רע"א 7056/14 פלוני נ. קצין התגמולים

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 13.7.2014 (ע"ו 25603-02-14, השופט כ' מוסק ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגיש המבקש על החלטתה בעניינו של הוועדה הרפואית העליונה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) התשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק הנכים ) מיום 9.12.2013.

רקע והליכים קודמים

2.

המבקש, יליד 1965, נפצע בשנת 1988 בתאונת דרכים במסגרת שירותו הצבאי. בגין פציעה זו הוכרה למבקש נכות על פי חוק הנכים. זמן רב לאחר פציעתו אובחן המבקש כסובל מתסמונת הפיברומיאלגיה (המאופיינת בכאבים בנקודות רבות בגוף וסימפטומים נוספים המקשים על התפקוד). תסמונת זו הוכרה על ידי המשיב ככזו שנובעת מן הנכות שהוכרה קודם לכן (היינו מן הפגימה המוכרת על פי תקנה 9 לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), התש"ל-1969 (להלן: תקנות הנכים )). אחוזי הנכות שיש לקבוע למבקש בגין תסמונת הפיברומיאלגיה נדונו בעבר בפני כמה ועדות רפואיות וכן בבית המשפט המחוזי בהליך של ערעור על החלטה של הוועדה הרפואית העליונה. לאחר הליכים אלו הועמדה הנכות המשוקללת של המבקש על 40%.

3.

ביום 25.3.2012 הגיש המבקש בקשה להכרה גם בפגימה נפשית שנגרמה לו על-פי הטענה מתסמונת הפיברומיאלגיה. ביום 5.9.2012 דחתה הוועדה הרפואית את בקשתו זו. המבקש הגיש ערעור על החלטה זו לוועדה הרפואית העליונה. הוועדה הרפואית העליונה ציינה כי התרשמה שהמבקש אמנם סובל ממצוקה נפשית, אך לא כזו החורגת מן המאפיין את החולים בפיברומיאלגיה. הוועדה הרפואית העליונה התייחסה בהחלטתה לכך שאצל המבקש נמצאה רמה מסוימת של תפקוד עצמאי, וציינה כי בבדיקה שערכו פסיכיאטרים חברי הוועדה הם התרשמו מקיומו של קושי נפשי, להבדיל מתסמינים של דיכאון קליני.

4.

על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"ו 44067-04-13, השופט כ' מוסק ).

בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של המבקש בפסק דינו מיום 9.7.2013 (להלן: פסק הדין הראשון ).

5.

בפסק דינו נדרש בית המשפט המחוזי לתקנה 4 לתקנות הנכים, המורה כי " דרגת הנכות הקבועה לצד כל פגימה גופנית כוללת גם את התגובה הנפשית הנובעת ממנה" , בכפוף לכך שהוועדה הרפואית "רשאית לקבוע דרגת נכות נוספת עבור התגובה הנפשית, כמפורט בסעיף 34 לתוספת, אם מצאה כי התגובה הנפשית חורגת בעוצמתה מזו ההולמת את אותה פגימה ".

בית המשפט המחוזי הוסיף וציין, כי לפי סעיף 34 לתוספת לתקנות הנכים רשאית הוועדה הרפואית לקבוע 5% נכות נוספים בגין הפרעה נפשית גם במקרה של כושר תפקודי תקין, ואחוזי נכות גבוהים יותר בהתאם להיקף הפגיעה בכושר התפקודי, כמפורט בסעיף. בית המשפט המחוזי קבע כי הוראות אלה מחייבות הנמקה רחבה, כיוון שהן מבוססות על אבחנה דקה, שעניינה השאלה האם התגובה הנפשית חורגת מזו ההולמת את הפגימה המוכרת (אף אם כושר התפקוד תקין). בהמשך לכך, קבע בית המשפט המחוזי כי ההנמקה שנתנה הוועדה הרפואית בעניינו של המבקש אינה מספקת, וכי עליה להתייחס גם למסמכים הרפואיים שהובאו בפניה ולהביע את עמדתה לגבי האמור בהם. אשר על כן, הדיון הוחזר לוועדה הרפואית העליונה שתנמק החלטתה תוך התייחסות לדברים אלו.

ההליכים שביסוד הבקשה

6.

בעקבות פסק דין זה, הוחזר הדיון לוועדה הרפואית העליונה, שקיימה דיון נוסף בעניינו של המבקש ביום 9.12.2013. בסופו של הדיון נתנה הוועדה הרפואית העליונה את החלטתה הנוספת, העומדת ביסוד הבקשה דנן.

7.

הוועדה הרפואית העליונה דחתה את ערעורו של המבקש וקבעה בשנית כי תלונותיו במישור הנפשי אינן חורגות מן המקרה הרגיל שאליו מכוונת תקנה 4 לתקנות הנכים. הוועדה הרפואית העליונה נימקה החלטתה זו בכך שהפיברומיאלגיה עצמה משלבת תסמינים של גוף ונפש. הוועדה הרפואית העליונה הוסיפה וציינה כי התרשמה בבדיקה הפסיכיאטרית שערכה למבקש מקיומה של מצוקה, אך לא כזו שחורגת "ממה שניתן לצפות", כלשונה. הוועדה הרפואית העליונה ציינה כי עיינה במכתבים שהגיש המבקש מטעם עובדים סוציאליים שעמם היה בקשר, וקבעה כי אלו אכן הצביעו על קשיים, אך לא על מחלה נפשית או מצב נפשי מוגדר.

8.

על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי. בערעור טען המבקש כי חרף פסק דינו הקודם של בית המשפט המחוזי, שהחזיר את הדיון בעניינו לוועדה הרפואית העליונה, זו לא בחנה את כלל המסמכים שהגיש, ואף לא התייחסה לשני מסמכים רפואיים שהציג לה – מפסיכולוגית קלינית ומפסיכיאטרית. המבקש טען, כי האמור במכתבים אלו סותר את ממצאיה של הוועדה הרפואית העליונה. לטענתו של המבקש, הוועדה הרפואית העליונה מילאה אחר הוראותיו של פסק הדין הראשון למראית עין בלבד. מנגד, המשיב טען, כי הוועדה הרפואית העליונה עיינה בכל החומר שהוגש לה, וציינה כי המבקש אמנם חווה קשיים סוציאליים המשפיעים על הסתגלותו ותפקודו, אך אלו אינם נובעים ממחלה נפשית.

9.

בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש. בית המשפט המחוזי קבע, כי הוועדה הרפואית העליונה נימקה באופן ברור ומפורט כי הקשיים של המבקש הם חלק מתסמונת הפיברומיאלגיה, ועל כן ההיבט הנפשי של הנכות כלול בנכות עצמה ואינו מקנה אחוזי נכות נוספים כפי שמורה תקנה 4 לתקנות הנכים. על כן, קבע בית המשפט המחוזי כי הוועדה הרפואית העליונה עמדה בחובת ההנמקה המוטלת עליה. למעלה מן הצורך, ציין בית המשפט המחוזי, כי קביעה זו של הוועדה הרפואית העליונה היא קביעה רפואית המצויה במסגרת שיקול דעתה המקצועי.

הבקשה לרשות ערעור

10.

המבקש סבור כי יש מקום להעניק לו רשות ערעור, מאחר שעניינו מעורר את השאלה העקרונית בדבר היקפה של חובת ההנמקה המוטלת על הוועדה הרפואית העליונה. זאת, בשים לב לכך שבנסיבות העניין הוועדה הרפואית העליונה לא התייחסה בהחלטתה לשניים מן המסמכים הרפואיים שהוגשו לה, ולא התעמתה עם ממצאיהם.

11.

לשיטתו של המבקש, מן הראוי לקבוע שעל הוועדה הרפואית העליונה מוטלת חובה להתייחס במפורש לכל אחד ואחד מן המסמכים המוגשים לה. המבקש סבור כי זהו הסטנדרט המקובל בכל הנוגע לעבודתן של הוועדות הרפואיות הפועלות מכוח חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי ). לטענת המבקש, קיים דמיון רב בין הוועדות הרפואיות הפועלות מכוח חוק הנכים לבין הוועדות הפועלות מכוח חוק הביטוח הלאומי, הן מבחינה מהותית והן מבחינת אפשרויות הערעור על החלטותיהן. בשים לב לכך, טוען המבקש כי יש להחיל על כלל הוועדות האמורות חובת הנמקה בהיקף שווה.

דיון והכרעה

12.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיב. רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק מקום שבו מתעוררת שאלה עקרונית, שלה חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או כאשר ייגרם עיוות דין אם לא תינתן רשות ערעור על ידי בית משפט זה (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור ( הדר חיפה ) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). לא השתכנעתי כי המקרה שלפני מעלה שאלה עקרונית וכללית כזו ביחס לחובת ההנמקה החלה על המשיב.

13.

אין ספק כי על הוועדות הרפואיות הפועלות מכוח חוק הנכים, כמו גם על קצין התגמולים עצמו, חלה חובת הנמקה, שאליה נדרש בית המשפט זה בפסיקתו לא אחת (ראו: רע"א 10629/04 אזולאי נ' קצין התגמולים , פסקה 5 (27.9.2005); רע"א 5761/07 פלוני נ' משהב"ט – קצין התגמולים , פסקה ד' (11.10.2007); רע"א 1633/13 פלונית נ' קצין התגמולים , פסקה 24 לחוות דעתי (25.6.2013) (להלן: עניין פלונית )). חובה זו נובעת הן מן הדין הספציפי (סעיף 31(ג) לחוק הנכים) והן מן ההסדר החקיקתי הכללי בנושא של חובת ההנמקה (סעיף 2א לחוק תיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), התשי"ט-1959) ומחובת ההגינות הכללית של המינהל הציבורי (ראו גם: דפנה ברק-ארז

משפט מינהלי כרך א 426-423 (2010) (להלן: ברק-ארז )).

14.

לאמיתו של דבר, חרף אופן הצגת הדברים על-ידי המבקש, עניינו אינו מעורר שאלה עקרונית חדשה, אלא נדרש ליישום העקרונות הכלליים שכבר נקבעו בפסיקה. היקפה של חובת ההנמקה נגזר מנסיבותיו של כל מקרה, מאופיין של הטענות בו ומאופיים של המסמכים המוגשים במסגרתו. ככלל, יש לשאוף לחובת הנמקה רחבה, שלא רק תבהיר את ההחלטה אלא גם תתרום לשקיפותה ולתחושתו הטובה של הנוגע בדבר. אולם, לא ניתן גם לקבוע באופן גורף כי בכל מקרה נדרשת התייחסות לכל מסמך ולכל טענה, כפי שאף נקבע לגבי חובת ההנמקה השיפוטית (ראו למשל: ע"א 9248/05 מתן י. מערכות תקשורת ואיתור בע"מ נ' מילטל תקשורת בע"מ , פסקה 20 (22.8.2006)). כמובן, חשוב לחזור ולהזכיר, כי הנמקה לעולם אינה יכולה להסתפק באמירות כלליות וסתמיות, וצריכה לחשוף את הטעמים שעמדו ביסוד ההחלטה ( ברק-ארז , בעמוד 424).

15.

אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין ומשלא התבקשה תגובת המשיב, אין צו להוצאות.