רע"א 6802/10 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ. אחמד קוואסמה

1.

המשיבים 3-1 (להלן: המשיבים ) הגישו תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים ) בבית משפט השלום. תביעתם כוונה כנגד המבקשת, היא הפניקס חברה לביטוח בע"מ, כנגד המשיב 4 (נהג הרכב הפוגע) וכנגד המשיבה 5 (היא קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, ולהלן: קרנית ). התביעה מתבררת בבית משפט השלום, וזה החליט להיעתר לבקשת המשיבים למינוי מומחה רפואי בתחום הגנטיקה, על-מנת שיחווה דעתו בשאלה אם הפגיעה במשיב 1 גרמה להתפרצות מחלה גנטית אצלו או להקדמת מועד התפרצותה.

2.

המבקשת הגישה בקשת רשות ערעור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, וזה דחה את הבקשה מן הנימוק שהחלטת בית משפט השלום נופלת לגדר סעיף 5(1) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: צו בתי המשפט ), בהיותה החלטה בעניין הזמנת עדים. על החלטה זו הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה.

3.

המבקשת טוענת כי עניינה של החלטת בית משפט השלום הוא במינוי מומחה ולא בהזמנת עדים, וכי בקשתה לרשות ערעור לפני בית המשפט המחוזי נדחתה עקב "טעות טכנית". בנוסף לבקשה שלפניי, הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול החלטתו, ולא הובא לידיעתי כי ניתנה החלטה באותה בקשה. המבקשת טוענת כי הגשת בקשת רשות הערעור בטרם ניתנה החלטה בבקשת הביטול נדרשה על-מנת שלא יחלוף המועד להגשת בקשת רשות הערעור.

קרנית סבורה שיש לקבל את הבקשה. גם לעמדתה, החלטה בעניין מינוי מומחה רפואי אינה החלטה בעניין הזמנת עדים. קרנית מוסיפה כי חוות דעתו של המומחה מוגשת בכתב, ולכל היותר ניתן לראות בזימונו של המומחה לעדות בגדר החלטה בעניין הזמנת עדים. עוד מוסיפה קרנית כי בית המשפט העליון נוהג לדון בבקשות רשות ערעור על החלטות בעניין מינוי מומחים רפואיים לגופן כעניין שבשגרה.

4.

המשיבים מתנגדים לקבלת הבקשה. הם סבורים כי היא אינה מצדיקה דיון ב"גלגול שלישי", וכי מכל מקום בית המשפט המחוזי מצא כי מינוי המומחה המבוקש מוצדק גם לגופו של עניין. המשיבים טוענים שמינוי מומחה רפואי לפי סעיף 6א לחוק הפיצויים הוא עניין דיוני ולא מהותי, וזאת בניגוד להיתר להביא ראיות לסתור לפי סעיף 6ב לחוק הפיצויים, שלגביו כבר נקבע כי אינו בגדר "הזמנת עדים" (רע"א 6073/10 גבאי נ' אילייב (לא פורסם, 3.11.2010); להלן: עניין גבאי ). כמו-כן הם טוענים כי דינה של חוות דעת מומחה רפואי כדין עדות הניתנת בבית המשפט. עמדתם של המשיבים היא לפיכך כי החלטה בדבר מינוי מומחה רפואי לפי סעיף 6א לחוק הפיצויים נכנסת בגדר צו בתי המשפט, על-פי תכליתו.

5.

החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. דין הערעור להתקבל. הוראת סעיף 5(1) לצו בתי המשפט נועדה לחול על החלטות בעניין אופן ניהול הדיון שאופיין הוא "טכני". ההחלטה על מינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט בתביעה לפי חוק הפיצויים אינה החלטה מסוג זה. כפי שאף ציין בית משפט השלום בהחלטתו, בעת בחינת בקשה למינוי מומחה נדרשת הכרעה מהותית בשאלה אם ישנה "ראשית ראיה" התומכת בטענה שנגרמה נכות מן הסוג הרלוונטי כתוצאה מהתאונה (וראו למשל רע"א 4911/09 סהר ציון חברה לביטוח בע"מ נ' כשרי (לא פורסם, 29.7.2009)).

6.

בעניין גבאי כבר נקבע כי הוראת סעיף 5(1) לצו בתי המשפט אינה מתאימה לחול על החלטה המתירה הבאת ראיות לסתור, לפי סעיף 6ב לחוק הפיצויים, שכן המדובר בהחלטה מהותית. אמנם נכון הדבר כי היתר להביא ראיות לסתור הוא בגדר סטייה מן הכלל הרגיל, הניתן "מטעמים מיוחדים", ועל-כן ניתן לטעון כי הוא נבדל ממינוי מומחה רפואי במסגרת המסלול הרגיל הקבוע בסעיף 6א לחוק הפיצויים. אלא שאין בהבדל זה די בכדי להצדיק את ההבחנה המוצעת. גם ההחלטה על מינוי מומחה רפואי לפי סעיף 6א כרוכה בהפעלת שיקול דעת שיפוטי ובבחינת ראיות, והיא אינה "הזמנת עד" גרידא. אפשר שניתן גם לומר כי הצורך להכריע בשאלת קיומה של "ראשית ראייה", שהוא קודם להחלטה על מינוי המומחה, מבחין בינה לבין הזמנת עדים (והשוו: רע"א 4405/10 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' עבד (לא פורסם, 2.8.2010)). ויודגש: הוראות סעיפים 6א ו-6ב לחוק הפיצויים הן, שתיהן, הוראות בעלות מאפיינים דיוניים, אף כהוראות דיוניות רבות אחרות משולבים בהן גם היבטים מהותיים. מכל מקום, עצם סיווגן כהוראות דיוניות אינו מכניסן לגדר סוגי ההחלטות שעליהן לא תינתן רשות ערעור לפי צו בתי המשפט, אם הן אינן כלולות בו באופן מפורש.

סיכומו של דבר, אין דרכם של צדדים חסומה מלהגיש בקשת רשות ערעור על החלטה למנות מומחה לפי סעיף 6א לחוק הפיצויים לפי הוראות צו בית המשפט. עם זאת, יש לזכור כי לא בנקל יתערב בית המשפט שלערעור בהחלטה להיעתר לבקשה למנות מומחה, שכן רק כך נפתחת הדרך בפני תובע להוכיח את נכותו, והוצאות הבדיקה כמו גם הטרחה הכרוכה בביצועה הן עליו (רע"א 3674/97 לביא נ' ישי , תק-על 97(3), 376 (1997)).

לבסוף יוער, כי לא הוברר מה עלה בגורלה של הבקשה לביטול החלטת בית המשפט המחוזי, אולם לא ראיתי לעכב בשל כך את מתן ההחלטה בבקשה זו.

התוצאה היא שהערעור מתקבל. החלטת בית המשפט המחוזי תתבטל, והתיק יוחזר אליו לשם הכרעה בבקשת רשות הערעור שהגישה המבקשת. המשיבים 3-1 יישאו בהוצאות המבקשת ובשכר-טרחת עורך-דינה בסכום של 10,000 ש"ח.