רע"א 7974-23 רע"א 7974-23

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט הבכיר יצחק כהן) בת"א 15168-12-17 מיום 1.8.2023, במסגרתה התקבלה באופן חלקי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט ביום 14.5.2023, אשר חייב את המבקשת לשלם למשיבה פיצויי הפקעה בסכום של 3,665,238 ש"ח, לצד שכר טרחה בסך של 15% מסכום זה והוצאות בגין שכר טרחת המומחה מטעמה.

רקע והשתלשלות העניינים

1.ההליך דנן הוא חלק מגל של מאות תביעות בנושא פיצויים בגין הפקעות לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: פקודת הקרקעות), אשר תפיסת החזקה מכוחן נעשתה לפני עשרות שנים. בעקבות גל תביעות זה התעוררו בין המבקשת (להלן: המדינה) לבין בעלי המקרקעין המופקעים (להלן: הנפקעים) מחלוקות בדבר אופן חישוב הפיצויים בגין ההפקעות, ובמיוחד ביחס לשאלה כיצד יש לחשב את שיעור דמי החכירה האבודים לפי סעיף 13(1) לפקודת הקרקעות (להלן: דמי החכירה האבודים). לבית משפט זה הוגשו למעלה מ-200 ערעורים בנושא, ומרביתם נדונים במאוחד במסגרת הסדר דיוני שנקבע בהחלטתי מיום 28.2.2021 בע"א 6744/20 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' טבר (להלן: ההליך המאוחד ו-ההסדר הדיוני, בהתאמה). ביום 7.7.2022 ניתן פסק דין חלקי בהליך המאוחד, בו נקבע אופן חישוב דמי החכירה האבודים (להלן: פסק הדין החלקי). לאחרונה ניתן פסק דין בהליך דיון נוסף על פסק הדין החלקי, במסגרתו הוגדרה התקופה שבגינה זכאים הנפקעים לדמי חכירה אבודים (דנ"א 5676/22 עזבון המנוח בדוי חיאדה ז"ל נ' מדינת ישראל (27.12.2023) (להלן: פסק הדין בדיון הנוסף)).

2.התביעה מושא ההליך שלפניי הוגשה על ידי המשיבה בשנת 2017 בגין קרקעות שהופקעו מבעלה המנוח ומשפחתו בין השנים 1956-1952. המדובר בשלוש חלקות – חלקות 2 ו-3 בגוש 10258 וחלקה 33 בגוש 10255 – המצויות כיום בשטח השיפוט של עיריית קריית אתא (להלן: המקרקעין המופקעים).

3.ביום 14.5.2023 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי. תחילה, נדחתה טענת המדינה לפיה ביחס לרכיב הפירותי המשיבה בחרה במסלול של פיצוי לפי הצמדה וריבית שבחוק, ועל כן איננה יכולה לחזור בה מבחירה זו ולדרוש עתה דמי חכירה אבודים. לאחר מכן, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לסווג את המקרקעין המופקעים בהסתמך על כך שייעודם בעת ההפקעה היה "אזור פיתוח עירוני", כטענת המשיבה, ולא כקרקעות חקלאיות, כטענת המדינה. בהמשך לכך נקבע כי שיעור דמי החכירה האבודים בגין המקרקעין המופקעים כולם יעמוד על 5% משוויה המשתנה של הקרקע מדי שנה, וזאת בהלימה לשיעור החכירה שנקבע בפסק הדין החלקי ביחס לדונם הראשון (בו ניתן לעשות שימוש גם למגורים). לבסוף, הכריע בית המשפט המחוזי כי התקופה ביחס אליה יש לפסוק פיצוי בגין אובדן דמי חכירה תסתיים במועד מתן פסק דינו, ולא במועד שבו המדינה הציעה לראשונה פיצוי למשיבה. על יסוד קביעות אלה, נפסק כי המדינה תשלם פיצויי הפקעה בסכום של 3,665,238 ש"ח, לצד שכר טרחה בסך של 15% מסכום זה והוצאות בגין שכר טרחת המומחה מטעמה (לשלמות התמונה יצוין, כי ביום 1.8.2023 תוקן סכום הפיצוי, בהסכמת הצדדים, עקב טעות חישוב שנפלה בו, וכי הסכום המצוין לעיל הוא הסכום המתוקן).

4.על פסק דין זה הגישה המדינה ערעור, אשר צורף להליך המאוחד תחת ההסדר הדיוני, בהינתן שחלק מהטענות שהועלו בכתב הערעור רלוונטיות לסוגיות שנדונו תחת ההסדר הדיוני (ראו החלטתי בע"א 5366/23 מיום 6.9.2023. להלן: הליך הערעור). עוד קודם לכן, הגישה המדינה לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.

5.ביום 1.8.2023 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה באופן חלקי והורה על עיכוב תשלום מחצית מהסכום הכולל שנפסק לטובת המשיבה. בהחלטתו קבע בית המשפט המחוזי כי "שורת הדין הייתה מחייבת לדחות את בקשת המדינה", בשל העובדה שלא צורף לה תצהיר, וממילא לא הוצגה תשתית עובדתית לטענה כי העברת התשלום למשיבה תהיה בלתי הפיכה (פסקה 15 להחלטה); ועמד על שגם "שורת הצדק" הייתה מחייבת את דחיית הבקשה בשל "התלאות הרבות" שנגרמו לבעלה המנוח של המשיבה, אשר ביקש לקבל פיצויים בגין המקרקעין המופקעים במשך 45 שנים – ולא נענה (שם). עם זאת, נוכח פסיקת בית המשפט העליון לפיה יש לקבל בקשות לעיכוב ביצוע בתיקים מסוג זה, החליט בית המשפט המחוזי להיענות חלקית לבקשת המדינה כאמור.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור דנן.

בקשת רשות הערעור

6.לטענת המדינה, החלטתו של בית המשפט קמא מנוגדת לפסיקת בית משפט זה, אשר דנה במקרים דומים, ולפיה יש להורות על עיכוב מלוא הסכום השנוי במחלוקת בין הצדדים. בתוך כך, מציגה המדינה שלושה תחשיבים שונים לחישוב הסכום שאותו אין לעכב, בהתאם לשלושה מועדים שונים שעד אליהם יש לפסוק את דמי החכירה האבודים, וטוענת כי יש להעדיף את החלופה לפיה הפיצוי הוא הסכום הנמוך ביותר, אך בכל מקרה לא לקבוע תשלום העולה על החלופה עם סכום הפיצוי הגבוה ביותר. עוד טוענת המדינה כי סיכויי הערעור הם גבוהים לאור סטיותיו של בית המשפט קמא מפסק הדין החלקי. אשר למאזן הנוחות, המדינה הוסיפה כי כאשר פסק דין מורה על תשלום משמעותי לאדם מן היישוב קיים "חשש מובנה" שלא יהיה ניתן לגבות את מלוא הסכום ככל שערעור על פסק הדין יתקבל, וממילא נטען כי הסכום שתשלומו יעוכב אינו נחוץ לסיפוק צרכי המשיבה באופן מיידי, שכן התביעה הוגשה עשרות שנים לאחר מימוש ההפקעה. נוכח כל אלה, נטען כי יש להיעתר לבקשה.

7.בהחלטתי מיום 6.11.2023 הוריתי למדינה להגיש חישוב מפורט ביחס לשלוש החלופות שהציעה, וכן ביחס לחלופה נוספת שצוינה על ידי. ביום 14.11.2023 הוגשו ארבעת התחשיבים המפורטים. השוני בין התחשיבים הללו לבין קביעת בית המשפט המחוזי נעוץ בשניים: ראשית, בכל החלופות הללו, שיעור דמי החכירה האבודים מחושב בהתאם לייעוד שונה מזה שנקבע בפסק הדין ביחס למקרקעין המופקעים, וזאת לנוכח טענת המדינה כי יש לראות בחלק מהמקרקעין המופקעים כמיועדים לשימוש חקלאי, חלף סיווג כלל המקרקעין המופקעים כ"אזור פיתוח עירוני". שנית, ובכך גם נבדלות החלופות זו מזו, המועד שעד אליו המדינה סבורה כי יש לחשב את דמי החכירה האבודים הוא אחד מאלה: יום 24.7.2014, המועד בו הציעה המדינה לראשונה פיצוי למשיבה; יום 21.3.2016, המועד בו נכנסה לתוקף ההלכה שנקבעה בדנ"א 1595/06 עזבון המנוח ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד סו(2) 58 (2013) באשר להתיישנות תביעות לפיצויי הפקעה; יום 7.12.2017, המועד בו הוגשה התביעה דנן; ויום 28.2.2021, המועד בו נפתח ההליך המאוחד.

8.ביום 15.11.2023 הוריתי על קבלת תגובת המשיבה. בהתאם לכך, ביום 21.11.2023 הגישה המשיבה את תגובתה, במסגרתה טענה כי יש לדחות את הבקשה ולהורות למדינה לשלם לאלתר את סכום הפיצוי שלא עוכב בהחלטת בית המשפט קמא, אותו טרם שילמה למשיבה. לטענת המשיבה, אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא אשר עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה, וזו אף עושה עם המדינה חסד, בהינתן שגם חישוב בהתאם להנחות המוצא של המדינה מביא למסקנה כי סכום הפיצוי עולה על סכום הפיצוי שנדרשת המדינה לשלם כבר עתה לפי החלטת בית המשפט המחוזי. בהקשר זה, אף מציינת המשיבה כי החישוב המוצג על ידי המדינה הוא מטעה ולא מבוסס, והכול במטרה להפחית מגובה הפיצוי שאינו שנוי במחלוקת. אשר לסיכויי הערעור, המשיבה סבורה כי הללו נמוכים, אם לא אפסיים, בשים לב לכך שחלק ניכר מטענות המדינה נגד פסק הדין נוגעות לממצאי מהימנות וקביעות עובדתיות של בית המשפט קמא, אשר ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהם.

9.בתשובה לתגובת המשיבה, דוחה המדינה את טענות המשיבה, הן לעניין סיכויי הערעור והן לעניין החישוב שהוצג על ידה. עוד ציינה המדינה כי לא שילמה את סכום הפיצוי שאינו שנוי במחלוקת בשל הצורך "בהחלטה סופית וחלוטה ביחס לעיכוב ביצוע" ובשים לב לכך שביצוע התשלום יאיין את בקשת רשות הערעור.

דיון והכרעה

10.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובהחלטת בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

11.על האופן בו יש להכריע בבקשות לעיכוב ביצוע המוגשות על ידי המדינה בתיקים הנכללים תחת ההסדר הדיוני עמדתי זה מכבר בע"א 3213/21 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח חלאילה ז"ל (8.6.2021) (להלן: עניין עזבון חלאילה), שם קבעתי כדלהלן:

בקשות עיכוב ביצוע מטעם המדינה יתקבלו בחלקן, במובן זה שתשלום הסכום שנפסק בבית המשפט המחוזי יעוכב עד להכרעה בערעור, למעט תשלום סכום המשקף את דרך החישוב החלופית לה טוענת המדינה [...] וכן הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך-דין, כפי שנפסקו על ידי בית המשפט קמא.

כלל זה משקף להתרשמותי איזון ראוי במקבילית הכוחות בין מאזן הנוחות לבין סיכויי הערעור, ככל שהדברים נוגעים לבקשת עיכוב ביצוע אופיינית המוגשת ביחס לתיקים מסוג זה. משיקולי אחידות ויעילות דיונית, מן הראוי להפעילו ביחס למכלול הערעורים מהדפוס האמור, אלא אם מדובר בערעור בעל מאפיינים חריגים, המצדיקים הוצאתו מהכלל. הנטל להוכיח התקיימות חריג שכזה, הוא על הטוען לו.

(ליישום כלל זה ראו: רע"א 3606/21 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח חביבאללה (15.6.2021); רע"א 3936/21 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' חביבאללה ז"ל באמצעות יורשיו (28.6.2021); רע"א 4513/21 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' חוסין (15.7.2021)).

12.עם זאת, מאז קביעתי זו חלו שתי התפתחויות רלוונטיות: הראשונה, מתן פסק הדין החלקי אשר הכריע בשיעור דמי החכירה האבודים לו זכאים הנפקעים ובשיעור שכר הטרחה של באי כוח הנפקעים (ובהמשך לכך, ביום 26.2.2023 ניתנה החלטה מבהירה בנוגע לסוגיית שכר הטרחה והוצאות המשפט). השנייה, מתן פסק הדין בדיון הנוסף אשר קבע את תקופת התשלום לעניין חישוב דמי החכירה האבודים. זאת ועוד, צירוף הליך הערעור להסדר הדיוני נעשה בשים לב לחפיפה מסוימת בין הטענות המועלות בכתב הערעור לבין הסוגיות שנדונו תחת ההליך המאוחד, ואולם אין מדובר בחפיפה מלאה.

13.יתרה מזאת, וזה העיקר, בעוד שההתפתחות הראשונה (מתן פסק הדין החלקי) עמדה בפניו של בית המשפט קמא בעת מתן החלטתו, ההתפתחות השנייה (מתן פסק הדין בדיון הנוסף) אירעה לאחר מתן ההחלטה מושא בקשת רשות הערעור. כתוצאה מהתפתחות זו, הצטמצם הפער בין הסכום שבית המשפט המחוזי עיכב את תשלומו ובין הסכום שהמדינה מבקשת לעכב. עם צמצום הפער פוחתת גם המשמעות הפרקטית של בקשת רשות הערעור. כאמור לעיל, התחשיב שהציגה המדינה לפיצוי המוסכם כולל חלופות שונות, הנבדלות זו מזו במועד תום תקופת הזכאות לפיצוי בגין דמי החכירה האבודים. בפסק הדין בדיון הנוסף (שניתן לאחר הגשת בקשת רשות הערעור דנן) נקבע כי תקופת זו תסתיים עם מתן פסק הדין בערכאה הדיונית. בענייננו, מועד זה חל ביום 14.5.2023. קביעה זו מיטיבה עם המשיבה יותר מאשר החלופה המיטיבה ביותר שהציגה המדינה (לפי חלופה זו סכום הפיצוי שאינו שנוי במחלוקת כאשר החישוב נערך עד ליום 28.2.2021 עומד על 1,588,830 ש"ח). בבקשתה טוענת המדינה כי הפער בין הסכום שבית המשפט קמא לא עיכב את תשלומו – כ-2 מיליון ש"ח – ובין הסכום המוסכם על הצדדים עומד על "כמיליון ש"ח". עתה, משהתקבלה עמדת הנפקעים באשר למועד תום תקופת הזכאות בפסק הדין בדיון הנוסף, הפער בין סכומים אלו הוא קטן בהרבה, ועומד ככל הנראה על 200-300 אלף ש"ח בלבד (ויודגש, המדינה אינה חולקת על כך שההליך דנן כפוף להכרעות עקרוניות שהתקבלו במסגרת ההליך המאוחד, ובכלל זה בפסק הדין בדיון הנוסף).

בהינתן ההתפתחות האמורה, ובשים לב להיקף ההתערבות של ערכאת הערעור בהחלטות כגון דא (רע"א 2631/15 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' מסארוה, פסקה 16 (17.6.2015); רע"א 5563/22 הרשות הפלסטינית נ' פלוני, פסקה 11 (29.8.2022); רע"א 6593/22 דיעי נ' פז חברת נפט בע"מ, פסקה 10 (24.10.2022)), אינני סבור כי יש בפער זה כדי להצדיק התערבות בהחלטתו של בית המשפט קמא.

14.אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. אין צו להוצאות.