רע"א 7100/16 פלוני נ. מדינת ישראל - קצין התגמולים

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת ע' רביד ) בע"ו 53486-12-15 מיום 28.6.16, שבמסגרתו נדחה ערעור המבקש על החלטת הועדה הרפואית העליונה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן חוק הנכים או החוק ) מיום 20.10.15. עניינה של הבקשה – הכרה בנכות נוספת בגין כאבים שמקורם בשינויים שחיקתיים באיבר המוכר לעניין נכות.

רקע והליכים קודמים

ב.

המבקש הוא יליד 1971, המוכר משנת 1991 כסובל משתי פגימות אורתופדיות: פגימה בברכו הימנית לפי סעיף 48(2)ו IV לתוספת לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), התש"ל-1969 (להלן התוספת לתקנות ), שעניינה הגבלה ביישור הברך (היישור אפשרי עד o 30), אשר בגינה נקבעו לו 40% נכות – 20% על חשבון השירות הצבאי; ופגימה בתנועות עמוד השדרה המותני לפי סעיף 37(7)א לתוספת לתקנות, שעניינה פגיעה בצורה קלה, אשר בגינה נקבעו לו 10% נכות – 5% על חשבון השירות.

ג.

ביום 1.12.13 הגיש המבקש בקשה לבדיקה חוזרת בפני ועדה רפואית מחוזית, בה טען להחמרה בפגימותיו המוכרות, שעניינן שחיקה ניוונית בברך ימין ופגימה נוספת בשורשים המותניים, וכן כי הנכות הוסבה לברך שמאל, שאינה מוכרת. בהחלטה מיום 20.5.14 קבעה הועדה כי לא חלה החמרה המצדיקה שינוי של דרגת הנכות בברך ימין, ובנוסף נשלל הקשר הסיבתי הנטען בין הפגימות המוכרות לבין תלונות המבקש לגבי ברכו השמאלית. על החלטה זו עירער המבקש לועדה הרפואית העליונה. בפסק דין מיום 2.9.14 קבעה הועדה כי יש לקבל את הערעור באופן חלקי, כך שהוכרה פגימה נוספת בשורשים המותניים לפי סעיף 32(7)א לתוספת לתקנות, שעניינה פגיעה בצורה קלה ללא הפרעה בהליכה או בעמידה, ובגינה נקבעו לו 5% נכות – 2.5% על חשבון השירות. נוכח זאת, עודכן שיעור הנכות הכולל של המבקש ל-26%.

ד.

על החלטת הועדה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב (ע"ו 48633-11-14), מכוח סעיף 12א לחוק הנכים. בפסק דין מיום 13.5.15 קיבל בית המשפט (השופטת ח' וינבאום וולצקי ) את הערעור באופן חלקי, לעניין טענתו של המבקש לשחיקה ניוונית בברך ימין המוכרת. נקבע, כי היה על הועדה לבחון את הטענה ולדון בהשלכות השינויים השחיקתיים – ככל שיימצאו – על דרגת הנכות של המבקש. נפסק, כי יש להחזיר את התיק לועדה לשם בדיקה נוספת של סוגיה זו בלבד, "בשים לב לאופן שבו יש לבחון את טענות הנכים בכללן וזאת ברוחב לב ... יש לבחון את מצבו של הנכה דרך עיניו של 'בית הלל'" (פסקה 25). בעקבות פסק הדין דנה הועדה הרפואית העליונה בעניינו של המבקש ב-20.10.15 בשנית, וקבעה כי החלטתה מיום 2.9.14 עומדת בעינה. ההחלטה נומקה בכך שהכאבים אשר עליהם התלונן המבקש הם ביטוי קליני ראשון לשינויים שחיקתיים בברך ימין, המהווים חלק מן הפגימה המוכרת. הוחלט איפוא כי 26% הנכות שהוכרו כוללים גם שינויים אלה, ועל כן יש לדחות את הערעור.

ה.

על החלטה זו עירער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל אביב (ע"ו 53486-12-15). נטען, כי הועדה שגתה בפרשנות סעיף 48(2)ו IV

לתוספת, בקבעה שאין להכיר בפגימה נוספת בגין הכאבים אשר גרמו השינויים השחיקתיים בברך ימין. עוד טען המבקש, כי עניינו לא נבחן על-ידי הועדה "ברוחב לב", כפי שנתבקש בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, וכן שתוצאה זו מפלה אותו לרעה, לעומת אדם בעל הגבלה זהה ביישור הברך אשר אינו סובל מכאבים בנוסף לכך. מטעם המשיב נטען, כי טענות המבקש בפני הועדה להכרה בפגיעה ניוונית שחיקתית בשתי הברכיים מעידות על היעדרו של קשר סיבתי בין השחיקה לבין הפגימה המוכרת, ועל כן לא היה מקום לקבוע נכות נפרדת בגינה. בנוסף נטען, כי ההכרה בנכות על פי סעיף 48 הנזכר משקפת את מצב הברך בכללותה, וכוללת אף כאבים עתידיים העלולים להיגרם בגינה של הפגימה.

ו.

בפסק דין מיום 28.6.16 דחה בית המשפט המחוזי (השופטת ע' רביד ) את הערעור. נקבע, כי החלטת הועדה הרפואית העליונה התבססה על קביעה רפואית, לפיה מהוים כאביו של המבקש ביטוי לשינויים שחיקתיים אשר נכללו מעיקרא באחוזי הנכות בגין הפגימה שעניינה הגבלה ביישור ברך ימין. קביעה זו סמכה ידיה על ע"א (י-ם) 2348/08 סעדון נ' קצין התגמולים (2008) (להלן עניין סעדון ) , שם הוכרעה שאלה דומה, וכן על פסיקות בית משפט זה בבג"ץ 191/65 שורץ נ' הוועדה הרפואית לערעורים לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 , פ"ד יט(3) 544 (1965) (להלן עניין שורץ ) וב רע"א 9347/96 קצין התגמולים נ' בנימין , פ"ד נה(3) 337 (2001) (להלן עניין בנימין ). עוד נקבע, כי בנסיבות המקרה אף אין צורך לפנות לפרשנות התקנות, שכן המבקש התלונן על כאבים עוד בשנת 1991, עת הוכרה לראשונה הפגימה בברכו הימנית, כך שאחוזי הנכות שנקבעו כבר משקפים למעשה את הפגימה הנוספת הנטענת בגינם. אשר לטענות המבקש להפליה ומגמתיות מצדה של הועדה הרפואית העליונה נקבע, כי "אין להן מקום במקרה זה" (פסקה 29).

בקשת רשות הערעור ותגובת המשיבה

ז.

כנגד פסק דין זה הוגשה הבקשה הנוכחית. לטענת המבקש, המקרה דנא מעורר שאלה משפטית החורגת מעניינו הפרטי, וטרם נדונה בבית משפט זה. לשיטתו, המחלוקת בין הצדדים אינה רפואית – כאמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי – אלא משפטית, וכי נוגעת היא אף למצבים שבהם אין קשר סיבתי בין הפגימה המוכרת לכאבים; זאת, חרף העובדה שבעניינו הספציפי אין חולק כי הכאבים נגרמו כתוצאה מהגבלת יישור הברך. עוד נטען, כי ההכרעה בעניין סעדון שונה מן המחלוקת הנוכחית, הואיל וזו האחרונה עוסקת בשינויים ניווניים אשר נוספו עם השנים ולא היו קיימים בעת קביעת הנכות. לעניין זה מוסיף המבקש, כי הכאב שעליו התלונן בשנת 1991 – אליו התיחס בית המשפט המחוזי בהכרעתו – מובחן מן הכאבים אשר בגינם התבקשה הועדה להוסיף לו אחוזי נכות כיום. עוד סבור המבקש כי יש לפרש את סעיף 48 לתוספת לתקנות באופן מקל – וזאת, כחלק ממדיניות פרשנית המיטיבה, ככלל, עם ציבור הנכים – מאחר שנכות בהגבלת יישור הברך אינה בהכרח מובילה לכאבים, ולכן ראוי להכיר בהם כנכות נפרדת. המבקש סומך ידיו על פסיקתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"ו (י-ם) 18675-10-11 שושני נ' קצין התגמולים (2012) (להלן עניין שושני ), שם נקבע כי אין מניעה להכרה באחוזי נכות נוספים לפי סעיף 35(1) לתוספת לתקנות בגין שינויים ניווניים (ראו גם בעניין זה עצמו רע"א 4070/12 פלוני נ' מדינת ישראל (2012); להלן עניין פלוני ), בנוסף לאחוזי נכות שכבר הוכרו לפי סעיף 48 לתוספת בגין הפגימה המקורית. לבסוף , חוזר המבקש על טענתו בפני בית המשפט המחוזי לפיה לקתה החלטתה של הועדה בעניינו במגמתיות, וכן הוסיף כי התקבלה בהיעדר הנמקה ראויה.

ח.

ביום 6.11.16 נתבקשה תגובת המשיבה, וזו נתקבלה ביום 7.12.16. נטען, כי הבקשה דנא אינה מצדיקה ליתן רשות ערעור בגלגול שלישי, כיון שהמחלוקת בין הצדדים רפואית גרידא, וכן משום שנוגעת היא לסיווג הפגימה הספציפית לה טוען המבקש, הואיל ונקבע בעניינו הפרטי כי שינויי השחיקה והכאבים שלובים בפגימה שעניינה הגבלת יישור הברך. לגופו של עניין נטען, כי השאלה המשפטית שמעלה המבקש כבר נדונה והוכרעה בפסיקה (עניין שורץ ועניין בנימין , כמצוין מעלה), אשר אותה יישם בית המשפט המחוזי בפסק דינו. בהקשר זה נטען, כי אין ללמוד מעניין שושני , אליו הפנה המבקש, לנידון דידן, שכן באותו מקרה נקבעה נכות נוספת בגין קיומן של שתי פגימות נפרדות – קביעה שמקורה באיבחון רפואי ולא בפרשנות משפטית. עוד טוענת המשיבה, כי לא נפל כל פגם בהחלטתה של הועדה הרפואית העליונה, כאמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

דיון והכרעה

ט.

לאחר עיון בבקשה ובתגובה, אין בידי להיעתר לה. כידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי ניתנת ככלל במקרים שבהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים למחלוקת; המקרה דנא אינו נופל בגדר אלה. אכן, הסוגיה שמעלה המבקש – היש מקום לקבוע נכות נוספת בגין כאבים שמקורם בשינויים שחיקתיים באיבר מוכר – היא בעלת "גוון משפטי" (והשוו רע"א 3986/13 הנדרוגר נ' משרד הביטחון פסקה ט' (2013)). ואולם, סבורני כי עניינה ביישום ההלכה הפסוקה, ועל כן אין היא מצדיקה את התערבותנו. בעניין שורץ נקבעה ההלכה, לפיה אין להגדיל אחוזי נכות בגין ליקויים שמקורם בפגימה מוכרת. הלכה זו תוקפה בעניין בנימין , שבמסגרתו נדונה השאלה כיצד יש לקבוע אחוזי נכות לפגימות הנטענות לפי שני סעיפים בתוספת לתקנות, כאשר האחד נוגע לפגימה כללית (באותו מקרה, מחלת מפרקים) והשני לפגימה באיבר ספציפי (קשיון אצבעות היד). שם נקבע, כי יש לראות סעיפים אלה כמבחנים חלופיים, ולקבוע בהתאם את אחוזי הנכות לפי הגבוה מביניהם. לא זו אף זו, הלכת בנימין יושמה על-ידי בית משפט זה ברע"א 7704/04 מדר נ' קצין התגמולים (2007), ולגבי אותם סעיפים נשואי הבקשה שלפנינו נאמר, כי המבחנים לפיהם חלופיים, ובידי הנכה לבחור בחלופה המיטיבה עמו (פסקה 6). אשר לעניין שושני , שאליו הפנה המבקש כתימוכין לעמדתו, סבורני כי הצדק עם המשיבה; אין לסטות מן ההלכה אך משום שבמקרה אחר נקבעו אחוזי נכות בגין שינויים שחיקתיים בנוסף לפגימה מוכרת לפי סעיף 48, וזאת בהתאם לנסיבותיו הרפואיות הפרטניות; לעניין אחרון זה ראו דברי השופט י' דנציגר בעניין פלוני שנזכר מעלה.

י.

בסופו של יום, טוען המבקש בנידון דידן לפגימה בעלת אופי כללי – קרי, כאבים הנובעים משינויים ניווניים – אשר מקורה בפגימה המוכרת בברכו הימנית. דומה, איפוא, כי יש להחיל את ההלכות הברורות שפורטו מעלה גם למקרים בהם הפגימה הכללית הנטענת בנוסף לפגימה הספציפית המוכרת היא כאב שנגרם כתוצאה משינויים שחיקתיים, כפי שעשה בית המשפט המחוזי בענייננו. אכן, טענת המבקש לפיה אין מדיניות שיפוטית זו מבחינה כראוי בין מי שסובל מפגימה ספציפית ואינו חווה בגינה כאבים, לבין אדם הסובל מכאבים בנוסף לאותה פגימה, היא שובת לב, וצר על כאבי המבקש. ברם, יש לזכור כי תכליתו של חוק הנכים היא בראש וראשונה יצירת מערכת תגמולים שויונית (רע"א 7678/98 קצין התגמולים נ' דוקטורי , פ"ד ס(1) 489, פסקאות 14 ו-19 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (2005)); חוששני, כי קביעת אחוזי נכות נוספים בגין כאבים הנגרמים כתוצאה מפגימות מוכרות עלולה לפתוח פתח לעקיפת תכלית זו, ויפים לעניין זה מאוד דבריו של השופט צ' זילברטל בעניין סעדון , הנזכר מעלה:

"נקודת המוצא של מתקין התקנות הייתה, שהנכות הקבועה בצידה של פגימה זו או אחרת, כוללת בתוכה את כל ההיבטים הנוגעים לדבר, אפילו היבטים נפשיים שלכאורה היה ניתן לחשוב שהם יוצרים בסיס לנכות נפרדת. ... אילו הייתה מתקבלת טענת המערער במקרה דנן, נראה שהיה צריך להוסיף אחוזי נכות בגין כאב לנכויות רבות, שהרי כמעט שאין לך פגימה גופנית שאינה מלווה בכאב כלשהו . פרוש זה אינו הגיוני ואינו עולה בקנה אחד עם הדרך שבה נקבעו המבחנים בתוספת, כשלא נקבע מבחן-על נפרד שעניינו כאבים (במובחן, כאמור, מההיבט הנפשי)" (פסקה 4; ההדגשה הוספה – א"ר).

יא.

אשר ליתר הטענות שהועלו בבקשה, המופנות כנגד דרך קבלת ההחלטות של הועדה הרפואית העליונה בעניינו של המבקש – אף הן אינן מגלות עילה להתערבות בית משפט זה בגלגול שלישי. הועדה – בהרכב שני אורטופדים ונוירולוג, הרכב רלבנטי ותואם את צרכי המקרה – בחנה מחדש את עניינו של המבקש, בהתאם להנחייתו של בית המשפט המחוזי, וקבעה לאחר דיון כי אין מקום לשנות מהחלטתה המקורית. כידוע, ועדות רפואיות מכוח חוק הנכים כפופות לחובת ההנמקה ככל רשויות המינהל הציבורי (וראו רע"א 7056/14 פלוני נ' קצין התגמולים

(2014), פסקה 13 וההפניות שם), ובמסגרת זאת עליהן לשאוף ככל הניתן לפירוט, תוך הימנעות מנוסחים כלליים וסתמיים (דפנה ברק-ארז

משפט מינהלי 424 (2010)). גם בלחץ עבודה וזמן, ובמיוחד נוכח המאטריה הרגילה, יש צורך בהנמקה מפורטת ככל הניתן. בנידון דידן תואר "דיון הועדה" בפירוט יחסי בכותרת זו, אך בפרק שכותרתו "החלטת הועדה ונימוקיה" ניתנה אך "השורה התחתונה" של המסקנה ללא "נימוקיה". אכן, ניתן "לחלץ" את הנימוקים מן הדיון ומבחינה זו לא נפל כל דופי מהותי, אולם ראוי להנחות את הועדות לחלק את הכרעותיהן באופן שיתאם את הטופס (אלא אם כן משנים אותו). מכל מקום, בודאי ואין המדובר בגרימת "עוול משווע", המצדיק את התערבותנו החריגה בעניינו של המבקש (וראו רע"א 5427/06 כליף נ' אבישי פסקה ח' (2006)). בכל ההבנה לרצונו של המבקש, אין מקום להטחת טענה של מגמתיות כנגד הועדה; עיינתי בפרוטוקול ולא הבחנתי במשהו שמעבר לדיון מקצועי רגיל. אכן, בית המשפט המחוזי בגלגול הראשון הנחה את הועדה, כאמור, לנהוג "ברוחב לב", במידת "בית הלל", ואולם ככל שהועדה מצאה מקצועית ועקרונית לשיטתה את שמצאה, קשה לטעון כי היה עליה לשנות מדרכה שלא לפי מצפונה.

יב.

בכפוף להערה האמורה לא מצאתי איפוא מקום להיעתר לבקשה; ובנסיבות לא אעשה צו להוצאות.