פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
805/16
לפני:
כבוד השופט ע' פוגלמן
המבקשים:
1.
ארשם תעשיות בע"מ
2. דויד חננאל
נ ג ד
המשיבה:
רשות הפיתוח באמצעות מינהל מקרקעי ישראל
בקשת רשות לערער על פסק
הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט הבכיר ז' הווארי והשופטים א' הלמן ו-ש'
אטרש) בע"א 34288-10-14 מיום 17.12.2015
בשם המבקשים:
המבקש 2
החלטה
1.
המבקשת 1 היא חברה בבעלותו ובניהולו של המבקש 2 (להלן: המבקשת ; וביחד: המבקשים ) אשר התקשרה בשנת 2004 בחוזה פיתוח עם רשות הפיתוח באמצעות מינהל מקרקעי ישראל (היום רשות מקרקעי ישראל) (להלן: רשות הפיתוח ) – ביחס למגרש הנמצא באזור התעשייה של חצור הגלילית (להלן: המגרש ;
חוזה הפיתוח ). הוסכם בחוזה הפיתוח כי המבקשת תפתח את המגרש בהתאם לייעוד הקרקע לתעשייה ולמלאכה ותבנה עליו "מפעל לייצור ארגזי תחמושת וארונות משרדיים"; ולאחר השלמת הפיתוח האמור תחכיר לה רשות הפיתוח את המגרש. לימים הגישה רשות הפיתוח תביעה נגד המבקשים (ונגד משיבים נוספים שנמחקו מן התביעה לאחר מכן) לסילוק ידם מהמגרש; למתן צו הצהרתי שלפיו חוזה הפיתוח מבוטל; ולמתן צו מניעה קבוע האוסר על המבקשים להשתמש במגרש. זאת – בין היתר – בטענה שהמבקשים עשו במגרש שימוש למטרות מסחר, אשר חורג מייעודו לתעשייה ולמלאכה. בית משפט השלום בצפת (כב' השופטת ר' איזנברג ) קיבל ביום 12.8.2014 את התביעה. נקבע כי המבקשת הפרה את חוזה הפיתוח הפרה יסודית, שכן היא לא הקימה והפעילה במגרש מפעל לצרכי תעשייה ומלאכה אלא הקימה מבנים שהשכירה לצדדים שלישיים למטרות מסחריות. לפיכך הצהיר בית המשפט כי ההסכם מבוטל והורה על מתן יתר הסעדים שהתבקשו בתביעה. המבקשים ערערו על פסק הדין. בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט הבכיר ז' הווארי והשופטים א' הלמן ו- ש' אטרש ) דחה ביום 17.12.2015 את הערעור לאחר שנקבע כי אין מקום להתערב בקביעותיו ובמסקנותיו של בית משפט השלום.
2.
מכאן הבקשה שלפניי. המבקשים, שאינם מיוצגים, טוענים כי כורח כלכלי הביא את המבקשת להשכיר את המבנים שהקימה על המגרש לצדדים שלישיים למטרות מסחריות; כי כיום מתקיימת במבנים פעילות של תעשייה ומלאכה; וכי מטעם זה אין לבטל את חוזה הפיתוח אלא לשנותו עקב שינוי הנסיבות. עוד נטען כי שגו הערכאות הקודמות שלא הורו על שינוי חוזה הפיתוח חלף ביטולו נוכח שינוי הנסיבות ומטעמי צדק; וכבכך שלא נתנו משקל מספיק להיעדר הייצוג של המבקשים ולפערי הכוחות בינם לבין רשות הפיתוח אשר פעלה – כך המבקשים – בחוסר תום לב. המבקשים מוסיפים כי שגה בית המשפט המחוזי שהשית עליהם הוצאות גבוהות בהינתן מצבם הכלכלי הרעוע. בצד בקשה זו הגיש המבקש בקשה שהוכתרה על ידו "בקשה דחופה ביותר לעיכוב הליכים", שהיא למעשה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי עד להכרעה בבקשת הרשות לערער. נטען כי מאזן הנוחות נוטה לעבר קבלת הבקשה משמדובר בנכס מקרקעין שמהווה מקור פרנסה עיקרי למבקש הנתון בחובות כספיים.
3.
לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. זאת, משמקרה זה אינו מעלה כל שאלה בעלת חשיבות עקרונית המצדיקה מתן רשות לערער לבית משפט זה ב"גלגול שלישי", אשר תינתן, כידוע, במשורה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982); רע"א 480/16 מויאל נ' מנטין , פסקה 4 (28.1.2016)). בית משפט השלום דן בטענות המבקשים וראה לדחותן בפסק דין מפורט ומנומק, אשר אומץ במלואו על ידי ערכאת הערעור. טענות המבקשים בדבר שינוי נסיבות לכאורה והשפעתו על שאלת ביטול חוזה הפיתוח ובדבר התנהלות רשות הפיתוח נטועות בדל"ת אמות המקרה; ערעוריות באופיין; ואינן מקימות עילה ליתן רשות לערער בהתאם לאמת המידה הנוהגת.
הבקשה נדחית אפוא, ועם דחייתה מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצוע והיא נדחית מאליה. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.
ניתנה היום, ח' באדר א
התשע"ו (17.2.2016).
ש
ו פ ט