רע"א 59/10 חברת אלי ראובן בנייה בע"מ נ. נ. אלה ובניו חברה קבלנית לבניין

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' ענבר ) בע"א 3448/09 מיום 10.11.2009 במסגרתו נדחה ערעורה של המבקשת על החלטת רשם בית המשפט המחוזי בירושלים, כבוד הרשם (כתוארו אז) ר' כרמל , בבש"א 7971/09 מיום 15.09.2009.

עובדות והליכים קודמים

1.

המבקשת הגישה תביעה כספית על סך 8 מיליון ש"ח ובמקביל ביקשה לפטור אותה מאגרה. בקשה זו נשענה על שני נימוקים: האחד, המבקשת היא חברה הנמצאת בהליכי פירוק ואין ביכולתה לשלם את האגרה; והשני, המבקשת הגישה בשנת 2000 תביעה זהה ושילמה בגינה את האגרה, אך התובענה נמחקה, לטענת המבקשת מחמת טעות, ובנסיבות אלה אין הצדקה לחייבה שנית בתשלום האגרה. הבקשה לפטור מאגרה נדחתה על ידי הרשם ביום 21.7.2009 בהיותה סתמית וכוללנית, וצויין כי המבקשת לא פירטה את מצבם הכלכלי של בעלי מניות המבקשת ולא ביססה עילת תביעה.

המבקשת הגישה "בקשה לעיון חוזר" בהחלטה הנ"ל, בה חזרה על טענותיה לעיל ופירטה מדוע מצבו הכלכלי של מר אלי ראובן, בעל השליטה במבקשת, אינו מאפשר לו לשאת בתשלום האגרה. כמו כן פירטה המבקשת לראשונה מדוע קיימת לה עילת תביעה בתובענה. הרשם קבע בהחלטתו כי "לאחר עיון בבקשה (שבחלקה, לפחות, הנה בקשה חדשה, ולאוו דווקא לעיון חוזר), ולאחר עיון בתגובה, איני מוצא מקום לסטות מההחלטה מיום 21.7.09, שכן אין בנימוקים שהובאו משום בסיס לכך".

2.

על החלטה זו הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי, שבו חזרה על הטענות שהעלתה בבקשה לעיון חוזר. המבקשת הסבירה כי בבקשה לפטור מאגרה היא הסתמכה על העובדה שהאגרה בגין התביעה שולמה בעבר במלואה ולא פירטה את מצבה הכלכלי משום שסברה שבקשתה תתקבל. בנוסף, טענה המבקשת כי בקשתה לעיון חוזר לא היוותה מקצה שיפורים פסול אלא מימוש זכותה הבסיסית למצות את ההליכים המשפטיים בדרך המועילה ביותר עבורה ועבור המערכת השיפוטית כולה.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור וקבע כי לא מצא עילה להתערב בהחלטת הרשם. לפי בית המשפט המחוזי:

"בקשתה של [המבקשת] לא הצדיקה עיון חוזר, שכן אין לאפשר לבעל דין, שבקשתו לפטור מאגרה או מעירבון נדחתה, לחזור ולעתור שנית לפטור מאותם נימוקים עצמם ואף לא מנימוקים שלא הייתה מניעה מלהעלותם מלכתחילה".

מכאן הבקשה שלפניי.

נימוקי הבקשה

3.

במסגרת הבקשה דנן טוענת המבקשת כי פסק הדין של בית משפט המחוזי לא עונה על חובת ההנמקה המעוגנת בתקנה 192 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לטענתה, לא מדובר בהחלטה טכנית שאין בה כדי לפגוע באינטרס של הצד שכנגד ולכן לא ניתן להסתפק בהנמקה קצרה ותמציתית. לדברי המבקשת מדובר בהחלטה מכריעה שתקבע את גורלה של התובענה, ואילו בית המשפט המחוזי נימק את החלטתו בתמציתיות רבה שאינה עולה בקנה אחד עם התוצאה המשתמעת של סגירת שערי בית המשפט בפני המבקשת.

בנוסף טוענת המבקשת כי בהודעת הערעור וכן בבקשתה לעיון חוזר היא שטחה ופרסה נימוקים שונים אשר קרוב לוודאי היו עונים על התנאים לצורך קבלת פטור מאגרה. לדבריה, בית המשפט המחוזי התעלם מהעובדה שקמו לה נסיבות מיוחדות בגינן היא לא שטחה מלכתחילה את כל היריעה בבקשתה המקורית לפטור מאגרה. לטענתה, היא סברה בתום לב כי בקשתה זו תתקבל מהטעמים שצויינו בה.

עוד טוענת המבקשת כי לא ניתנה לה הזדמנות להשמיע את טיעוניה וכי משמעות החלטתו של בית המשפט המחוזי היא העדפת יעילות הדיון על חשבון גילוי האמת, תוך גרימת עוול ואי צדק למבקשת. יתר על כן, המבקשת טוענת כי החלטת בית המשפט המחוזי מונעת ממנה לממש את זכות הפנייה לערכאות הכוללת את הזכות להליך הוגן ופוגעת ביכולת בירור האמת או בזכות הטיעון שלה. לדבריה, פגיעה זו היא אף פגיעה באמון הציבור במערכת בתי המשפט.

דיון והכרעה

4.

דין הבקשה להידחות אף מבלי להיזקק לתגובת המשיבים. הלכה היא כי רשות ערעור בגלגול שלישי ניתנת רק במקרים חריגים שבהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית חשובה, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים הישירים למחלוקת [רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר) חיפה בע"מ פ"ד לו(3) 123 (1983)]. בבקשה שלפניי לא מתעוררת שאלה מעין זו. חרף ניסיון המבקשת להציג כך את פני הדברים, מדובר בשאלה ספציפית שאינה חורגת מעניינם הפרטי של הצדדים.

5.

למעלה מן הצורך אציין כי גם לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. סבורני כי לא נפל כל פגם בהנמקתו של בית המשפט המחוזי, אשר החליט כאמור לדחות את ערעורה של המבקשת. ההיפך הוא הנכון, בית המשפט המחוזי פרש במסגרת פסק דינו את כל התשתית העובדתית ואת ההליכים הקודמים בעניינה של המבקשת. כן, פורטו בהרחבה טענותיה של המבקשת באשר לאגרה, ועל בסיסם ובהסתמך על פסיקה קודמת קבע בית המשפט המחוזי כי יש לדחות את טענותיה של המבקשת. בית המשפט המחוזי התייחס לטענות שהועלו בפניו, אולם לא שוכנע בסופו של יום כי יש בהן בכדי להתערב בהחלטת רשם בית המשפט המחוזי. החלטה זו מקובלת עליי. יתרה מכך, תקנה 14(א) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007, קובעת כדלקמן:

"בעל דין, הטוען שאין ביכולתו לשלם אגרה, יצרף לתובענה, עם הבאתה לראשונה לבית המשפט , בקשה לפטור מתשלום אגרה בגין אותה תובענה, בצירוף תצהיר שיפרט בו את רכושו, רכוש בן זוגו ורכוש הוריו אם הוא סמוך על שולחנם, ומקורות הכנסתו בששת החודשים שקדמו לתאריך הבקשה" (ההדגשה אינה במקור – י.ד.).

המבקשת לא פעלה על פי תקנה זו. עיון בבקשתה הראשונה לבית המשפט המחוזי מעלה כי המבקשת לא צירפה תצהיר המפרט את מצבה הכלכלי ואת מצב הכנסותיה בחודשים עובר להגשת הבקשה. ייתכן כי המבקשת האמינה כי ברשותה נימוק המחייב את קבלת בקשתה, קרי העובדה שתביעתה הקודמת נמחקה לאחר ששולמה האגרה, אולם אין בכך בכדי לפטור אותה מלפעול על פי התקנות המחייבות ולצרף תצהיר ובו פירוט מצבה הכלכלי. נכון הוא שהמבקשת פירטה את מצבה הכלכלי במסגרת בקשתה לעיון חוזר ובמסגרת הערעור שהוגש על ידה, אולם כפי שקבע בית המשפט המחוזי, עובדות אלה היו ידועות למבקשת עוד במועד הגשת בקשתה הראשונה, ולפיכך ועל פי לשון התקנה, היה עליה להציגן כבר אז [השוו: החלטת כבוד רשמת בית משפט זה (כתוארה אז) ג' לוין בע"א 5187/08 רונן נ' סמואל (לא פורסם, 20.11.2008), פסקה 3 להחלטה].

6.

כמו כן, אין לקבל את הטענה כי למבקשת לא ניתנה הזדמנות להשמיע את טיעוניה וכי בכך לא מיצתה את זכות הפנייה לערכאות ואת הזכות להליך הוגן. נושא התביעה, הפטור מאגרה, נדון כאמור כבר בשלוש הזדמנויות שונות, ואין למבקשת אלא להלין על עצמה על כך שבקשתה המקורית לא כללה את כל נימוקיה. יתר על כן, אין לקבל את טענת המבקשת כי משמעות החלטת בית המשפט המחוזי היא סגירת דלתות בית המשפט בפניה, זאת לאור הצהרת בעל השליטה במבקשת, במסגרת הבקשה שלפניי, כי בכוונתו לשאת בהוצאות תשלום האגרה על מנת לאפשר את הגשתה, וזאת גם אם תידחה בקשתו.

7.

נוכח האמור לעיל דין הבקשה להידחות. משלא התבקשה תגובת המשיבה, אין צו להוצאות.