רע"א 6073/10 אליאור גבאי נ. לב אילייב

1.

בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ש' ברוש ) במסגרתה נדחתה בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש על החלטת בית משפט השלום בהרצליה (כבוד השופט ש' פרידלנדר ).

המבקש נפגע בתאונת דרכים ביום 22.7.06 במהלך עבודתו. התאונה הוכרה על ידי הביטוח הלאומי כתאונת עבודה. המבקש אובחן כסובל משבר תוך מפרקי בשורש כף יד שמאל ונקבעה לו נכות אורטופדית צמיתה בשיעור 20%. לאחר שנתקבלה קביעה זו, הגיש המבקש לבית משפט השלום בהרצליה תביעה לפצותו בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונת הדרכים, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים ). בתביעתו טען המבקש כי קביעת המוסד לביטוח לאומי בעניין נכותו מחייבת, בהתאם להוראת סעיף 6ב לחוק הפיצויים.

2.

המשיבים הגישו לבית המשפט בקשה להביא ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי. המשיבים נימקו את בקשתם בכך שהתסמונת ממנה סובל המבקש אינה נובעת מהתאונה, אלא מחבלות אחרות שנגרמו למבקש בשתי תאונות אחרות, שאירעו לאחר תאונת הדרכים.

בית משפט השלום נעתר לבקשה והתיר למשיבים להביא ראיות לסתור את קביעת הביטוח הלאומי בתחום האורתופדי בלבד. בית המשפט קבע כי אינו סבור "שהתאונות מיום 23.1.08 ומיום 30.5.08, בהן נפגע המבקש [התובע] בשורש כף היד, שהוא איבר רגיש ותפקודי – הן זניחות". לאור האמור ומאחר שהמוסד לביטוח לאומי לא נתן דעתו על כך, נתקבלה הבקשה להביא ראיות לסתור.

3.

המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי בקשת רשות לערער על החלטה זו. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה על הסף, תוך שהוא קובע כי מאחר שעניינה אישור בקשה למתן חוות דעת רפואית, הרי שחל בעניין הנדון סעיף 1(5) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשס"ט-2009 (להלן: צו בתי המשפט ) ועל כן אין ליתן רשות ערעור. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.

4.

המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי שגה ביישום צו בתי המשפט, וכי לא היה מקום להחיל את הוראת סעיף 1(5) על העניין הנדון. לגופו של עניין טוען המבקש כי בית משפט השלום טעה כשהתיר להביא ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי.

המשיבים בתשובתם מסכימים לכך שהחלטת בית המשפט המחוזי אינה תואמת את הנסיבות, ומציינים כי אין הם מתנגדים להחזרת העניין לבית המשפט המחוזי, על מנת שידון בנימוקי בקשת רשות הערעור לגופה. למען הסר ספק מבהירים המשיבים כי הם סומכים ידיהם על החלטת בית משפט השלום, וכי דין בקשת רשות הערעור שהוגשה לבית המשפט המחוזי להידחות מטעמים ענייניים.

5.

דין בקשת רשות הערעור להידחות. אמנם, צודק המבקש בטענתו לפיה הוראת סעיף 5(1) לצו בתי המשפט אינה מתאימה לחול על המקרה דנן. הוראה זו נועדה לחול על החלטות "טכניות" באופיין, שכל עיקרן הוא "הזמנת עדים", כלשון הצו, ואילו ההחלטה נשוא דיוננו היא החלטה מהותית, המתירה למשיבים לסטות מן הכלל הקבוע בסעיף 6ב לחוק הפיצויים ולהביא ראיות לסתור "מטעמים מיוחדים". עד כאן מצד הכלל הראוי.

על אף האמור, לא מצאתי לנכון, במקרה זה, להתערב בהחלטת בית משפט השלום לגופה. אכן, בית המשפט יתיר הבאת ראיות לסתור במקרים מיוחדים וחריגים בלבד. אחד החריגים הוא מקרה בו לא היו לפני הוועדה הרפואית שקבעה את דרגת הנכות עובדות רלוונטיות חשובות הנוגעות למצבו של הנפגע – קודם לתאונה או לאחריה – אשר היו עשויות לשנות את התוצאה (אליעזר ריבלין תאונת הדרכים: סדרי דין וחישוב הפיצויים 495 (מהדורה שלישית, תש"ס)). במקרה דנן, מצא בית משפט השלום כי מתקיים החריג, שכן יש רלבנטיות לשתי תאונות מאוחרות שאירוע למבקש, בהן נפגע הוא בשורש כף ידו. בקביעה זו אין להתערב.

אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.