רע"א 5946/06 עדנאן ג'ומעה קרש נ. Lowell Investment Ltd, E24286

בבקשת רשות הערעור.

2.אין מחלוקת כי הדירה דנן הייתה בעבר בבעלותו של המבקש 1. ביום 31.3.05 רכש אותה המבקש 1, ובאותו יום מכר אותה ליוסף נעים חאג'. גדר המחלוקת מצטמצם ביחס למצב הדברים לאחר מכירה זו. לטענת המבקשים, כחצי שעה לאחר מכירת הדירה לחג', בוטלה העסקה בהסכמת הצדדים. מתוקף ביטול זה, כך המבקשים, נותרה הדירה בבעלות המבקש 1. לטענתו, הוא שיפץ את הדירה והכשירה למגורים, וביום 16.3.06 כרת הסכם שכירות עם המבקש 2, שנכנס לגור בדירה עם משפחתו. המשיבה 1, מנגד, מתארת מצב שונה בתכלית. לטענתה, יוסף חאג' מכר את הדירה לנאמן מטעמה בשם רזק סלימאן רוידי, וכי היא זו אשר החזיקה בדירה ושיפצה אותה. לדבריה, היא הופתעה לגלות בשלהי מרץ 2006 כי המבקש 2 פלש לדירה שבבעלותה. היא טוענת כי הסכם השכירות בין המבקש 2 והמבקש 1 הינו "הסכם פיקטיבי".

3.בשלהי מרץ 2006, פנתה המשיבה 1 למשטרת ישראל, המשיבה 2, כדי שזו תרחיק את המבקש 2 מהדירה, בטענה כי הלה הסיג את גבולה ופלש לנכס שבבעלותה. המשטרה נעתרה לבקשה, לאחר שבדקה את המסמכים שבידי המשיבה 1, ופעלה להוצאת המבקש 2 מהדירה. בעקבות זאת, פנו המבקשים לבית משפט השלום בירושלים בבקשה דחופה לצו מניעה זמני נגד המשטרה. בית המשפט הורה למשטרת ישראל להשיב את הדירה לאלתר לידי המבקש 2.

ביום 10.5.06 הגישה המשיבה 1 לבית משפט קמא תובענה נגד המבקשים, בגדרה ביקשה פסק דין הצהרתי כי היא הבעלים של הדירה. יחד עם התובענה, הגישה בקשה לסעד זמני שיורה על השבת ההחזקה בדירה אליה, תוך סילוק ידו של המבקש 2 ובני משפחתו, וכן כי יורה למשטרה לסייע בידי המשיבה 1 לממש את זכותה להחזיק בנכס. בהחלטתו בבקשת הסעד הזמני, קבע בית המשפט כי עלה בידי המשיבה 1 לעמוד בדרישת תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן – התקנות ) , בהציגה ראיות מהימנות לכאורה לקיום עילת התביעה, דהיינו, לזכות הבעלות שלה בדירה. לאור זאת, נעתר בית משפט קמא לבקשת המשיבה 1, והוציא מלפניו צו עשה זמני, לפיו על המבקשים לפנות את הדירה במועד שקבע (16.7.06). בית המשפט, שהיה ער לכך כי מדובר ב"מתן צו עשה זמני", ציין כי בענייננו יש הכרח בהוצאתו, הגם שיש בצו לשנות את המצב הקיים. כל כך, משום אי רצונו להנציח מצב בו "הפולש יצא נשכר". עם זאת, קבע בית המשפט, כי גם המשיבה 1 לא תוכל לתפוס חזקה פיזית בדירה, אלא זו תעמוד ריקה מבלי שאיש מהצדדים יוכל לעשות בה שימוש כלשהו או להעבירה לצד ג', בין בתמורה ובין שלא בתמורה. כן קבע כי המשיבה 1 תפקיד סכום או ערבות בנקאית על סך 100,000 ₪ להבטחת פיצוי בשל הנזקים העשויים להיגרם למבקשים עקב הסעד הזמני. בקשת המבקשים מבית משפט קמא לעכב את ביצוע ההחלטה, נדחתה.

4.ביום 23.7.06, הוריתי בצו ארעי לעכב את ביצוע החלטתו של בית משפט קמא עד להחלטה אחרת. ביום 8.8.06, לפי בקשת המשיבה 1, נתן בית משפט קמא פסק דין בתובענה נגד המבקשים, בהעדר הגנה. המבקשים הגישו לבית משפט קמא בקשה לביטול פסק הדין. בהחלטתו מיום 5.12.06, ביטל בית משפט קמא את פסק הדין, בקבעו כי כתב הגנה מטעם המבקשים הוגש במועד. בימים 14.12.06 ו-17.12.06, הודיעו המשיבה 1 והמבקשים (בהתאמה) לבית משפט זה על הסכמתם כי בקשת רשות הערעור תידון על בסיס החומר שהוגש במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע, וכי בית המשפט ידון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות והערעור הוגש על פי הרשות שניתנה.

5.המבקשים טוענים כי בית משפט קמא טעה בקביעתו כי הסכם הביטול שבין המבקש 1 ויוסף חג' אינו מהימן, כמו גם בקביעתו כי טרם כניסת המבקש 2 לדירה, הייתה זו בהחזקתה של המשיבה 1. לטענתם, קביעה אחרונה זו אינה מנומקת. עוד טוענים המבקשים כי בית המשפט לא נתן משקל למאזן הנוחות בין הצדדים. לטענתם, הנזק העלול להיגרם להם עקב ההחלטה, שהורתה על פינוי הדירה, גדול "שבעתיים" מזה העלול להיגרם למשיבה 1. לדבריהם, עוצמת הנזק נובעת, בין היתר, מהעובדה כי למבקש 2 ומשפחתו, המונה גם שלושה ילדים קטנים, אין דירת מגורים אחרת.

בתגובתה המפורטת טוענת המשיבה 1 כי המבקשים תוקפים קביעות עובדתיות של בית משפט קמא; כי פינוי הדירה על ידי המבקשים, כמצוות צו העשה הזמני, לא ייצור כל קושי להחזיר את המצב לקדמותו אף אם בסופו של דבר תידחה תביעתה; כי המבקשים פעלו בחוסר תום לב קיצוני ובהיעדר ניקיון כפיים. לטענתה, היעתרות לבקשת המבקשים פירושה מתן פרס לחוטא שפלש ללא זכות וממניעים פסולים לדירה לא לו. כן מדגישה המשיבה 1 את הפגיעה המתמשכת הנגרמת לזכות הקניין שלה בשל הצו הארעי. לאור כל אלה, טוענת המשיבה 1 כי דין הבקשה להידחות.

5.המשיבה 2, משטרת ישראל, בהודעה שמסרה לבית המשפט ביום 18.12.06, הודיעה כי אין לה כל עמדה בוויכוח בין הצדדים על הזכויות בנכס, וכי מרגע שהסכסוך הועבר לבית המשפט, אין מדובר בשאלה של עשיית דין עצמית, ולפיכך הסתיים תפקידה. הדין עם המשיבה 2 בעניין זה. אני מורה אפוא על מחיקתה כמשיבה בבקשה זו.

6.לאחר ששקלתי טענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל. מטרת הסעד הזמני היא שמירת המצב הקיים, על מנת להבטיח את קיומו התקין של ההליך המשפטי או ביצועו היעיל של פסק הדין, "לרבות צו עשה ... " (תקנה 1 לתקנות). במסגרת שיקוליו האם ליתן סעד זמני, יביא בית המשפט בחשבון את מאזן הנוחות בין הצדדים (תקנה 362(ב)(1) לתקנות). בית משפט קמא פסק צו עשה זמני לטובת המשיבה 1. צו כזה, אשר מטבעו ניתן בטרם הוגשו כל הראיות ולפני הכרעה במחלוקות באופן סופי, משנה את המצב הקיים, ועל כן יינתן במשורה ורק במקרים חריגים:

" הלכה היא, כי על בית המשפט לנקוט משנה זהירות טרם שיצווה על צו עשה זמני המשנה את המצב הקיים, עוד לפני שניתנה ההכרעה הסופית בתובענה. צו זמני המשנה מצב קיים ראוי שינתן אך כאשר נוכח בית המשפט כי התערבותו הינה חיונית בכדי למנוע תוצאה קשה ביותר וכאשר הנזק שעלול להיגרם אינו ניתן לתיקון באמצעות פיצוי כספי הולם" (רע"א 5843/05 איגוד ערים לאיכות הסביבה דרום יהודה נ' שרון דן השקעות בע"מ , ניתן ב יום 13.2.05, בפיסקה 5 מפי השופט גרוניס ; רע"א 5255/05 מר מוני קובל- חבר ועד המהנדסים בחברת החשמל - מרחב הצפון נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה - האגף לאיגוד מקצועי , ניתנה ביום 7.8.05).

בענייננו, לא מצאתי כי חריג זה מתקיים. מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים. לא שוכנעתי כי מעצם הישארות המבקש 2 בדירה ייגרם למשיבה 1 נזק חריג, שלא ניתן יהא לתקנו בפיצוי כספי אם תזכה המשיבה 1 בתביעתה.

על כן, הערעור מתקבל והחלטת בית משפט קמא מבוטלת בזה.

המשיבה 1 תשלם למבקשים הוצאות בסך 5,000 ש"ח.