רע"א 8033/09 דריוש שיליאן נ. בנק מזרחי טפחות בע"מ

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, מיום 27.8.2009 בע"א 2136/08, בגדרו נדחה ערעורם של המבקשים על החלטותיו של ראש ההוצאה לפועל בתיק הוצל"פ 01-68137-07-3 מיום 18.6.2008 ומיום 27.8.2008. במסגרת החלטות אלה נדחתה בקשת המבקשים לזמן עדים במסגרת דיון בטענת "פרעתי", כמו גם טענת "פרעתי" עצמה.

המחלוקת בין הצדדים נסבה על גובה ריבית הפיגורים, אותה חויבו המבקשים לשלם כתוספת לחובם כלפי המשיב (להלן: הבנק ). להלן תבוא סקירה תמציתית של ההליכים הנוגעים לבקשה שלפניי. הבנק הגיש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תביעה כספית כנגד המבקש 1 בגין פיגורים בהחזר הלוואה לה ערב המבקש 2, וכן יתרת חוב בחשבון העו"ש של המבקש 1 (ת"א 1844/99. להלן: פסק הדין שלתביעה ). גובה החוב בתיק נקבע על ידי מומחה אשר מונה מטעם בית המשפט ובפסק הדין מיום 25.4.2007, קבע בית המשפט המחוזי (כבוד השופט נ' ישעיה ):

"6. שיעור החוב

...

משקיבלתי גירסת התובע וקבעתי כי הסכם ההלוואה בר תוקף ומחייב את הצדדים, אין לי אלא לאמץ את חישוביו וקביעותיו של המומחה, שנעשו על בסיס הסכם ההלוואה ועל פי המוסכם בו, וכאמור בסעיף 3(ג) ו-4(ג)(ד) לחוות דעתו.

לציין כי באי כח הצדדים לא חלקו על החישובים והקביעות בכתבי סיכומיהם.

7. סוף דבר

לאור האמור בסעיף 6 הנ"ל, אני מחייב את הנתבעים, שניהם יחד וכל אחד מהם לחוד, לשלם לתובע את הסכומים שיתקבלו על פי קביעות המומחה בסעיף 4(ו) לחוות דעתו ובכפוף לאמור בסעיף 65 לסיכומי התובע".

מאחר שפסק הדין לא ציין במפורש את הסכומים אותם חויבו המבקשים לשלם ואת שיעורי הריבית על החוב, ביום 17.5.2007 הגיש הבנק לבית המשפט המחוזי בקשה להשלמת פסק דין ובמסגרתה גם בקשה לחתימה על פסיקתה בה הופיעו סכומי החוב, ואף צוין, כי הסכומים ישולמו "בצירוף הפרשי הצמדה וריבית הפיגורים החוקית המקסימלית על פי החוק בשיעור 17% לשנה...".

לאור הבקשה, קבע כבוד השופט ישעיה בהחלטתו מיום 20.5.2007:

"אין מדובר ב"השלמת" פסק דין אלא בעריכת פסיקתא בהתאם לקביעה בסעיף 7 לפסק הדין...".

מתגובת המבקשים לבקשה התברר, כי הצדדים חלוקים לגבי פירוש פסק הדין ולפיכך, הפסיקתה לא אושרה על ידי רשם בית המשפט המחוזי, כי אם הועברה להחלטתו של כבוד השופט ישעיה עצמו. ביום 12.8.2007 קבע השופט ישעיה :

"הפסיקתא שנערכה ע"י התובע ואשר צורפה לבקשה זו משקפת את פסק הדין שניתן על ידי, לפיכך אני חותם על הפסיקתא שצורפה לבקשה".

המבקשים לא ערערו על החלטה זו או על הפסיקתה שנחתמה בעקבותיה ומאידך, גם סירבו להסדיר את חובם. על כן ביום 5.9.2007, הגיש הבנק בקשה לביצוע פסק דין ללשכת ההוצאה לפועל, בהתאם לאמור בפסיקתה.

ביום 3.1.2008 הגישו המבקשים בקשה בטענת "פרעתי" במסגרתה נטען, כי אין לפתוח בהליכי הוצאה לפועל כנגד המבקשים על פי האמור בפסיקתה, מאחר שהיא לא מהווה את תמצית החלק האופרטיבי של פסק הדין שלתביעה ואף סותרת את האמור בו. בנוסף, ביום 5.6.2008 הגישו המבקשים בקשה לזמן שלשה מעובדי הבנק כעדים בתיק. הבנק מצידו התנגד לבקשות.

ביום 18.6.2008 דחה ראש ההוצאה לפועל (כבוד הרשם א' כהן ) את הבקשה לזימון עדים מן הטעם שהיא לא נתמכה בתצהיר, הוגשה בשיהוי בלתי סביר ורק לאחר הגשת תצהירו של הבנק, ואף מעלה ספקות באשר לנחיצות העדויות לאור גדר המחלוקת. ביום 27.8.2008 נדחתה על ידי ראש ההוצאה לפועל גם הבקשה לטענת "פרעתי" של המבקשים. בין היתר נקבע בהחלטה זו, כי אין ראש ההוצאה לפועל מוסמך לקבוע האם הפסיקתה נחתמה שלא כדין או בהיעדר סמכות וכי דיון מסוג זה צריך להתברר על דרך של הגשת ערעור על הפסיקתה ולא במסגרתה של טענת "פרעתי". עוד נאמר בהחלטה, כי לא קיימת כל סתירה בין האמור בפסק הדין שלתביעה לבין האמור בפסיקתה וכי בית המשפט המחוזי יצק באמצעות הפסיקתה תוכן מבהיר ומשלים לפסק הדין. במסגרת החלטה זו, הציג ראש ההוצאה לפועל נימוק נוסף לדחיית בקשתו לזימון העדים. הוא ציין, כי חקירת העדים דרושה לשם בירור שיעורי התקבולים שהעבירו המבקשים לזוכה עד למתן פסק הדין בעניין התביעה. ואולם, קבע ראש ההוצאה לפועל, כי מאחר שהוא מוסמך לבדוק ולדון אך בהליכים שנוצרו לאחר מתן פסק הדין, הרי שאין זה בסמכותו העניינית להידרש לשאלת התקבולים וממילא אין טעם בזימון העדים.

על החלטות אלה של ראש ההוצאה לפועל הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ובמרכזו עמדה שאלת פרשנותה ותוקפה של הפסיקתה. ביום 27.8.2009, נדחה ערעורם של המבקשים בבית המשפט המחוזי (כבוד השופטת י' שטופמן ). בית המשפט העיר, כי חוות דעת המומחה אליה מפנה בית המשפט המחוזי בפסק הדין שלתביעה איננה קובעת את שיעור ריבית הפיגורים שיש להוסיף לחוב, וכי הבנק אף ציין זאת בפני כבוד השופט ישעיה . עם זאת, הפנה פסק הדין שלתביעה להחלטה מיום 20.5.2007, לפיה הפסיקתה – בה צוין במפורש, כי שיעור הריבית יעמוד על 17% – איננה מהווה השלמה של פסק הדין וכן להחלטה מיום 12.8.2007, בגדרה קבע בית המשפט המחוזי במפורש, כי הפסיקתה משקפת את פסק הדין בעניין תביעת החוב.

על בסיס נתונים אלה אישר בית המשפט המחוזי את החלטתו של ראש ההוצאה לפועל לדחות את הבקשה בטענת "פרעתי" של המבקשים. בית המשפט קבע, כי בחתימתו על הפסיקתה יצק כבוד השופט ישעיה תוכן חדש לפסק הדין שלתביעה, מבלי ליצור סתירה בין השניים. עוד הוחלט בפסק הדין, כי משבחרו המבקשים שלא לערער על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 12.8.2007 או על הפסיקתה ומשטענותיהם לגבי הפסיקתה נדחו בערעור שהוגש לבית משפט זה, לא ניתן לשוב ולהשיג על שיעור הריבית, הפעם במסגרת טענת "פרעתי". נוכח זאת, דחה בית המשפט המחוזי את הטענות על החלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 27.8.2008. לבסוף, אושרה גם ההחלטה מיום 18.6.2008 לגבי דחיית הבקשה לזימון עדים. נימוקיו של בית המשפט היו שזימון העדים איננו נחוץ – מאחר שקביעת התשלומים שנעשו בטרם מתן פסק הדין שלתביעה אינם בגדר סמכותו העניינית של ראש ההוצאה לפועל – וכן שהבקשה לא נתמכה בתצהיר והוגשה בשיהוי בלתי סביר.

יצוין, כי במקביל להליכים אלה ועוד בטרם נחתמה הפסיקתה בבית המשפט המחוזי, הגישו המבקשים ביום 17.6.2007 ערעור לבית משפט זה, על פסק הדין שלתביעה. בית המשפט (כבוד השופטים א' פרוקצ'יה, ס' ג'ובראן ו א' חיות ) דחה ערעור זה ביום 12.1.2009 (ע"א 5340/07) ואף התייחס לשאלת פרשנות הפסיקתה בקובעו:

"הפסיקתא נערכה בהתאם לפסק הדין קמא, כפי שעולה מהחלטת בית המשפט קמא עצמו מיום 12.8.07".

מכאן הבקשה שלפניי. באי כוח המבקשים ממקדים את טיעוניהם בשלושה מישורים. ראשית, הם מלינים על קביעתו של ראש ההוצאה לפועל, לפיה אין הוא מוסמך לדון בטיב התקבולים שהועברו לטובת הבנק עד למתן פסק הדין בתביעה. לטענתם, קביעה זו סותרת את פסק הדין שלתביעה, אשר מורה להפחית את התקבולים שכבר הועברו לבנק מסכום החוב. כמו כן, הדבר מביא למצב אבסורדי, בו המבקשים אינם יכולים להוכיח בהליך ההוצאה לפועל איזה חלק מן החוב כבר הושב לבנק וממילא אין להם אפשרות לקזז את הסכומים ששולמו מן החוב הקיים כיום. שנית, משיגים באי כוח המבקשים גם כנגד הנימוקים הטכניים לדחיית הבקשה לזימון עדים, אותם שטח ראש ההוצאה לפועל בהחלטתו מיום 18.6.2008. שלישית, חוזרים באי כוח המבקשים על הטענה, כי הפסיקתה סותרת את הוראות פסק הדין שלתביעה לעניין שיעור ריבית הפיגורים על החוב. בעוד מפסק הדין משתמע לטענתם, כי שיעור הריבית יהיה 4.5%, הרי שבפסיקתה מועמדת הריבית על 17%. בשל כך טוענים הם, כי על ראש ההוצאה לפועל היה להתעלם מן הפסיקתה הסותרת ולנהל את תיק ההוצאה לפועל בהתאם לאמור בפסק הדין בלבד, קרי בהנחה ששיעור הריבית הינו 4.5% בלבד. יתר על כן, באי כוח המבקשים סבורים כי לא היה טעם להגיש ערעור על הפסיקתה, מאחר שהוראות פסק הדין שלתביעה הינן חד משמעיות. במקרים כגון זה, בית המשפט איננו מוסמך להוציא פסיקתה מתקנת ועל כן הפסיקתה ניתנה על ידי בית המשפט המחוזי בחוסר סמכות והיא בטלה.

מנגד טוען בא כוח הבנק, כי הבקשה איננה מצדיקה דיון בתיק בגלגול שלישי. לדבריו, המבקשים כלל לא טענו בפני ראש ההוצאה לפועל, כי יש לנכות את התקבולים שהועברו לבנק עובר למתן פסק הדין שלתביעה ולפיכך אין להידרש לטענות בעניין זה גם בהליכי הערעור. עוד מציין הוא, כי בניגוד לטענות בבקשת רשות הערעור, המבקשים טענו בפני בית המשפט המחוזי, כי פסד הדין שלתביעה נתון לפרשנויות שונות ונעדר חלק אופרטיבי. בין כך ובין כך, תקיפתה של הפסיקתה ופרשנותה ביחס לפסק הדין שלתביעה, צריכים היו להתבצע בהליך ערעור ולא במסגרת טענת פרעתי. מעבר לכך, חולק בא כוח הבנק על גרסת המבקשים לגבי התקבולים שהועברו לבנק לפני מתן פסק הדין שלתביעה ולגבי קביעת שיעור ריבית הפיגורים. לבסוף, מציין הוא את הפגמים שנפלו בבקשה לזימון העדים וטוען כי לא היה מקום לזמנם.

דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות. הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה ומוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים. אף אחת מן השאלות המועלות בבקשה, אינן נמנות עם טענות המהוות עילה אשר תצדיק דיון "בגלגול שלישי" בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982). די בסיבה זו בלבד, כדי לדחות את הבקשה.

למעלה מן הצורך יצוין, כי דין הבקשה להידחות אף לגופם של דברים. באשר לטענות בדבר תוקפה של הפסיקתה, הרי ששיעור ריבית הפיגורים הנקוב בה, הוא הקובע לעניין מימוש תביעת הבנק בהוצאה לפועל. אכן, בעיקרה מהווה הפסיקתה אך "תמצית של החלטה שניתנה, המפרשת את ההכרעה ללא נימוקים" (ע"א 26/88

שמאי נ' טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ , פ"ד מב(2) 837, 839 (1988); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 340 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן: גורן )) וביסודה אין היא אלא אמצעי להבהרת כוונת בית המשפט בפסק דין או החלטה קודמים ולא כלי לשינוי או הוספה על תוכנם.

ואולם אחת מתכליותיה של הפסיקתה היא גם ייעול מימושו של פסק הדין מכוחו היא ניתנת (רע"א 9643/09 מתן י. מערכות תקשורת ואיתור בע"מ נ' א.ד.י. מערכות סטריאו ואזעקות לרכב בע"מ (לא פורסם, 23.12.2009), ברישא של פיסקה ח (להלן: עניין

מתן )). בענייננו, מאחר שפסק הדין שלתביעה לא נקב בשיעור המדויק של ריבית הפיגורים, הוצאת הפסיקתה שימשה כלי בידי בית המשפט המחוזי למנוע מחלוקות בסוגיה זו, לחסוך את החישובים המורכבים ולבטא בדרך פשוטה וברורה את הוראותיו הקודמות. תכלית זו איננה חורגת מתחום הגדרתה של הפסיקתה ובית המשפט המחוזי ציין בעצמו בהחלטותיו מיום 20.5.2007 ומיום 12.8.2007, כי הפסיקתה משקפת את הוראות פסק הדין שלתביעה. לאורן של קביעות אלה, אין ראש ההוצאה לפועל מוסמך להרהר אחר החלטת בית המשפט ולבדוק בשנית את תוכן הפסיקתה ביחס לפסק הדין. על כן, בדין נהג ראש ההוצאה לפועל כאשר העמיד את שיעור ריבית הפיגורים על 17%.

כאמור, גם בהחלטתו של בית משפט זה בע"א 5340/07 צוין, כי הפסיקתה תואמת את קביעות פסק הדין. ואולם, גם אם בית המשפט המחוזי לא היה מביע בפירוש את כוונתו ואף אם הייתי מניח ששיעור הריבית המשתמע מן ההפניות בפסק הדין שלתביעה אכן שונה מן הקבוע בפסיקתה – לא היה בכך כדי לשנות ממסקנתי. במקרה שלפניי, נחתמה הפסיקתה על ידי השופט אשר ישב בדין בפסק הדין שלתביעה, ולא על ידי רשם או שופט אחר. במצב דברים שכזה, לא זו בלבד שבכוחה של הפסיקתה לשמש לפרשנותו של פסק דין (ראו עניין מתן ; ע"א 5671/91 שאבי נ' לוי (לא פורסם, 19.9.2000); אליהו וינוגרד תקנות סדר הדין האזרחי 302 (מהדורה רביעית, 2008) (להלן: וינוגרד ); דוד בר-אופיר הוצאה לפועל – הליכים והלכות 205 (2009)) (להלן: בר-אופיר ), אלא שלעיתים יש בכוחה אף למזוג תוכן חדש לתוך הכרעתו המקורית של בית המשפט ולשנות את מהותה (ראו וינוגרד , שם; בר-אופיר , שם; ע"א 1050/01 גבעת כח, מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' רוזנבלום (לא פורסם, 18.2.2002)).

ככל שהמבקשים סברו, כי אין כך הם פני הדברים וכי תוכן הפסיקתה פוגע בהם על רקע העלאת ריבית הפיגורים ל-17%, היה עליהם לברר זאת בדרך של תקיפת הפסיקתה בהליך ערעור ( וינוגרד , בעמ' 303-302; בר-אופיר , שם; יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 523 (מהדורה שביעית, 1995); עניין גבעת כח , בפסקה 7). משבחרו הם לוותר על זכות זו, אין לאפשר להם לפצות על טעותם לאחר סיום ההליך המשפטי, בחסותה של טענת פרעתי במסגרת הליכי הוצאה לפועל.

לבסוף, אינני רואה מקום להתערב גם בהחלטתו של ראש ההוצאה לפועל לדחות את בקשת המבקשים לזימון עדים, וזאת מנימוקיו של בית המשפט המחוזי. טענת פרעתי לא יכולה להתבסס על סכומים ששולמו לבנק לפני מתן פסק הדין שלתביעה ולפיכך דיון בהיקף התקבולים שמעלים המבקשים, חורג מסמכויותיו של ראש ההוצאה לפועל (רע"א 10971/05 זהבי נ' עיריית קרית ביאליק (לא פורסם, 28.9.2006); בר-אופיר , בעמ' 272). אם כן, זימון העדים לבירורן של טענות אלה מיותר. בשל כך ומאחר שהבקשה הוגשה בשיהוי וללא תצהיר, לא היה מקום לקבלה.

דחיית הבקשה לרשות ערעור איננה מסתמכת על טענות חדשות שהעלה בא כוח הבנק בתגובתו ומשכך, אינני רואה מקום לאשר את בקשת המבקשים להגיש תגובה נוספת בתיק.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

המבקשים ישאו בהוצאות ובשכר טרחת בא כוחו של המשיב, בסך ­­­­­­10,000 ש"ח.