיבות אלו, אין מקום להידרש לטענה זו אשר "התעוררה לחיים" רק לאחר מתן פסק הבוררות. מה גם, שהמבקש לא הצביע על כל עיוות דין שנוצר כתוצאה מכך שהבוררות התנהלה מול הנציגות ולא מול חברי קבוצת הרכישה עצמם. בנוסף נדחתה גם טענת המבקש כי הבורר חרג מסמכותו נוכח העובדה שביסס את פסקו על מסמכים חיצוניים מעבר להסכם השיתוף. נקבע כי אין במילים "הסכם זה" שבתניית הבוררות, המתייחסות לאופי המחלוקות שיובאו לפני הבורר, כדי להגביל את הראיות אליהן רשאי הבורר להתייחס בפסקו.

7.עוד נדחו טענות המבקש בקשר לרכיב "השלמת הון עצמי". הובהר כי תביעת הנציגות נסובה על טענות בנוגע לפערים הקיימים בין שני דוחות השמאי ועל בסיס פערים אלה מצא הבורר כי תשלום ההון העצמי על ידי המבקש נעשה בחסר. צוין כי הטענה לפיה לא היה מקום להתייחס לדוח השמאי הראשון עומדת בסתירה לטענה שנטענה על ידי המבקש במסגרת הליך משפטי אחר המתנהל בין הצדדים; ומכל מקום היא מוקשית נוכח דברים שמסר השמאי שערך את הדוחות בעדותו, ולא ברור איזו חוות דעת הייתה יכולה להיות מוגשת כדי להוכיחה. כך או כך, לא נגרמה בעקבות זאת פגיעה בזכות הטיעון שלו המצדיקה את ביטול פסק הבוררות. הודגש כי אם היו הצדדים מעוניינים להגביל את סמכות הבורר לדון אך ורק בעילות ובסעדים שפורטו בכתבי הטענות, היה עליהם לעגן זאת מפורשות בהסכם. ולבסוף נדחתה טענת המבקש בנוגע להימשכות ההליך, משלא נמצא שניתנה לבורר הודעה בטרם ניתן הפסק לגבי איחור בנתינתו, כנדרש לפי הוראת סעיף 26(ג) לחוק. מה גם, ששיעור הריבית בו חויב הוא השיעור שנקבע בהסכם השיתוף וריבית בשיעור זהה נתבעה אף על ידו.

8.מכאן לבקשה שלפנַי, שנטען כי היא מעוררת שאלות משפטיות עקרוניות החורגות מעניינם הפרטני של הצדדים, וכי התערבותו של בית משפט זה נדרשת גם משיקולי צדק ולצורך מניעת עיוות דין. לטענת המבקש, לא היה מקום לקבוע כי הוא מושתק מלטעון שהבורר היה חסר סמכות לדון בהליך הבוררות שנקטה הנציגות, שכן הוא העלה טענה זו מתחילת הדרך. בית המשפט הטיל עליו נטל כבד שאינו עולה בקנה אחד עם הוראות החוק וההלכה הפסוקה, לפיו על צד הטוען שהליך בוררות מתנהל בחוסר סמכות צריך לנקוט בקשר לכך הליך בבית משפט. בוודאי נכון הדבר במקרה זה משאין חולק כי נציגות רוכשים בקבוצת רכישה איננה אישיות משפטית ואיננה בעלת כשירות ליזום הליכים משפטיים. הודגש כי מלשונה של תניית הבוררות עולה שחברי הקבוצה ביקשו להעניק לעצמם את הכוח לנהל בוררות נגד הנציגות, אך אין בתניה זו כדי להקנות לנציגות כשרות לשמש כתובעת וליזום הליך בוררות נגד מי מחברי קבוצת הרכישה.

בנוסף חזר המבקש על טענותיו כי הבורר הכריע בעילה המרכזית שנתבעה, בקשר לתשלומי האיזון, על יסוד היפוך נטל הבאת הראיות ותוך גרימת עיוות דין למבקש. המבקש חזר וטען כי הבורר חרג מסמכותו בכך שהכריע בנוגע לתשלומי האיזון שלא בהתאם להוראות הסכם השיתוף, התערב באופן בוטה במערך ההסכמי וגיבש בעצמו תחשיב של תשלומי האיזון שעל יסודו חייב את המבקש בתשלום סכומים גבוהים לנציגות. כן חזר על טענתו כי הבורר חרג מסמכותו גם כאשר פסק סעד כספי שלא התבקש כלל בכתב התביעה, מבלי להזהיר את המבקש בדבר האפשרות כי ייפסק סעד כאמור, ובהתבסס על מסמכים חיצוניים להסכם השיתוף. הצטברות הפגמים האמורים, בשים לב לתוצאה הקשה שמשמעותה חיוב המבקש בסכום עצום המצטבר לסך של למעלה מ-2.4 מיליון ש"ח, עולה לטענת המבקש לכדי עיוות דין חמור.

דיון והכרעה

9.דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתשובת הנציגות. כלל הוא כי רשות ערעור בענייני בוררות תינתן במקרים חריגים בלבד בהם מתעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או כאשר התערבות נדרשת משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין חמור (ראו למשל: רע"א 4535/23 גולן נ' אלבז, פסקה 8 (2.7.2023); רע"א 562/23 פי.איי.אי פרודקשן אדם אינבסמנט בע"מ נ' Verso Israel LLC, פסקה 11 (24.5.2023)). מקרה זה אינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים מתן רשות ערעור. חרף ניסיון המבקש לעטות על בקשתו אצטלה עקרונית הבקשה אינה מעוררת כל שאלה בעלת השלכות רוחב, ולא התרשמתי כי נגרם לו עיוות דין.

10.למעלה מן הצורך אציין כי לא מצאתי ממש בטענת המבקש כי פסק הבוררות ניתן בחוסר סמכות. תניית הבוררות שבסעיף 15 להסכם השיתוף קובעת כי "בכל מקרה של מחלוקת בנוגע לביצועו ו/או קיומו ו/או הפרתו של הסכם זה ע"י מי מהצדדים ו/או הנציגות, יובא הדבר להכרעתו של בורר דן יחיד, אשר הכרעתו תהא סופית ומכרעת ותחייב את הצדדים לכל דבר ועניין" (ההדגשה הוספה). המדובר בלשון רחבה וברורה, לפיה כל מחלוקת שתתעורר בקשר להסכם, אף אם היא נוגעת לנציגות שאיננה צד פורמלי להסכם, תתברר בבוררות. טענת המבקש כי תניית הבוררות נועדה לאפשר לנציגות להיות נתבעת בלבד בהליך בוררות, ולא תובעת, לא רק עומדת בסתירה לטענתו הכללית כי הנציגות כלל איננה "ישות משפטית כשרה", אלא שאין לה כל עוגן ובסיס בתניית הבוררות עצמה. יתרה מכך, היא אף סותרת הוראה ברורה אחרת בהסכם השיתוף – הוראת סעיף 14 – המורה באופן ברור כי "בכל מקרה של אי קיום הוראות הסכם זה ע"י מי מהצדדים, יהיו יתר הצדדים והנציגות רשאים לתבוע מאותו הצד (להלן – 'הצד המפר'), פיצוי בגין כל הנזקים וההוצאות שנגרמו ליתר הצדדים" (ההדגשה הוספה); כי "מבלי לפגוע בכלליות האמור, תהיה הנציגות מוסמכת לפעול בשם הצדדים המקיימים הסכם זה כנגד הצד המפר הנ"ל, על מנת לממש את זכותם של יתר הצדדים" (ההדגשה הוספה); וכן כי "תהיה הנציגות רשאית, לפי שיקול דעתה הבלעדי, ובאמצעות היועצים המשפטיים, לאכוף את קיומו של הסכם זה על הצד המפר, כפי שתמצא לנכון...". בנסיבות אלו, ובהינתן העובדה שבתניית הבוררות צוין באופן מפורש כי "הבורר לא יהיה כפוף להוראות הדין המהותי, אלא להוראות הסכם זה" – דין טענותיו של המבקש לעניין היותה של הנציגות צד להליך, להידחות.

11.לא למותר להוסיף, כפי שציין בית המשפט המחוזי, כי המבקש לא פרט בבקשת הביטול, ואף לא בבקשה שלפנַי, נזק או עיוות דין שנגרם לו כתוצאה מכך שחברי קבוצת הרכישה יוצגו על ידי הנציגות. הוא לא טען למשל כי בעקבות זאת נמנעה ממנו האפשרות לחקור את מי מחברי הקבוצה, לקבל מהם מסמכים או לחייב אותם בסעדים. הטענה נותרה במישור העקרוני, ומשכך בצדק דחה אותה בית המשפט בקבעו כי אף אילו היה מדובר בפסק בוררות שניתן בחוסר סמכות, לא נגרם בעקבותיו עיוות דין המצדיק את ביטולו.

12.כמו כן, גם בטענות המבקש לעניין פסיקת תשלומי האיזון לא מצאתי ממש. כאמור לעיל, הצדדים הסכימו כי הבורר לא יהיה כפוף להוראות הדין המהותי ואף כי "הבורר יהיה פטור מכללי הראיות ומסדרי הדין הנהוגים בישראל", ובנסיבות אלה אין מקום להעלאת טענות בדבר היפוך נטל הראיה. לכך יש להוסיף כי קביעת הבורר בנוגע לתשלומי האיזון לא התבססה רק על היעדר קיומם של מסמכים רלוונטיים להוכחת השאלה האם עליהם לבצע תוספת תשלום, אלא גם על מסמכים שכן הונחו לפניו (כפי שעולה למשל מסעיפים 109-106 לפסק הבוררות). בכל הנוגע לאופן חישוב תשלומי האיזון, מעיון בפסק הבוררות עולה כי חישוב זה התבסס על אחוזי החלוקה שנקבעו על ידי שמאי הפרויקט ועל הוצאות הבניה שחושבו על ידו (סעיפים 127-120 לפסק). בנסיבות אלה, הטענה לפיה הבורר חרג מסמכותו שעה שחישב בעצמו את תשלומי האיזון בניגוד להסכם השיתוף המורה כי החישוב ייעשה על ידי שמאי הפרויקט, מוקשית ביותר.

13.ולבסוף, גם לא מצאתי ממש בטענות המבקש בנוגע לחיובו ב"השלמת הון עצמי". אין כל נפקות לשאלה העקרונית שהעלה בדבר סמכותו של בורר ליתן סעד בגין ראש נזק שלא נזכר בכתבי הטענות (וראו: ע"א 5248/94 מדינת ישראל נ' קיבוץ עין גב, פ"ד נ(1) 284 (1996); רע"א 256/10 גאידמק נ' טרוים (7.11.2011)). זאת שכן בענייננו כלל לא ניתן לומר כי הכרעת הבורר בסוגיית השלמת ההון העצמי נעשתה במנותק מכתבי הטענות שהגישו הצדדים. ראשית, ההפרה הראשונה לה טענה הנציגות בתביעתה הייתה "אי תשלום הון עצמי". בהקשר זה הנציגות התמקדה אמנם בכך שהמבקש ערך קיזוז שלא כדין, אולם לצד זאת נטען כי "אפילו תתקבל טענת הקיזוז... הרי שגם אז נמצא כי קיים חסר בתשלום הון עצמי..." (סעיף 39 לכתב התביעה המתוקן). לא בכדי טען המבקש בכתב הגנתו כי שילם את מלוא ההון העצמי הנדרש וכי הדבר מגובה באישורים שונים (סעיף 44.1 לכתב ההגנה). שנית, סוגיית הפערים בין דוחות השמאי השונים הועלתה על ידי הנציגות בתביעתה תוך שהודגש כי פער זה מלמד על הטבה שניתנה למבקש רק בשל היותו יזם (סעיף 48 לכתב התביעה המתוקן). הדברים נזכרו גם בתצהיר העדות הראשית מטעם הנציגות (סעיפים 71-55 לתצהיר עדות ראשית מטעם מר יואב ליפשיץ). בנסיבות אלו, טענת המבקש כי נמנעה ממנו האפשרות לטעון באשר לתשלום מלוא ההון העצמי או "למעמדם" של דוחות השמאי, איננה ממן העניין. באשר לעצם העובדה שהכרעת הבורר בסוגיית ההון העצמי התבססה על דוחות השמאי, מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה אין בכך משום סתירה להוראות הסכם השיתוף. כל שנקבע בהסכם הוא כי הבורר לא יהיה כפוף להוראות הדין המהותי כי אם להוראות ההסכם. אין בכך כדי לחייבו להיצמד אך ורק למסמכים שצורפו להסכם או למנוע ממנו להידרש למסמכים רלוונטיים אחרים.

הבקשה נדחית אפוא. משלא נתבקשה תשובה לא יינתן צו להוצאות.