רע"א 7709/15 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ. פלוני

דין בקשת רשות הערעור להידחות בלא שתתבקש תשובה.

1.

המבקשת (הנתבעת בבית משפט קמא) מבקשת לערער על החלטת בית משפט המחוזי בירושלים מיום 1.11.2015 (כב' השופט ר' יעקובי ) בת"א 1730-12-11, אשר דחה את בקשתה לפסול את חוות דעתם של ד"ר ח' קוגל וד"ר א' קריספין (להלן: חוות הדעת ). חוות הדעת הוגשה לאחר שבית המשפט מינה את ד"ר קוגל כמומחה מטעמו בגדרה של תביעת פיצויים שהגישו המשיבים בה נטען כי מורישם של המשיבים מצא מותו בתאונת דרכים. לאחר שהתקבלה חוות הדעת הגישה המבקשת בקשה לפסילתה, בין היתר מכיוון שהיא נערכה גם על ידי ד"ר קריספין, בעוד שבית המשפט מינה אך את ד"ר קוגל כמומחה מטעמו, וזה לא היה רשאי להעביר למומחה אחר חלק משיקול הדעת שהוא - ורק הוא - היה אמור להפעיל. בקשה זו נדחתה ביום 3.2.2015. המבקשת לא השלימה עם החלטה זו ופנתה לבית משפט זה בבקשת רשות ערעור (רע"א 2392/15). בקשת רשות הערעור הנ"ל נדחתה בהחלטתי מיום 25.6.2015, ובהחלטה זו אף פורטו יתר העובדות הנוגעות לענין, ולפיכך אין צורך לשוב ולפרטן. בעיקרו של דבר נדחתה בקשת רשות הערעור הנ"ל כיוון שהייתה מוקדמת והוגשה טרם שהתאפשר בירור הסוגיות השונות עם ד"ר קוגל.

2.

בהמשך השיב ד"ר קוגל לשאלות הבהרה. מתשובותיו עולה כי ד"ר קריספין, שהיה באותו שלב מתמחה במכון לרפואה משפטית, "סיכם את המסמכים שהועברו לעיוננו וכתב את הערכתו הראשונית". בהמשך, לאחר שד"ר קוגל בדק את החומר "נערכו התדיינויות" בין השניים, וד"ר קוגל גיבש את "חוות דעתו הסופית". כאשר ד"ר קוגל התבקש למסור לעיון באי כוח המבקשת את מסמך סיכום המסמכים וההערכה הראשונית שערך ד"ר קריספין, נשלח לבא כוח המבקשת מכתב בחתימת עורך דין מהמרכז לרפואה משפטית בו נאמר שבתיק לא נמצא מסמך "הערכה ראשונית" של ד"ר קריספין. נאמר, כי מדובר ב"מסמך ממוחשב" שעליו המשיך ד"ר קוגל לעבוד לגיבוש חוות דעתו הסופית.

3.

נוכח נתונים אלה שבה המבקשת וביקשה את פסילת חוות הדעת. בהחלטתו מיום 1.11.2015 דחה בית משפט קמא בקשה זו. בית המשפט קבע, כי לא נמצאה על ידו עילה לפסילת חוות הדעת וכי ד"ר קוגל הצביע "על שיטת עבודה שאין בה דופי", בהתחשב, בין היתר בכך ששיקול הדעת הסופי היה שלו.

4.

מכאן בקשת רשות הערעור, בה פורשת המבקשת את טענותיה כנגד חוות הדעת. נטען, כי לא רק שד"ר קוגל לא היה אמור לחלוק עם גורם נוסף, שלא מונה על ידי בית המשפט, את שיקול דעתו, אלא שמתברר שמסמך משמעותי, ובו ההערכה הראשונית שגיבש ד"ר קריספין, אינו קיים ולפיכך לא ניתן לעיין בו ולחקור עליו על מנת שניתן יהיה לעמוד, בין היתר, על חלקו של ד"ר קריספין במסקנה הסופית.

5.

כפי שנאמר בהחלטתי ברע"א 2392/15, בנסיבות, נראה כי המועד המתאים לבחינת הבקשה לפסילת חוות הדעת הוא לאחר שלב חקירת המומחה. אני סבור כך גם היום, וגם נוכח הטענה בדבר העדרו של המסמך הראשוני שחיבר ד"ר קריספין, שכן לעת הזו נפרשו בפני בית המשפט רק מקצת הנתונים הנוגעים לצורת עבודתו של ד"ר קוגל והיקף מעורבותו של ד"ר קריספין. כידוע, לא בנקל יוחלט על פסילת חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט. לעיתים המהלך הנכון הוא מינוי מומחה נוסף (ראו: רע"א 7384/15 ד"ר תדמור נ' פלוני (15.11.2015)). אין למהר להגיע למסקנות לכאן או לכאן בטרם התמונה תתברר לאשורה. אכן, במקרה דנא יתכן ויהיה משקל להעדרו של מסמך ההערכה הראשונית שלכאורה הוכן על ידי ד"ר קריספין, אך מנגד, נאמר שהוא היווה בסיס לחוות הדעת הסופית ויתכן שניתן יהיה לעמוד על היקף חלקו של ד"ר קריספין ומהות תרומתו לאחר החקירות ומתוך חוות הדעת הסופית. מבחינה זו, יתכן (ואיני נוטע מסמרות בענין), שקביעת בית משפט קמא, לפיה שיטת העבודה של ד"ר קוגל היא "ללא דופי", היתה מוקדמת מדי ונעשתה בטרם התבררו מלוא הנתונים. ככל החלטת ביניים, גם החלטת בית המשפט המחוזי מיום 1.11.2015 אינה סופית וניתן יהיה לבקשו לשקול שוב את הסוגיה לאחר חקירת המומחים, וחזקה על בית המשפט שישקול את הדברים לגופם בלב פתוח ונפש חפצה.

זאת ועוד - דחיית בקשה לפסילת חוות דעת אינה יוצרת מצב בלתי הפיך, במובן זה שניתן לתקן טעות שנפלה בהחלטת הדחיה (ככל שנפלה) גם בגדר הערעור בזכות לאחר מתן פסק הדין, ככל שהסוגיה תוסיף להיות רלבנטית. נמצא, שגם מהיבט זה לא נדרשת התערבותה של ערכאת הערעור באופן מיידי, בטרם הסתיים ההליך, שהרי הכלל הוא ששעתה של הגשת השגה על החלטת ביניים היא בגדר הערעור בזכות.

6.

מעבר לדרוש אציין, כי הוטרדתי גם מהעובדה שהבקשה דנא הועברה לטיפולי רק ביום 19.11.2015 (הוגשה ביום 12.11.2015), כאשר מועד ההוכחות הראשון קבוע ליום 24.11.2015 והמידע שבבסיס בקשתם החוזרת של המבקשים לפסילת חוות הדעת היה ברשותם כבר ביום 28.7.2015. ברור כי אם היה מקום לשקול קבלת הבקשה, ולפיכך היתה נדרשת תשובת המשיבים, לא ניתן היה להכריע בה בטרם תחילת שמיעת העדים, וגם אם המומחים אינם אמורים להעיד במועד הראשון שנקבע, פשיטא שיש חשיבות שמצב הדברים יתברר בטרם יחל בית המשפט בשמיעת ההוכחות. בהתחשב בלוח הזמנים שנקבע לשמיעת העדויות, היה על המבקשת להזדרז בהגשת הבקשה לפסילת חוות הדעת, אך זו הוגשה לבית משפט קמא רק ביום 20.10.2015, כשלושה חודשים לאחר שהמידע התקבל אצל באי כוח המבקשת, מה שהותיר לבית המשפט זמן מוגבל לדיון בה. סד הזמנים רק הלך וגבר כשעסקינן בבקשת רשות הערעור. אכן, המבקשת הסבירה לבית משפט קמא מדוע התעכבה הגשת הבקשה ונראה שבית המשפט המחוזי קיבל את הסברה. ואולם, כשלעצמי איני סבור שיציאתם של שני באי כוח המבקשת לחופשות או עומס עבודה שנוצר עקב כך הוא נימוק מספיק שבכוחו להצדיק את הכנסתם של בתי המשפט, המחוזי והעליון, כמו גם את בא-כוח המשיבים, לסד זמנים כמעט בלתי אפשרי. קביעת מועד הוכחות פירושה שהסתיים שלב קדם המשפט וככל שנותרו סוגיות במחלוקת שיש לבררה בטרם יחל שלב ההוכחות, על בעלי הדין ובאי כוחם לפעול בזריזות הנדרשת על מנת שהפניה לבית המשפט תיעשה זמן מספיק בטרם מועד ההוכחות, על מנת שניתן יהיה לברר את המחלוקת בלוח זמנים סביר הן מבחינת הצד שכנגד והן מבחינת בית המשפט. קל וחומר שכך הוא כאשר ערכאת הערעור מתבקשת להתיר הגשת ערעור על החלטת ביניים. כל זאת כאשר מדובר בבקשה שאינה מורכבת במיוחד. בגדר שיקול דעתה של ערכאת הערעור היא רשאית גם לשקול את מועד הגשת הבקשה (בין אם לערכאה הדיונית ובין אם לערכאת הערעור) ביחס ללוח הזמנים שנקבע לבירור התובענה. כיוון שלא ראיתי לנכון ליתן רשות ערעור מטעמים אחרים, לא אבסס החלטתי על האמור בפסקה זו, אם כי אין לשלול את האפשרות ששיהוי בהגשת בקשה, שניתן וצריך היה להקדים להגישה, יחרוץ גורלה של בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים.

הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.