רע"א 797/14 אשבד נכסים בע"מ נ. ל.נ.א נכסים והשקעות בע"מ

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי (בפני כב' השופט סגן הנשיא א' ש' שילה) מיום 5.1.2014, בפר"ק 43036-03-10, בגדרה קיבל בית המשפט את בקשת המנהל המיוחד של המשיבה 1 והורה למבקשת להעביר סכום של 2.8 מיליון ₪ לקופת הפירוק. באשר לסכומים נוספים שביקש המנהל המיוחד לחייב בהם את המבקשת, קבע בית המשפט מועדים לצורך המשך בירור המחלוקת בין הצדדים.

1.

המשיבה 1 (להלן: החברה ) והמבקשת (להלן: אשבד ) היו הבעלים במשותף בבנין המכונה "בית אשבד" בראש העין בשטח של כ-17,000 מ"ר (להלן: הנכס ). בעת יצירת השותפות בנכס, מחצית ממניות החברה הוחזקו בידי רפי ליפמן ז"ל, אשר היה גם המנכ"ל והדירקטור היחיד בחברה (להלן: המנוח ) ומחצית מהמניות הוחזקו בידי המשיב 3, מר גיורא קרייזמן, אשר החזיק בהן באמצעות חברה זרה שבשליטתו (להלן: קרייזמן ). גיסו של המנוח, אמנון בן דרור, היה ועדיין בעל השליטה באשבד (להלן: בן דרור ). לצורך רכישת הזכויות בנכס נטלו החברה ואשבד הלוואה מובטחת במשכנתא מ בנק לאומי (להלן: הבנק ) ובמקביל פתחו חשבון בנק משותף שדרכו שילמו את התשלומים השוטפים לפירעון ההלוואה.

אשבד היא שניהלה את הבניין וטיפלה בהשכרה ובמכירה של היחידות שבו, והיא גם זו שהייתה אחראית להעביר את התשלומים שהתקבלו לצורך פירעון ההלוואה. בסמוך לפטירתו של המנוח, התגלעו מחלוקות כספיות בין הצדדים. עניינן של מחלוקות אלו בטענות שהעלה קרייזמן נגד אשבד (ובתוך כך גם נגד המנוח אשר היה כאמור קרוב משפחה של בן דרור) לפיהן גרעה אשבד מהחברה רווחים שונים שהתקבלו מהנכס לאורך השנים. בעקבות טענותיו של קרייזמן, הוחלט באסיפת בעלי המניות של החברה, שכללה את קרייזמן ואת יורשי המנוח, למנות רואה חשבון אשר יבחן את ענייניה הכספיים של החברה מול אשבד. רואה החשבון מצא כי לאורך השנים גבתה אשבד דמי ניהול מופרזים מהחברה בגין השימוש בנכס, ומאידך לא שיתפה אותה ברווחים השונים שהופקו מהנכס.

ביני לביני, הפסיקה אשבד את העברת התקבולים מהנכס לחשבון המשותף ומונה כונס נכסים על הנכס מטעם הבנק לצורך מימוש המשכנתא. יוער כי זכויות החברה בנכס היוו למעשה את הנכס היחיד שלה. ביום 24.3.2010 הגיש קרייזמן בקשה למתן צו לפירוק החברה מהנימוק כי בעלי המניות הגיעו למבוי סתום, בעיקר בשל חוסר המוטיבציה של יורשי המנוח לפעול נגד אשבד. ביום 10.5.2010 מונה רואה חשבון חיים קימל למנהל המיוחד של החברה וביום 27.7.2010 ניתן צו לפירוקה. בנובמבר 2010 נמכר הנכס באישור בית המשפט וראש ההוצאה לפועל. במסגרת הסכם פשרה שנחתם בין החברה לאשבד, הסכם אשר קיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט העליון ביום 4.5.2011 (ע"א 2633/11), הוסכם כי המחלוקת בין אשבד לחברה תתמקד בהכנסות שהתקבלו מהנכס בתקופה שקדמה להליכי חדלות הפירעון של החברה. המנהל המיוחד מינה לצורך כך רואה חשבון מטעמו.

2.

ביום 11.2.2013 הגיש המנהל המיוחד בקשה למתן הוראות לבית המשפט המחוזי, אשר נסמכה על חוות הדעת של רואה החשבון שמונה מטעמו, במסגרתה ביקש לחייב את אשבד להשיב לחברה סך של כ-5.8 מיליון ₪ (להלן: החוב ). סכום זה מורכב מחוב בסך של 2.8 מיליון ₪ הרשום בספרי החשבונות של אשבד כחוב כלפי החברה בגין תקבולים שונים שהתקבלו מהשכרה ומכירה של חלקים מהנכס (להלן: החוב הרשום ), וכן מסכומים נוספים שרואה החשבון קבע כי אשבד חייבת לחברה כגון הכנסות מדמי וועד בית, חיוב החברה בדמי ניהול גבוהים ועוד (להלן: יתרת החוב ). בנוסף מצא המנהל המיוחד כי שיעור האחזקות של החברה בנכס היה 58.3% ולא 50% כפי שטענה אשבד, ואשבד נתבקשה להמציא מסמכים המעידים על שיעור האחזקות היחסי של הצדדים בנכס כפי שטוענת לו.

3.

בתגובה לבקשה טענה אשבד כי יש למחוק את הבקשה על הסף או לחילופין לדחות אותה לגופה. במישור הדיוני, אשבד טענה כי אין לברר את המחלוקת במסגרת הליך למתן הוראות, אלא במסגרת תביעה רגילה ונפרדת. זאת, מן הטעם ששאלת בירור החוב היא שאלה סבוכה אשר לצורך בירורה יש להתחקות אחר מערכת היחסים בין החברה לאשבד ולבחון את ההסכמות בעל פה בינה לבין המנוח. לגופה של בקשה, נטען כי החברה פעלה כדין ובהסכמה של המנוח וכי אינה חייבת דבר לחברה, אף לא את החוב הרשום בספריה. בנוסף העלתה אשבד טענות מקדמיות כמו טענה להתיישנות חלק מהחוב וטענה בדבר היעדר תצהיר מטעם המנהל המיוחד.

4.

בית המשפט המחוזי דחה את טענת אשבד למחיקת הבקשה על הסף וקבע כי אינו רואה בעיה לדון במחלוקת שבין הצדדים במסגרת הדיונית של הליך למתן הוראות. נקבע כי מאחר שטענתה המרכזית של אשבד נסמכת על הסכמות שבעל פה בינה לבין המנוח, לא יידרש בירור עובדתי מורכב שלא ניתן לקיימו במסגרת ההליך. לפיכך, קבע בית המשפט מועדים לגילוי ועיון במסמכים, להגשת תיקי מוצגים, ונקבע מועד לשמיעת הבקשה לגופה. באשר לחוב הרשום הורה בית המשפט כי על אשבד להפקידו בידי המנהל המיוחד אשר יחזיק בכספים בנאמנות. זאת, מאחר שמדובר בכספים שנרשמו כחוב בספרי החשבונות של החברה ואשר גם אשבד אינה חולקת על כך, אלא טוענת כי סכום זה אמור להבטיח תשלום חובות הקשורים בנכס. באשר לטענת ההתיישנות ולטענה בדבר היעדר תצהיר מטעם המנהל המיוחד, קבע בית המשפט כי אין בטענות אלו ממש, אך הוסיף כי נשמרת לאשבד הזכות להעלות את טענת ההתיישנות במסגרת הסיכומים.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. בד בבד עם הגשת רשות הערעור הגישה אשבד גם בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה וכן בקשה להוספת ראיות ככל שבקשת רשות הערעור תתקבל.

5.

בבקשה חוזרת אשבד על כל טענותיה בערכאה קמא. נטען כי אין לברר את הטענות כלפיה במסגרת בקשה למתן הוראות שכן הדבר יפגע בזכויותיה הדיוניות והמהותיות, באשר מדובר במחלוקת עובדתית מורכבת המצריכה הבאת ראיות והעדת עדים בדבר ההסכמות בין אשבד למנוח. עוד נטען כי לא ניתן להפריד בין הסכסוך בין בעלי המניות בחברה לבין הסכסוך בין החברה לאשבד. לכן, על מנת שתוכל להתגונן כראוי, יש לאפשר לה להגיש הודעות צד שלישי ותביעה שכנגד, הליכים אשר אינם מתאפשרים במסגרת הליך של מתן הוראות.

באשר להפקדת החוב הרשום אצל המנהל המיוחד, טוענת אשבד כי בית משפט קמא הטיל, הלכה למעשה, עיקול זמני על סכום החוב הרשום, מבלי שנתבקש לעשות כן. המדובר בסכום אשר משמש אותה להבטחת תשלומים הקשורים בנכס והנובעים מתביעות תלויות ועומדות נגדה בקשר עם בנייה בלתי חוקית בנכס, אשר נעשתה טרם פטירתו של המנוח ובידיעת החברה. לטענתה, הוסכם בינה לבין המנוח (בשם החברה), כי ההוצאות והקנסות, ככל שיהיו, ישולמו על ידי הצדדים במשותף. לפיכך, גם את החוב הרשום יש לבחון באספקלריה של מערכת היחסים בינה לבין החברה ולא ניתן להפרידו מהמחלוקת הכוללת בדבר החוב הנטען. לטענתה אין להסיק מהרישום בספרי החשבונות כי מדובר בראיה חלוטה לקיום חוב כלפי החברה.

המנהל המיוחד, המשיב 3 וכונס הנכסים הרשמי תמכו בהחלטת בית משפט קמא. המנהל המיוחד הצביע על כך שנתברר כי לאשבד אין כל נכסים ועיקולים שהוטלו על חשבונותיה לא תפסו, כך שנראה כי אשבד הספיקה להבריח את כל נכסיה. חרף החלטת בית משפט קמא, לא העבירה אשבד אפילו שקל אחד מהחוב הרשום למנהל המיוחד, למרות שלא ניתנה החלטה המורה על עיכוב ביצוע ההחלטה. לטענת המנהל המיוחד, החלטתו של בית משפט קמא כוחה כפסק דין חלקי לגבי החוב הרשום.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובות המשיבים לבקשה ובנספחים שצירפו הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. הבקשה מעוררת שתי סוגיות בהן אדון להלן - האחת במישור הדיוני, והשניה לגופה של החלטה.

7

המישור הדיוני - בקשה למתן הוראות או הליך נפרד : נקודת המוצא היא כי ל בית משפט של

פירוק מוקנה שיקול דעת רחב בשאלה האם לברר את המחלוקת המובאת בפניו בהליך של מתן הוראות או בדרך של תובענה רגילה. ככלל, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהחלטות מסוג זה להוציא במקרים חריגים (ראו, לדוגמה, רע"א 8460/12 גד יצחקי נ' רו"ח עופר אלקלעי (31.1.2013) והאסמכתאות שם (להלן: עניין יצחקי )). כלל זה מקבל משנה תוקף מקום בו הערכאה הדיונית בדקה ומצאה כי הסכסוך הנדון מתאים להתברר במסגרת בקשה למתן הוראות

(רע"א 9082/05 שרידב השקעות בע"מ נ' הרטמן , בפסקה 10 (26.3.2007)).

הפסיקה עמדה על השיקולים המנחים את בית המשפט בבואו להחליט אם ראוי לברר את המחלוקת במסגרת הליך למתן הוראות: בירור הסוגיה שבמחלוקת נדרש לצורך מתן הוראות לבעל התפקיד לשם ביצוע יעיל וראוי של תפקידו; בירור המחלוקת לגופה אינו מצריך הכרעה בעובדות או אינו מחייב בירור עובדתי מורכב; אין בניהול ההליך בדרך מקוצרת כדי לגרום עיוות דין ופגיעה בזכויות הדיוניות והמהותיות של בעל דין (ראו ע"א 259/99 חברת פליצ'ה ראובן בע"מ נ' סופיוב פ"ד נה(3) 385 (2001)).

בנוסף, כאשר המחלוקת נוגעת לעילה שהיא ייחודית לדיני פשיטת הרגל או פירוק, וכאשר מדובר בסכסוך באשר למסת הנכסים של הגוף המצוי בהליכי חדלות פירעון, אזי תגבר הנטייה לבררו בגדר בקשה למתן הוראות (רע"א 3032/08 אפרים רייך נ' עו"ד אבנר כהן בתפקידו כמפרק זמני , בפסקה 6 והאסמכתאות שם (2.9.2009) (להלן: עניין רייך ).

ל בית משפט של פירוק, בהכירו את הנפשות הפועלות ואת כלל הנושאים הקשורים לתיק הפירוק, יש יתרון על פני ערכאת הערעור, ומכאן נטייתה של ערכאת הערעור שלא להתערב בהחלטתו. מטבע הדברים, בירור במסגרת הליך של בקשה למתן הוראות הוא קצר ויעיל בהרבה מתובענה נפרדת, אשר נכנסת "לתור הרגיל" של תביעות המתבררות בערכאות השונות. מכאן, שככל ש בית משפט של פירוק מוצא כי לא ייגרם עוול לצד השלישי אם עניינו יידון בדרך של בקשה למתן הוראות, יש עדיפות לדרך יעילה וקצרה זו. אשר לטענתה של אשבד כי בדעתה להגיש הודעת צד שלישי, הרי שכבר נקבע בפסיקה כי אין בכך עילה להעדיף בירור המחלוקת בפסים של תביעה רגילה:

"העובדה שלא ניתן להגיש הודעת צד ג' במסגרת בקשה למתן הוראות אף היא אין בה משום פגיעה מהותית בזכויות המבקש משום שהדרך פתוחה בפניו להגיש הליך נפרד בנדון, אם יראה זאת לנכון (רע"א 1781/09 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' עו"ד צבי רוזנברג כונס נכסים מטעם בנק אדנים (16.4.2009)).

ומהתם להכא. לא מצאתי עילה להתערב בשיקול דעתו הרחב של בית משפט קמא. בעל דין הטוען כי המסגרת הדיונית של בקשה למתן הוראות עלולה לפגוע בזכויותיו, נדרש להציג את גרסתו העובדתית כך שבית משפט שלפירוק יוכל להתרשם האם אכן קיים חשש לפגיעה דיונית בלתי מידתית אם המחלוקת תתברר בגדרה של בקשה למתן הוראות (ראו רע"א 3565/13 יצחק רוטמן נ' עו"ד רענן קליר (15.7.2013)). בענייננו, התרשם בית משפט קמא כי מדובר במחלוקת עובדתית מצומצמת אשר במרכזה השאלה אם היו הסכמות בעל פה בין המנוח לאשבד ומה טיבן של הסכמות אלו. התרשמות זו התחזקה גם לאור סירובה של אשבד להציג בפני בית משפט קמא תצהירי העדים שהיא מתכוונת להעיד, ודרישתה כי המנהל המיוחד ישיב קודם לכן על שאלון שאף טרם נשלח אליו. בהקשר זה, לא למותר להזכיר כי דרישתה של אשבד כי המנהל המיוחד יגיש תצהיר מטעמו, הרי שכבר נקבע כי ברגיל, בעל תפקיד אינו חייב להגיש תצהיר לתמוך בבקשותיו (עניין רייך פסקאות 11-10).

מכל מקום, לא נשללה מאשבד האפשרות להגיש תצהירים של עדים נוספים או לצרף ראיות נוספות, והמקום לכך הוא בבית משפט קמא, כך שלא היה כל מקום לבקשה להגשת ראיות נוספות שהגישה אשבד בד בבד עם הבקשה למתן רשות ערעור.

7.

ההחלטה להורות על הפקדת החוב הרשום : כאמור, נמצאתי למד מתגובת המנהל המיוחד, כי אשבד לא מילאה אחר החלטת בית משפט קמא ולא הפקידה את החוב הרשום בספריה בסך של 2.8 מיליון ₪.

מכל מקום, לא מצאתי בטענותיה של אשבד נימוק המצדיק לעכב את הפקדת הכספים בקופת המנהל המיוחד כפי שהורה בית משפט קמא. דומה כי אשבד אינה כופרת בכך שהחוב הרשום בספריה אכן משקף את חובה כלפי החברה, אלא שלטענתה, הכספים נדרשים לצורך תשלום חובות לצדדים שלישיים. ככל שאכן יהא צורך בתשלום חוב של החברה לצדדים שלישיים, הרי שהדבר מעניינו של המנהל המיוחד ולא של אשבד, אשר אישרה בפה מלא כי היא עושה שימוש שוטף בכספים אלו והם אינם מוחזקים אצלה בנאמנות. מכאן, שהחלטת בית משפט קמא בדין יסודה, ואין לראות אותה כעיקול זמני כפי שנטען.

אציין כי איני מקבל את טענת המנהל המיוחד לפיה החלטת בית משפט קמא להפקיד את החוב הרשום בידיו מהווה "פסק דין חלקי" וכי יש בה הכרעה בסעד אחד מבין הסעדים שהתבקשו על ידו בבקשה למתן הוראות. בית משפט קמא ציין במפורש בהחלטתו כי "המנהל המיוחד ישמור את הכסף שיתקבל בנאמנות, עד להחלטה אחרת של בית משפט זה, בקשר עם טענות המשיבה" וכן ציין כי המנהל המיוחד " לא יפעל בו אלא לפי החלטות של בית המשפט, לאחר שייבחנו כל טענות המשיבה" (פסקה 24 להחלטה). בנסיבות אלו אין ההחלטה בדבר הפקדת החוב הרשום אצל המנהל המיוחד בבחינת פסק דין חלקי, ונשמרת זכותה של אשבד לערער על רכיב זה של החוב בסיום ההליך בבית המשפט המחוזי, ככל שתמצא לנכון.

8.

על יסוד האמור ומאחר ולא מצאתי עילה להתערב בהחלטת בית המשפט קמא, הבקשה נדחית. ממילא נדחות הבקשות לעיכוב ביצוע ההחלטה ולהגשת ראיות נוספות.

אשבד (המבקשת) תשא בהוצאות המנהל המיוחד בסך 20,000 ₪, ובהוצאות המשיב 3 וכונס הנכסים בסך 10,000 ₪ כל אחד (סה"כ – 40,000 ₪).