רע"א 6859/16 עיריית פתח תקוה נ. ל.י.ד. בניה והשקעות בע"מ

השופט צ' זילברטל:

בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 10.7.2016 של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטים מ' נד"ב , א' שוורץ ו- ה' סילש ) ברע"א 62310-10-15, בגדרו התקבל, לאחר מתן רשות, ערעור המשיבה על פסק דינו מיום 20.9.2015 של בית משפט השלום בפתח תקווה (כב' השופט

נ' שטרנליכט ) ברע"צ 54049-04-15, אשר דחה את ערעור המשיבה על החלטתה מיום 15.4.2015 של לשכת ההוצאה לפועל בפתח תקוה (כב' הרשמת מ' שכנר ; להלן: הרשמת ) בתיק 20-13224-14-7, אשר קבלה את בקשת המבקשת בטענת "פרעתי". מדובר, אפוא, ב" גלגול רביעי ".

רקע והליכים קודמים

1.ביום 13.8.2013 הגישה המשיבה נגד המבקשת תביעה כספית על סכום של 2,922,773 ש"ח. במסגרת הסכם גישור שנחתם ביום 1.7.2014, הוסכם כי המבקשת תשלם למשיבה סכום של 828,930 ש"ח (להלן: סכום הפשרה ) תוך שלושים יום מהמועד בו יינתן להסכם תוקף של פסק דין. עוד נקבע בהסכם הגישור, בין היתר, כי במקרה שהמבקשת לא תעביר למשיבה את סכום הפשרה עד המועד האמור: "יעמוד מלוא סכום התביעה לפירעון מיידי בצירוף ריבית והפרשי הצמדה ממועד הגשת התביעה" (פסקה 3).

ביום 8.7.2014 קיבל הסכם הגישור תוקף של פסק דין. משלא שילמה המבקשת את סכום הפשרה בתוך פרק הזמן המוסכם, ביום 1.9.2014, בחלוף 55 ימים ממועד אישור הסכם הגישור, פתחה המשיבה תיק הוצאה לפועל על מלוא סכום התביעה. ביום 7.9.2014, 32 ימים לאחר המועד האחרון לתשלום סכום הפשרה, העבירה המבקשת סכום זה למשיבה, וביום 1.10.2014 הגיעה לידי המבקשת אזהרה בדבר פתיחת תיק ההוצאה לפועל.

2.ביום 20.10.2014 הגישה המבקשת ללשכת ההוצאה לפועל בקשה בטענת "פרעתי" לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967. בין היתר נטען על-ידי המבקשת, כי פתיחת תיק ההוצאה לפועל עולה כדי עמידת המשיבה על קיום זכות בחוסר תום לב ותוך ניסיון לא נאות לקבל תשלומים מוגדלים מהמבקשת. בהקשר זה נטען, כי לא ניתנה כל התראה מצד המשיבה בדבר פתיחת הליכי ההוצאה לפועל, והמבקשת שילמה את סכום הפשרה טרם שנודע לה על פתיחת התיק.

המשיבה מצדה טענה כי התיק נפתח בהתאם לפסק דין המחייב את המבקשת בתשלום מוסכם בהתאם ללוח זמנים מוסכם, כאשר אין חולק כי המבקשת השתהתה בביצוע התשלום. המשיבה סברה כי אין זה בסמכותה של הרשמת לסטות מהוראות פסק הדין, שכן תהיה בכך משום התערבות בחופש החוזים של הצדדים.

הרשמת קיבלה את בקשת המבקשת, וקבעה כי בחינת קיום התנאים להפעלת הסנקציה שנקבעה על-ידי בית המשפט, כמו גם הערכת מידת תום ליבה של המשיבה בהפעלת הסנקציה, נתונים לשיקול דעתה. בהקשר זה הוטעם, כי על בעל דין לנהל את ענייניו בתום לב, לרבות מתן פרק זמן סביר לחייב לפרוע את חובו טרם פנייה להליכי ההוצאה לפועל. על כן, נקבע, בין היתר, כי בנסיבות העניין, מדובר בהפרה מזערית מצד המבקשת שלא גרמה למשיבה כל נזק, בשים לב לכך שהמבקשת היא גוף מנהלי שאצלו עשויות להתרחש תקלות מהסוג האמור. נוכח האמור, קבעה הרשמת כי המהלך בו נקטה המשיבה, להפעלת הסנקציה על מלוא סכום התביעה, לוקה בחוסר תום לב.

3.כלפי החלטת הרשמת הגישה המשיבה ערעור לבית משפט השלום, וטענה כי החלטה זו עומדת בניגוד למוסכם בין הצדדים וניתנה בחוסר סמכות, שכן ניתן להסכם הגישור תוקף של פסק דין. מנגד, המבקשת טענה כי אין בהחלטת הרשמת כדי לבטל או לשנות את ההסכם, ומדובר בהחלטה סבירה, המאזנת כראוי בין קיום הזכות שקמה למשיבה במסגרת ההסכם לבין עמידתה בחוסר תום לב על מימוש זכותה זו.

בית משפט השלום דחה את הערעור, בעמדו תחילה על כך, שהרשמת פעלה בגדר סמכותה עת בחנה את תום ליבה של המשיבה בכל הנוגע לפתיחה בהליכי הוצאה לפועל. לגופם של דברים, נקבע כי צדקה הרשמת כשקבעה כי המשיבה פעלה בחוסר תום לב, כאשר לא נתנה למבקשת הודעה מוקדמת בדבר אי ביצוע התשלום ופנתה ישירות להליכי הוצאה לפועל על מלוא סכום התביעה, עובדה שיש בה כדי להטיל ספק ברצונה הכן לקיים את הסכם הגישור. בהקשר זה עמד בית המשפט על החשיבות במתן פרק זמן סביר לחייב לפרוע את חובו, והכל בהתאם לנסיבות המקרה. הוטעם, כי כאשר מדובר ברשות מקומית שהתקשרה בהסכם מרצונה על-מנת לבצע את התשלום, טוב הייתה עושה המשיבה לו ביררה את פשר האיחור טרם פנייתה להליכי הוצאה לפועל.

4.כלפי פסק דינו של בית משפט השלום הגישה המשיבה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, בגדרה חזרה המשיבה על עיקר הטענות שהועלו בערכאות הקודמות. המשיבה טענה, בין היתר, כי אי פנייתה למבקשת קודם לפתיחת תיק ההוצאה לפועל אינו בגדר התנהגות בחוסר תום לב, שכן לא הייתה מוטלת על המשיבה חובה ליתן למבקשת התראה עובר לפתיחת התיק, והיא לא נקטה בכל פעולה אקטיבית כדי למנוע מהמבקשת לבצע את התשלום במועד. עוד נטען, כי שגו הערכאות הקודמות כשקבעו כי פרק הזמן שחלף בין המועד שנקבע לתשלום לבין מועד התשלום בפועל, המסתכם ב-32 ימים, הוא בגדר איחור "מזערי". המבקשת מצידה סברה כי בקשת המשיבה אינה עומדת באמות המידה לדיון ב"גלגול שלישי", ולפיכך אין מקום ליתן רשות ערעור. מעבר לזאת, הוסיפה המבקשת לעמוד על טענתה לפיה המשיבה אכן פעלה בחוסר תום לב בפתיחתה את תיק ההוצאה לפועל.

בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת רשות הערעור ודן בה כערעור. הוטעם, כי הבקשה מעוררת שאלות בעלות חשיבות כללית בעניין סבירות חלוף הזמן בין המועד שנקבע לתשלום לבין התשלום בפועל, וכן בדבר עמידה על זכות בחוסר תום לב כאשר מדובר בפתיחת תיק הוצאה לפועל ללא מתן התראה מוקדמת על כך. נקבע, תחילה, שחובת תום הלב חלה אף במקרה של פנייה להליכי הוצאה לפועל, בייחוד כאשר מדובר בהפרה מזערית מצד החייב. בית המשפט עמד על כך, כי בנסיבות העניין, בהן פתחה המשיבה את תיק ההוצאה לפועל 24 ימים לאחר חלוף המועד הקבוע לתשלום סכום הפשרה, מדובר בהמתנה סבירה לביצוע התשלום. עוד הוטעם, כי העובדה שהמשיבה לא שלחה למבקשת התראה בדבר אי ביצוע התשלום אינה עולה כדי התנהגות בחוסר תום לב, כאשר האחריות לביצוע התשלום, ובכלל זה ה"תזכורת" לשם כך, הייתה מוטלת על המבקשת. על כן, נקבע כי עמידת המשיבה על זכותה למלוא הסכום הנתבע, בהתאם לתנאי הסכם הגישור שקיבל תוקף של פסק דין, נעשתה בתום לב וכדין. עם זאת, בטרם הכרעה הציע בית המשפט לצדדים פשרה במסגרתה תשלם המבקשת, מעבר לסכום הפשרה, סכום נוסף, אותו יקבע בית המשפט בדרך של פשרה ושינוע בין 200,000 ש"ח ל-400,000 ש"ח, וזאת בהתחשב בהשלכות התוצאה על הקופה הציבורית. המבקשת סירבה להצעה זו, בעוד שהמשיבה הסכימה לה.

הבקשה דנא

5.כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה דנא. המבקשת טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי כשהחליט ליתן רשות ערעור ולדון בעניינה של המשיבה ב"גלגול שלישי", וזאת מהטעם שהבקשה לא עמדה באמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה למתן רשות ערעור. המבקשת סבורה כי טעות זו עולה כדי עיוות דין וגוררת עמה פגיעה קשה בתושבי העיר פתח תקווה ככלל, וככזו מצדיקה דיון בפני בית משפט זה ב"גלגול רביעי". עוד נטען, כי בית המשפט המחוזי כלל לא דן בשאלה העקרונית שעניינה האפשרות שמשכו של האיחור בביצוע התשלום יקים עילה להפעלת הסנקציה שנקבעה בהסכם, בגינה ניתנה למשיבה רשות ערעור. לשיטתה של המבקשת, העדר הכרעה בשאלה זו אף הוא מצדיק דיון בבית משפט זה. לגופו של עניין, המבקשת חוזרת על טענתה לפיה האופן בו נפתח תיק ההוצאה לפועל עולה כדי עמידה על זכות בחוסר תום לב, וזאת בהתחשב בהעדר מתן התראה מוקדמת מצד המשיבה, כמו גם בעובדה שסכום הפשרה שולם למשיבה טרם שנודע למבקשת על נקיטת הליכי ההוצאה לפועל נגדה.

6.על-פי החלטתי מיום 13.9.2016 הועברה הבקשה לתשובת המשיבה. בתשובתה מיום 25.9.2016, התנגדה המשיבה למתן רשות ערעור, וסמכה ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המשיבה הוסיפה כי הבקשה דנא אינה מעלה כל שאלה עקרונית או בעלת חשיבות כללית אשר מצדיקה דיון ב"גלגול רביעי". בהקשר זה נטען, כי ככל שהמבקשת סבורה כי לא עמדה במוקד המחלוקת שבין הצדדים כל שאלה שהצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" בבית המשפט המחוזי, על אחת כמה וכמה שכך הוא כאשר מדובר בדיון בנושא בפני בית משפט זה, בבחינת "גלגול רביעי". לגופו של עניין נטען, כי קביעת בית המשפט המחוזי לפיה המשיבה עמדה על זכותה החוזית בתום לב בדין יסודה.

על-פי החלטתי מיום 27.10.2016, בקשת רשות הערעור הועברה לדיון בפני הרכב.

דיון והכרעה

7.לאחר העיון בבקשה ובתגובת המשיבה, כמו גם שמיעת טיעוני הצדדים בדיון שהתקיים ביום 10.11.2016, באנו לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. אכן, גם אנחנו, כמו בית המשפט המחוזי הנכבד, סברנו כי נכון וראוי לנסות ולהביא את הצדדים לידי פשרה, אך הפעם המשיבה היתה זו שעמדה, בתקיפות (ושמא גם בלא מעט תוקפנות) על מיצוי הדין. משכך אין מנוס מהכרעה במחלוקת על-פי שורת הדין. נקווה שפרנסי המבקשת וציבור שולחיהם יפיקו את הלקחים הראויים מהפרשה, הן מההתנהלות שגרמה לאיחור הניכר בתשלום סכום הפשרה והן מהסירוב להצעת הפשרה שהעלה בית המשפט המחוזי, שקבלתה היתה עשויה לחסוך לקופה הציבורית ממון רב.

8.כידוע, רשות ערעור ב"גלגול רביעי" תינתן באותם מקרים בהם נדרש דיון בשאלות משפטיות בעלות חשיבות כללית, וזאת אך בהתקיימן של נסיבות חריגות (ראו: רע"א 2226/14 נגר נ' בנק הפועלים בע"מ - משכן , פסקה 8 ( 29.10.2014 ), והאסמכתאות שם).

במקרה דנא, לא מצאנו כי מתעוררת שאלה משפטית עקרונית או כי מתקיימות נסיבות חריגות שיש בהן כדי להצדיק התערבותו של בית משפט זה. המחלוקת שבין הצדדים בערכאות הקודמות נסובה על הערכת תום ליבה של המשיבה וסבירות האיחור בתשלום סכום הפשרה על-ידי המבקשת, שאלות אשר נטועות כל כולן בנסיבות הקונקרטיות של המקרה. על כן, עניינם של הצדדים לא היה מסוג המקרים שנועדו לדיון ב"גלגול שלישי". קל וחומר שאין לפתוח בדיון מחודש בפני בית משפט זה בעניינם אלו, או בעצם ההצדקה לדון בסוגיות כגון דא ב"גלגול שלישי". ככל שנפלו טעויות בהחלטות של הערכאות הקודמות, ובפרט בדבר החלטה ליתן רשות ערעור, אין זה ייעודו של דיון ב"גלגול רביעי" לספק תרופה לכך. כפי שציינתי לאחרונה: "התערבות מעין זו, בפרט כאשר ב'גלגול רביעי' עסקינן, לא נועדה, ככלל, לתקן טעויות פרטניות בתוצאת ההליך או באופן יישום הדין ... אלא לפסוק ולהכריע בעניינים בעלי השלכות כלליות, מעבר לעניינם של הצדדים למחלוקת הקונקרטית" ( רע"א 794/16 ג'ריס נ' פורת , פסקה 6 (23.2.2016); ראו גם: רע"א 7706/13 מעונות שטנד בע"מ נ' ויסט , פסקה 6 (4.12.2013); רע"א 4824/96 יוסיפוב נ' יוסיפוב (3.9.1996)) . כמו כן, לא מצאנו כי מתן רשות ערעור על-ידי בית המשפט המחוזי ופסק דינו גרמו למבקשת עיוות דין.

9.זאת ועוד – הטענה שלפיה לא היה מקום ליתן למשיבה רשות ערעור בבית המשפט המחוזי אינה מקימה, כשלעצמה, עילה למתן רשות ערעור בבית משפט זה (רע"א 8955/99 רוזנטל נ' מוסך השלושה חדרה בע"מ (28.3.2000), מפי הנשיא א' ברק ). זאת, גם בהתעלם מהוראת תקנה 409 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 לפיה אין ערעור על ההחלטה ליתן רשות לערער, שיש החולקים על חוקיותה (רע"א 34/89 גלצר נ' גלצר פ"ד מג(1) 329, 332 (1989)). יודגש, כי אין באמור משום הבעת דעה ביחס לשאלה האם, בנסיבות המקרה, אכן היה מקום ליתן למשיבה רשות ערעור לבית המשפט המחוזי.

10.למעלה מן הצורך, לא מצאנו שקיימת הצדקה להתערבות בית משפט זה במועד פירעון החוב עליו הוסכם בין הצדדים ושקיבל תוקף של פסק דין. גם אין מדובר בסוגיה משפטית תקדימית, שכן יצאו מלפני בית משפט הלכות פסוקות באשר להארכת מועדים שנקבעו בפסק דין, ומהיבט זה ענייננו אך בישום אותן הלכות. נפסק בעבר כי בית המשפט מוסמך לדחות מועד שנקבע בפסק דין הנותן תוקף להסכם פשרה, אך נוכח החשיבות המיוחסת לחופש ההתקשרות של בעלי הדין סמכות זו שמורה למקרים נדירים בהם הנסיבות שהובילו לשיהוי בפירעון החוב לא היו בשליטתו של החייב וכאשר הצדק והיושר מצדיקים זאת (ראו: רע"א 1233/91 ג'רבי נ' בן דוד , פ"ד מה(5) 661 (1991) (להלן: עניין ג'רבי ); ד"נ 22/73 בן שחר נ' מחלב , פ"ד כח(2) 89 (1974) (להלן: עניין בן שחר )). עניין ג'רבי עסק באיחור של יום אחד בפירעון חוב מוסכם במסגרת פשרה שקיבלה תוקף של פסק דין, כאשר האיחור נבע מטעות מזערית מצד משרדה של פרקליטת החייב, ותוקנה לאלתר. בית המשפט קבע כי עמידת הזוכה על מלוא הסכום שנפסק טרם להסכם הפשרה (סכום כולל העולה על פי שתיים מהמוסכם בפשרה) וסירוב לקבל את סכום הפשרה היא בבחינת שימוש לא הוגן בזכות חוזית והתנהגות חסרת תום לב, ולכן יש להושיט סעד לחייב באופן של הארכת המועד לפירעון החוב. בעניין בן שחר היה מדובר בחייב שלקה בשיתוק גופני עובר לביצוע תשלום תקופתי בגין דירה שרכש, וכתוצאה מכך נבצר ממנו לבצע במועד את התשלום לפי המוסכם והנקבע במסגרת פסק דין. במקרה זה ראה בית המשפט לנכון להצהיר על הארכת המועד לפירעון החוב נוכח הנסיבות הקיצוניות שפקדו את החייב שלא היו בשליטתו. במובחן מהדוגמאות לעיל, נסיבות המקרה דנא, כמו גם ההשלכות על קופת הציבור, אינם בגדר המקרים הנדירים והקיצוניים המצדיקים הארכת המועד על-ידי בית המשפט. השיהוי בביצוע התשלום היה משמעותי ביחס לתקופה שהוקצתה לכך, והוא לא נבע מכורח נסיבות שהיו מעבר לשליטתה של המבקשת, אלא מחמת טעות או שוויון נפש של המבקשת עצמה. מסקנה זו מתחדדת מקום בו הצד המבקש הארכת מועד עושה זאת על-דעת עצמו לאחר שחלף המועד לפירעון החוב (כפי שנעשה במקרה דנא), ולא מבקש זאת בהזדמנות הראשונה משהתברר שהיה עיכוב בתשלום. עיגון הסכמת הצדדים בפסק דין משמעותו כי הזוכה יוכל לאכוף את הוראות פסק הדין באמצעות לשכת ההוצאה לפועל ללא כל התדיינות נוספת. לפיכך יש משמעות לעובדה שהמועד המוסכם לתשלום, כמו גם הסנקציה בגין אי עמידה בו, קבועים בפסק דין, ולא "רק" בהסכם. ככלל, ההנחה היא שההסכמות אשר קיבלו תוקף של פסק דין תבוצענה ככתבן וכלשונן, וברגיל עמידה על ביצוע התחייבויות אלו לא תחשב כחוסר תום לב. מכל מקום, ענייננו אינו מתמצה בשאלה שעניינה קיום התחייבות חוזית בתום לב ועוסק (למצער – גם) בקיום פסק דין. המשיבה, הזוכה, לא נקטה בכל "תרגילי התחמקות" שמנעו מהמבקשת לפרוע את סכום הפשרה במועדו, ומדובר במחדל שכל כולו נופל לפתחה של המבקשת. למצב כזה קבעה הסכמת הצדדים, שקיבלה תוקף של פסק דין, סנקציה. הפעלתה, בנסיבות, אינה אלא קיום ההסכם שאליו הגיעו הצדדים. אם לא ייפסק כך במקרה דנא, לא תהיה משמעות להסכמות המקבלות תוקף של פסק דין והכוללות סנקציה למקרה של אי תשלום במועד.

11.נוכח האמור, אף אם היה מקום לדון בעניינה של המבקשת ב"גלגול רביעי", אין זה מסוג המקרים החריגים והנדירים המצדיקים התערבות בית המשפט בהסכמות אליהן הגיעו בעלי הדין ובציפיות הסבירות שנוצרו כתוצאה מכך. איננו מקלים ראש בהשלכות של התנהלות המבקשת על ציבור תושבי העיר פתח תקווה, אך הציפייה היא כי המבקשת, המשמשת כנאמן לציבור, תתנהל על-פי סטנדרט גבוה במיוחד בביצוע המוטל עליה ונראה שלא כך היה. כמו כן, יש להצר על כך שלא נוצלו ההזדמנויות להגיע לפתרון המיישב בין האינטרסים של הצדדים במסגרת הפשרות שהוצעו. ואולם, אין בתוצאה זו בלבד כדי להצדיק עתה דיון נוסף, רביעי במספר, בעניין.

הבקשה נדחית, אפוא. לפנים משורת הדין, לא יעשה צו להוצאות.