רע"א 730/11 עודד בירן נ. קיבוץ סער אגודה שיתופית חקלאית בע"מ

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ס. הנשיאה י' גריל

והשופטים ע' גרשון ו- י' וילנר ) בע"א 17973-05-09 ובע"א 13155-05-09 מיום 28.12.2010 במסגרתו נדחה פה אחד ערעורו של המבקש והתקבל ברוב דיעות ערעורם של המשיבים על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה (השופטת ה' אסיף ) בת.א. 3453/03 מיום 5.4.2009.

רקע עובדתי והליכים קודמים

1.

כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, המשיבים יזמו פרויקט לגידול אלמוגים מבויתים. המבקש שימש יועץ בפרויקט. המבקש התחייב בהסכם לשמור על סודיות ולא להעביר כל ידע או מסמך הקשורים בייעוץ לגורם אחר. בשלב כלשהו נודע למשיבים כי המבקש עובד עבור כפר הס שהקים חברה בשם "אלמוגי הים האדום" (להלן: אלמוגי הים האדום ) ומגיש גם עבורה בקשה למדען הראשי למתן מענק לצורך קבלת תמיכה בפרויקט אלמוגים. בהמשך לכך, הגישו המשיבים בקשה לסעד זמני בבית משפט השלום בחיפה כנגד המבקש ואחרים. לאחר שבית משפט השלום העביר את הדיון בבקשה לצו מניעה זמני לבית המשפט המחוזי, מחק האחרון את הבקשה משלא הוגשה תובענה עיקרית בחלוף שלושה שבועות מאז שהוגשה הבקשה לסעד זמני.

2.

ביום 12.8.2003 הגיש המבקש תביעתו לבית משפט השלום בחדרה וטען שעל המשיבים לפצותו בגין נזקים שנגרמו לו כתוצאה משימוש לרעה בהליכי משפט. לאחר מכן, ביום 16.10.2003 הגישו המשיבים גם הם תביעה לבית משפט השלום בחיפה כנגד המבקש וכנגד אלמוגי הים האדום ובה דרשו פיצוי בגין נזקים שלטענתם נגרמו להם כתוצאה מהפרת ההתחייבות לשמירת סודיות ומן השימוש שעשו בסודות המסחריים של המשיבים (להלן: התביעה העיקרית ). התביעה העיקרית נמחקה בשלב מוקדם מאוד כנגד אלמוגי הים האדום וזאת לאחר שהמשיבים הצהירו שלאחר שבדקו את הנתונים התברר שאין בבקשה שהוגשה למדען הראשי מטעם אלמוגי הים האדום משום הפרה של סוד מסחרי וכי אלמוגי הים האדום לא עשתה שימוש בסודות המסחריים של המשיבים. לעומת זאת, המשיבים עמדו על המשך ההליכים כנגד המבקש. ביום 6.10.2005 ניתן פסק דינו של כבוד השופט מ' רניאל שדחה את התביעה העיקרית כנגד המבקש. בשולי פסק דינו קבע השופט

רניאל את הדברים שלהלן:

"...פעולת התובעים, כאשר פנו לבית המשפט בבקשה למתן צו מניעה זמני כנגד הנתבעים שאותם ראו כמי שעוסקים באותו תחום בדיוק וצפויים להשתמש במידע שנמסר לנתבע כמידע מסחרי של התובעים, היתה סבירה. על פני הדברים, נראה היה שיש כאן שימוש לרעה. אמנם, מן הראוי היה לבדוק זאת ביתר קפידה לפני הגשת תביעה לבית המשפט, והיה זמן לכך, שכן המידע על עיסוקו של הנתבע עבור הנתבעת הגיע ביום 2.8.02 בעוד הבקשה לצו מניעה זמני הוגשה ביום 25.12.02, אך הפנייה לבית המשפט לבירור השאלה היתה לגיטימית. לאחר מכן, כאשר הבקשה לצו זמני נמחקה, הוגשה התביעה לאחר כ-9 חודשים, למרות שהיה על התובעים להגיש את התביעה העיקרית תוך ימים. הגשת התביעה בשלב זה לאור מה שכבר התברר, היתה מיותרת וגרמה לנתבע הוצאות, שעל התובעים לשאת בהם. המשך התביעה לשלב של הוכחות וסיכומים, לאחר שכבר נמחקה התביעה כנגד הנתבעת 2 היה בלתי ראוי..." ( שם , סעיף 6).

כל זאת כאמור בתביעה העיקרית שהגישו המשיבים כנגד המבקש.

3.

התביעה שהגיש המבקש נגד המשיבים נדונה על ידי השופטת ה' אסיף ובמסגרתה הוכרעו טענות שהעלה המבקש כנגד המשיבים בדבר הפצת לשון הרע ושימוש לרעה בהליכי משפט שגרמו לפגיעה במוניטין שלו. השופטת אסיף דחתה את מרבית טענותיו של המבקש למעט את הטענה בדבר שימוש לרעה וחוסר תום לב בנקיטת הליכי משפט בעצם הגשת התביעה העיקרית על ידי המשיבים כנגד המבקש בבית משפט השלום, התביעה שנדונה לפני השופט רניאל . השופטת אסיף

לא דנה בטענה זו לגופו של עניין אלא הכריעה בטענה בנימוק שקיים מעשה בית-דין בקביעתו הנ"ל של השופט רניאל . משכך חויבו המשיבים בפיצוי המבקש בסך של 60,000 ש"ח. כנגד פסק דין זה הוגשו ערעור וערעור שכנגד לבית המשפט המחוזי.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

4.

ערעורו של המבקש נדחה על ידי בית המשפט המחוזי פה אחד. ערעורם של המשיבים התקבל ברוב דעות כנגד דעתו החולקת של סגן הנשיאה י' גריל .

5.

דעת הרוב שנכתבה על ידי השופטת י' וילנר , אשר אליה הצטרף השופט ע' גרשון , גרסה כי בנסיבות העניין לא מתקיימים המבחנים המעוגנים בפסיקה לצורך הכרה בקיומו של מעשה בית-דין מסוג השתק פלוגתא. בהקשר זה הדגישה השופטת וילנר כי דבריו הנ"ל של השופט רניאל נאמרו בשולי פסק דינו והוא כלל לא הכריע בעניין עובדתי אלא דבריו נאמרו כהבעת דעה בנוגע להתנהגות המשיבים. עוד הוסיפה השופטת וילנר

כי אמירת הדברים הנ"ל על ידי השופט רניאל לא הייתה הכרחית לשם הכרעת המחלוקת שהובאה לפניו שכן השאלה אם המשיבים עשו שימוש לרעה בהליכי משפט כלל לא הייתה פלוגתא בתובענה. השופטת וילנר לא התעלמה מאמירת בא כוח המשיבים בדיון בבית המשפט המחוזי לפיה דבריו הנ"ל של השופט רניאל מהווים מעשה בית-דין אך קבעה כי "אין בכך ליצור יש מאין ואין בכך כדי לשנות את ההלכה הברורה שנשתרשה בנוגע למהות השתק פלוגתא". לעומת זאת, סגן הנשיאה י' וילנר סבר כי קביעתו הנ"ל של השופט רניאל מהווה מעשה בית-דין. פסק הדין של בית המשפט המחוזי כלל אמירות נוספות, למשל בנוגע ליחס שבין זכות הגישה לערכאות לבין שימוש לרעה בהליכי משפט, אולם נוכח התוצאה אליה הגעתי לגבי שאלת מתן רשות הערעור לא מצאתי מקום להיזקק לאמירות אלה.

כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי מכוונת הבקשה שלפני.

נימוקי הבקשה לרשות ערעור

6.

לטענת המבקש במקרה דנן מתעוררת שאלה משפטית החורגת מעניינים של הצדדים הישירים היות שהבקשה מעלה את סוגיית היחס והאיזון בין זכות הגישה לערכאות לבין שימוש לרעה בהליכי משפט בחוסר תום לב. המבקש אף מעלה טענות לגופו של עניין אך לאור התוצאה אליה הגעתי לא מצאתי מקום לפרטן.

דיון והכרעה

7.

לאחר שעיינתי בבקשה על כל נספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להיזקק לתגובת המשיבים.

8.

דין הבקשה להידחות נוכח ההלכה המושרשת בפסיקתו של בית משפט זה לפיה רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים המעוררים שאלה עקרונית או משפטית החורגת מגדר עניינם הפרטי של הצדדים לסכסוך [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 633-632 (מהדורה עשירית, 2009); משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי ב 1273-1271 (מהדורה חמש עשרה, 2007)].

9.

המבחנים הנ"ל אינם מתקיימים במקרה דנן. הבקשה שלפני כלל אינה מעוררת את השאלה המשפטית הנטענת על ידי המבקש, שכן פסק דינו של בית משפט השלום ופסק דינו של בית המשפט המחוזי הוכרעו בראש ובראשונה בהתבסס על השאלה האם קביעתו של השופט רניאל

היוותה מעשה בית-דין אם לאו ולא על בסיס השאלה האם יש להגביל את זכות הגישה לערכאות בפני מי שעושה שימוש לרעה בהליכי משפט. לא אכחד כי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי עלתה לדיון השאלה אותה מציין המבקש, אולם לא זה היווה השיקול המכריע לקבלת ערעורם של המשיבים בדעת הרוב. הסיבה העיקרית לקבלת הערעור הייתה נימוק משפטי בדבר אי התקיימותם של התנאים הדרושים להתגבשותו של השתק פלוגתא. ודוק, התנאים לקיומו של מעשה בית-דין מסוג השתק פלוגתא ידועים ומושרשים היטב בשיטתנו המשפטית כפי שהצביעה על כך דעת הרוב בבית המשפט המחוזי. לכל היותר מגלה הבקשה שלפני שאלה בדבר יישומם של כללי השתק הפלוגתא בנסיבות הקונקרטיות של המקרה ולכן אין הצדקה ליתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" הניתנת במשורה.

10.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות. משלא התבקשה תגובת המשיבים איני עושה צו להוצאות.