רע"א 8131/17 רונן מזרחי נ. הכשרה חברה לביטוח בע"מ

לפנַי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ד' טפרברג ), מיום 25.9.2017, בתיקי פש"ר 8262-12-16; 8327-12-16, במסגרתה נדחתה התנגדות המבקשים לבקשת המשיבה לתת כנגדם צו כינוס והכרזת פשיטת רגל בהתאם לסעיף 3 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"מ-1980 (להלן: פקודת פשיטת הרגל או הפקודה ).

הרקע לבקשה

1.

בבעלות המבקשים מוסך בשם "מוסך אליק ובניו" (להלן: מוסך המבקשים ) המצוי בשכונת תלפיות בירושלים. סמוך למוסך המבקשים מצוי מוסך נוסף בשם "מרכז הרדיאטור", אשר מבוטח על ידי המשיבה (להלן: המוסך המבוטח ). ביום 13.11.2011 פרצה שריפה באזור המוסכים אשר פגעה בין היתר במוסך המבוטח. בעקבות כך נאלצה המשיבה לשפות את בעלי המוסך המבוטח בגין נזקיהם הכבדים.

2.

ביום 1.5.2013 הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בירושלים תובענה כספית נגד המבקשים בטענה כי בשל רשלנותם של המבקשים או מי מטעמם, פרצה השריפה במוסך המבקשים, ומשם התפשטה למוסך המשיבה. לפיכך עתרה לחיוב המבקשים לפצותה ולשפותה בגין תגמולי הביטוח בהם נשאה לצורך כיסוי הנזקים שנגרמו למבוטח שלה בעקבות השריפה. מנגד טענו המבקשים כי השריפה פרצה במוסך המבוטח ורק ממנה התפשטה למוסך שבבעלותם. לפיכך טענו כי אין כל בסיס לתביעה.

3.

ביום 14.7.2016 ניתן על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ר' וינוגרד ) פסק דין בתביעת המשיבה (להלן: פסק הדין ). נקבע כי הכף נוטה בבירור לכיוון גרסת המשיבה, לפיה האש התפשטה ממוסך המבקשים למוסך המבוטח. בהתבסס על הוראת סעיף 39 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין ) ולנוכח התקיימות רכיביה של עוולת הרשלנות, קבע בית המשפט כי האחריות לנזקי השריפה מוטלת על המבקשים וכי עליהם לשלם למשיבה 60% מהסכומים בהם נשאה, השווה בערכים נומינאליים לסך של 2,597,426 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ובתוספת הוצאות המשיבה ושכר טרחת עורך-דין בסך של 80,000 ש"ח.

4.

על בסיס פסק הדין הגישה המשיבה ביום 28.9.2016 בקשה להמצאת התראות פשיטת רגל כנגד המבקשים, ובית המשפט אישר את המצאת ההתראות כמבוקש

(פש"ר 67608-09-16, השופטת ע' כהן ).

5.

ביום 26.10.2016 הגישו המבקשים ערעור על פסק הדין, בצירוף בקשה לעיכוב ביצועו. ביום 29.11.2016 הגישה המשיבה ערעור שכנגד, המופנה נגד קביעתו של בית המשפט באשר לשיעור האשם התורם שנזקף לחובתה, ונגד סכום ההוצאות ושכר טרחת עורך-דין שנפסקו לטובתה. במקביל הגישה המשיבה ביום 5.12.2016 בקשה למתן צו כינוס כנגד המבקשים, וביום 23.1.2017 הגישו המבקשים את התנגדותם לבקשה זו.

6.

ביום 12.1.2017 דחה בית משפט זה (השופט א' שהם ) את בקשת המבקשים לעיכוב ביצוע פסק הדין. בהחלטה צוין כי המבקשים לא עמדו בנטל להציג תשתית ראייתית הולמת לתמיכה בטענתם לפיה ככל שהבקשה לעיכוב ביצוע תידחה ובסופו של יום יתקבל ערעורם, ייגרם להם נזק בלתי הפיך. זאת מפני שאמנם אין מחלוקת כי דחיית הבקשה תכביד על המבקשים מבחינה כלכלית, ואף ייתכן שינקטו נגדם הליכי גביה באמצעות לשכת ההוצאה לפועל, אך נקיטת הליכי גביה של חוב אינה מסבה נזק בלתי הפיך לאדם שכנגדו מתנהלים ההליכים. לאחר שנדחתה בקשתם לעיכוב ביצוע, הגישו המבקשים את התנגדותם לבקשת המשיבה למתן צו כינוס והכרזתם פושטי רגל.

7.

ביום 25.9.2017 קבע בית המשפט המחוזי (השופט ד' טפרברג ) כי דין ההתנגדות לצו הכינוס להידחות. בית המשפט לא התרשם כי מדובר בנסיבות קיצוניות המצדיקות את דחיית הבקשה למתן צו כינוס או עיכובה, רק בשל ערעור על פסק הדין אשר הוגש וטרם הוכרע. בהחלטתו הסתמך בית המשפט המחוזי גם על קביעותיו של בית משפט זה בהחלטתו הדוחה את בקשת עיכוב ביצוע פסק הדין, לפיהן לא עמדו המבקשים בנטל להוכחת טענתם כי יגרם להם נזק בלתי הפיך. הובהר כי אין במתן הצו כדי למנוע מהמבקשים את המשך עבודתם. נקבע כי למשיבה זכות מלאה לנקוט בהליכי פשיטת רגל נגד המבקשים כאשר לטענת המשיבה, המבקשים פועלים להברחת רכוש. כן נקבע כי באיזון בין הפגיעה בחייב בעת מתן צו כינוס לבין הפגיעה בנושה באי נתינתו, גובר במקרה זה אינטרס הנושה. בית המשפט דחה את טענת המבקשים לפיה היה על המשיבה לנקוט בהליכי הוצאה לפועל חלף נקיטה בהליכי פשיטת רגל, שכן תכליתו של הליך פשיטת הרגל היא להביא לגבייתו היעילה של חובו של החייב וזאת גם בהינתן שהנושה יודע כי קיימת לו האפשרות לנקוט בהליך ההוצאה לפועל. על החלטה זו הגישו המבקשים את בקשת רשות הערעור שלפנַי.

טענות המבקשים

8.

המבקשים מבססים את טיעונם המשפטי על הוראות סעיף 3 וסעיף 15 לפקודת פשיטת הרגל. המבקשים מציינים כי הוראת סעיף 3 לפקודה, הקובעת את זכאותו של נושה לבקש להמציא לחייב התראת פשיטת רגל, כוללת את יסוד פסק הדין החלוט. בנוסף, סעיף 15 לפקודה מאפשר לבית המשפט לדחות בקשת נושה לפשיטת רגל, או לעכב את הדיון בה, בשל ערעור תלוי ועומד על פסק הדין. כך לטענתם, לאור הליך הערעור התלוי ועומד, פסק הדין טרם הפך חלוט ולכן ככלל אין לפתוח בהליכי פשיטת רגל נגדם. לטענתם, העובדה כי בקשתם לעיכוב ביצוע פסק הדין נדחתה אינה רלוונטית, שכן נקודת הזמן בה יש לבחון את סוגיית

עיכוב ההליכים בהתאם לסעיף 15 לפקודה היא שעה שנדונה הבקשה למתן צו כינוס.

9.

עוד נטען כי שגה בית המשפט המחוזי באבחנה שבין הליכי גביה בהליך הוצאה לפועל לבין הליכי פשיטת רגל. השימוש בהליכי פשיטת הרגל צריך להיעשות במשורה ובתום לב, שכן אין מדובר בהליך גבייה פשוט. לטענתם, בבסיס החלטתו הדוחה את בקשתם לעיכוב הביצוע, בית משפט זה ראה לנגד עיניו את אפשרות נקיטתם של הליכי גבייה רגילים, באמצעות הליכי הוצאה לפועל, בשונה מפתיחתם של הליכי פשיטת רגל. על כן, טעה בית המשפט המחוזי במסקנתו לפיה לשון בית משפט זה הייתה רק לצורך ההדגמה וההמחשה ולא הוראה חד-משמעית המפנה את המשיבה להליכי גביה באמצעות ההוצאה לפועל.

10.

לעניין מאזן הנוחות טוענים המבקשים כי מתן צווי כינוס לחייבים טרם ההכרעה בערעור עלול לגרום לנזק בלתי הפיך, ולמעשה עלולים החייבים להימצא בנקודת "אל חזור", ללא זכויותיהם במוסך וללא מקור פרנסה, וזאת אף אם יתקבל לבסוף ערעורם. זאת, מפני שהליכי פשיטת הרגל הינם ציבוריים, כלליים והופכים למעשה לבלתי הדירים. בנוסף,

מועד שמיעת הערעור קרוב ביותר ולפיכך לא יגרם שום נזק מן העיכוב לעומת הנזק העצום שעשוי להיגרם למבקשים. גם באשר לסיכויי ערעורם סוברים המבקשים כי מדובר בסיכויים משמעותיים, הן לעצם חיוב המבקשים והן, לכל הפחות, להפחתה משמעותית בגובה החיוב.

דיון והכרעה

11.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להיזקק לתגובת המשיבה.

12.

כידוע, המועד להשיג על החלטות שונות של הערכאה הדיונית הוא בתום הדיון בתובענה כולה.

רשות ערעור על "החלטה אחרת" תינתן רק במקרים חריגים בהם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה לא יידון באופן מיידי יהיה בכך כדי להשפיע באופן מכריע על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש ( סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984;

רע"א 7280/14 לבנברג נ' רם פל סלולר סטוקמרקט בע"מ (19.1.2014) והאסמכתאות שם; רע"א 1706/14 בן אהרון נ' בן דוד (20.7.2014) ).

13.

במקרה זה, לא שוכנעתי כי דחיית הבקשה עתידה לגרום למבקשים נזק בלתי הפיך. ייעודו של צו כינוס אינו מימוש מהיר של נכסי החייב, אלא דווקא ריכוזם ושמירה עליהם, לקראת מימוש מאוחר יותר – לכשיוכרז החייב פושט רגל (דוד האן דיני חדלות פירעון 150 (2009) (להלן: האן )). לפיכך, אין במתן צו הכינוס כדי למנוע מהמבקשים את המשך עבודתם, ומקור פרנסתם אינו עתיד להיפגע רק לאור מתן צו הכינוס נגדם. צו הכינוס אינו מדיר אפוא את החייב מנכסיו אלא אך מעביר את הנכסים לפיקוחו של הכונס הרשמי (או המנהל המיוחד שמונה לצידו) וזאת עד שיתברר אם יוכרז החייב פושט רגל או שמא יגיע לידי פשרה או הסדר עם נושיו (שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 42 (מהדורה שלישית, 2010) (להלן: לוין וגרוניס )). על כן, לא עולה חשש בענייננו מפני גרימתו של נזק בלתי הפיך.

14.

אכן, אין ספק כי קיים שוני שאינו מבוטל בין הליכי גבייה באמצעות לשכת ההוצאה לפועל לבין הליכי פשיטת רגל. גם התכליות העומדות בבסיס כל אחד מהליכי הגבייה, על אף שיש ביניהן קווים משיקים מסוימים, הן נפרדות. כך, תכליתו האחת של מוסד פשיטת הרגל עניינה הגנה על אינטרס הנושים, ובכלל זה להביא לכינוסם של נכסי החייב, וחלוקתם בין הנושים בדרך הוגנת וצודקת בין כלל הנושים. תכליתו השנייה, מתן אפשרות לחייב שאינו מסוגל לשלם את חובותיו לפתוח דף חדש בחייו (לוין וגרוניס, עמ' 23-24; ע"א 9782/05 טנג'י נ' קריספין (18.1.2010); ע"א 6416/01 בנבנישתי נ' כונס הנכסים הרשמי , פ"ד נז(4) 197, 204-205 (2003); ע"א 7113/06 ג'נח נ' כונס הנכסים הרשמי (20.11.2008)). תכלית שלישית המצטרפת לשתי התכליות הראשונות באה לידי ביטוי בשמירה על האינטרס הציבורי ובעיקר על הליכי מסחר תקינים (ע"א 5628/14 סלימאן נ' סלימאן , פסקה 14 (26.9.2016); רע"א 3050/12 גמזו נ' ישעיהו (18.11.2012); ע"א 6021/06 פיגון נ' כונס הנכסים הרשמי , פסקה 23 (9.8.2009)). מן העבר השני, תכליתו האחת של חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל ) הינה יצירת מנגנון מעשי לגביה מהירה ויעילה של חוב ספציפי. והתכלית השנייה, התחשבות בחייב מתוך רצון למנוע מלהפוך אותו לחסר כל ולנטל על החברה (רע"א 5137/11 פלוני נ' עו"ד עודד הכהן , פסקה 9 (25.10.2011); רע"א 4906/98 גמזו נ' ישעיהו , פ"ד נה(3) 360, 374-375 (2001); ע"א 6181/08 וינוקור נ' ממונה מס ערך מוסף עכו , פסקה 22 (28.8.2012)).

15.

אם כן, בבסיסם של כל אחד מההליכים, עומדות מספר תכליות שונות, אשר במובן מסוים – הן בהליכי פשיטת רגל והן בהליכי הוצאה לפועל – לא כולן עולות בהכרח בקנה אחד. זאת שעה שבשני ההליכים, קיים מתח מתמשך בין מימוש זכות הקניין של הנושה, לבין הפגיעה בכבוד האדם של החייב, וקיים צורך מתמיד ביצירת נקודת איזון המתבקשת בהתאם לנסיבות העניין (ראו גם: ע"א 6021/06 בעניין פיגון , פסקה 17; ע"א 5628/14 בעניין סלימאן , פסקה 14; ע"א 6181/08 בעניין וינוקור , פסקה 22; רע"א 4906/98 בעניין גמזו , עמ' 374-376).

16.

מדובר אפוא בשני הליכי גבייה שיש בהם כאמור תכליות בנות קווי דמיון מסוימים, אך יש ביניהם גם שוני משמעותי. בעוד שהליכי הוצאה לפועל, ככלל, ננקטים בקשר לחוב מסוים על ידי נושה ספציפי , המאפיין המרכזי של הליך פשיטת רגל הוא שמדובר בהליך קולקטיבי , שבו פועלים כל נושיו של החייב במסגרת אחת, תוך שהם מנועים מלפעול באופן נפרד ועצמאי (רע"א 3001/12 עו"ד פז רימר, כונס נכסים זמני נ' משרד התמ"ת – לשכת המדען הראשי (8.10.2013); ע"א 3782/09 לגין אריזות מזון בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (25.2.2014)). במסגרת הליך פשיטת הרגל, מוקנים נכסי החייב לנאמן, בעוד שככלל, הנושים מתחלקים באופן שווה, ביחס לחובותיהם, בתמורה המתקבלת ממימוש נכסי החייב ( pari passu ) ( לוין ו גרוניס,

עמ'

25). כך, משניתן צו כינוס, אין באפשרות הנושים הרגילים לפתוח בהליכים משפטיים לגביית חובם מחוץ להליכי פשיטת הרגל, אלא ברשות בית המשפט של פשיטת רגל, שתינתן במקרים מיוחדים בלבד ( סעיף 20 לפקודת פשיטת הרגל; רע"א 5137/11 בעניין פלוני ). בהקשר זה יצוין כי אמנם פרק ז'1 לחוק ההוצאה לפועל שכותרתו "חייב מוגבל באמצעים", עיסוקו בחייב הנתון בקשיים כספיים, והוא כולל הסדרים ייחודיים במסגרת חוק ההוצאה לפועל שיש בהם משום קרבה להליכי פשיטת הרגל (כך למשל במסגרת זו מוסדר מנגנון של איחוד תיקים, המכליל את נושיו של החייב במסגרת הליך גבייה קולקטיבי אחד, וכך גם מוסדרת סמכות ראש ההוצאה לפועל, במקרים מסוימים ליתן "הפטר"), אך זאת בבחינת חריג למסגרת הרגילה של הליכי פשיטת הרגל (ראו עוד להרחבה: האן, עמ' 136-140).

17.

כמו כן, בעוד שלצורך גביה באמצעות מנגנוני ההוצאה לפועל נדרש, בבסיס העניין, אך קיומו של חוב העומד בתנאים (למשל, חוב פסוק שניתן עליו פסק דין, חוב שניתן לביצוע כפסק דין [למשל, משכנתא או שיק], או סוגים מסוימים של תביעות לסכום קצוב כמפורט בסעיף 81א1 לחוק ההוצאה לפועל), הרי שבפשיטת רגל, המעשה המניע את ההליך הינו "מעשה פשיטת רגל". "מעשה פשיטת רגל" מוגדר בסעיף 5 לפקודת פשיטת הרגל וכולל מעשה מרמה על ידי החייב, התחמקות מתשלום חובות או נתינת הודעה על ידי החייב לפיה הוא אינו מתכוון לפרוע את חובותיו ומסרב לפורעם. אם כן, לצורך כניסה להליך פשיטת רגל ביזמת נושה אין די בקיומו של חוב, אלא נדרשת הוכחה של יסוד נוסף הנלווה לחוב. מכל מקום, השיקולים בנקיטת אחד משני סוגי ההליכים, הוצאה לפועל או פשיטת רגל, בהינתן קיומו של "מעשה פשיטת רגל", עשויים להשתנות ממקרה למקרה, ובוודאי להשתנות בהתאם לנקודת מבטו של הנושה או של החייב.

18.

אין ספק שמנקודת מבטו של החייב, הליך פשיטת הרגל הינו הליך בעל השלכות משמעותיות ומרחיקות לכת. החייב נדרש להעמיד את כל רכושו לרשות אדם אחר המייצג את אינטרס הנושים (הנאמן על נכסיו), ואף את עצמו הוא מחויב להעמיד תחת פיקוחו של בית המשפט (ע"א 673/69 ארגלזי נ' אזולאי , פ"ד כד(1) 624, 628 (1970); ע"א 149/90 קלאר נ' כונס הנכסים הרשמי , פ"ד מה(3) 61, 65 (1991); ע"א 7994/08 גוטמן נ' כונס הנכסים הרשמי , פסקה 20 (1.2.2011)). ממועד מתן צו הכינוס החייב אינו רשאי לנהוג עוד בנכסיו מנהג בעלים, והם אינם ברשותו עוד. מה שאין כן בהליכי הוצאה לפועל (רע"א 5137/11 בעניין פלוני , פסקה 14). אלא ברי שהליכי פשיטת רגל אינם כוללים בחובם רק היבט מחמיר כלפי החייב. במצבים מסוימים, עשוי חייב לבקש לחסות בצלו של הליך פשיטת הרגל. כך למשל כאשר החייב מבקש להיחלץ מ"סחרחורת" הליכי ההוצאה לפועל, במקרים בהם הינו חדל פירעון (ע"א 307/12 בלום נ' כונס הנכסים הרשמי , פסקה 13 (14.8.2012)). כך, בסופם של הליכי פשיטת הרגל זוכה החייב, במתן "הפטר" - לשמיטת חובות, בבחינת מעשה חסד כלפיו (ע"א 7092/13 ד.מ. י' י.מ. , פסקה 29 (12.10.2015); אומנם במסגרת הוראות סימן ב' לפרק ז'1 לחוק ההוצאה לפועל, ניתן ליתן "הפטר" גם במסגרת הליכי הוצאה לפועל, אך זאת במסגרת ייחודית הנפרדת מטווח הפעולות הרגיל הנתון לרשם ההוצאה לפועל). מכל מקום, הנחת היסוד היא כי כאשר הליכי פשיטת הרגל ננקטים ביוזמת החייב, השאלה העיקרית אשר תעמוד לדיון היא האם הוא פעל בתום לב ושלא במטרה לנצל את הליכי פשיטת הרגל (לוין וגרוניס, עמ' 173; ע"א 307/12 בעניין בלום ; ע"א 7994/08 גוטמן נ' כונס הנכסים הרשמי (1.2.2011); ע"א 9782/05 בעניין טנג'י,

פסקה 9 (18.1.2010))

19.

מן העבר האחר, באשר לנושה, ניתן להניח כי הוא עשוי להעדיף נקיטת הליכי הוצאה לפועל לצורך גביית חובו, שעה שככלל, במסגרת הליכי הוצאה לפועל הליך הגביה אינו קולקטיבי. הנושה אינו נמצא "בתחרות" ישירה עם שאר הנושים, ואינו נדרש לחלוק את מה שיצליח לגבות מהחייב עם שאר הנושים. עם זאת, בכוחו של הנושה לנקוט בהליכי פשיטת רגל נגד החייב, במקום שבו הליכי ההוצאה לפועל מתבררים כבלתי יעילים עבורו. זאת למשל כאשר לחייב אין נכסים שמהם ניתן להיפרע. כך גם, במסגרת הליכי פשיטת רגל נהנה הנושה ממנגנונים מורכבים שיש בהם כדי להרחיב את טווח הנכסים מהם הוא יכול להיפרע. בעוד שהמנגנונים הקיימים בחוק ההוצאה לפועל מטילים מגבלות על החייב מכאן והלאה (למשל, הגבלות שניתן להטיל על חייב מכוח סעיף 66א לחוק ההוצאה לפועל), המנגנונים המתקדמים בפקודת פשיטת הרגל מאפשרים ביטול פעולות שבוצעו בתקופה

שקדמה למועד פשיטת הרגל. כך למשל קיים מנגנון ביטול הענקות שנעשו בידי פושט הרגל בשנים שקדמו למועד שבו הוכרז פושט רגל (סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל); מנגנון ביטול העדפות מרמה שבוצעו בשלושת החודשים שקדמו להכרזה (סעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל); מנגנון ביטול המחאות לא רשומות שנעשו קודם להכרזה כאמור (סעיף 97 לפקודת פשיטת הרגל). על כן, גם סביר שנושה יבחר לנקוט בהליכי פשיטת רגל נגד חייב במיוחד כאשר עולה חשד להברחת נכסים (וראו: רע"א 6067/09 רייפמן נ'

CCM MASTER QUALIFIED FUND LTD (23.8.2009)).

20.

ככלל אפוא, בין אם מדובר בנקיטת הליכים על ידי נושה, ובין אם מדובר בבקשת חייב, לא קיימת חובה למצות את הליכי הוצאה לפועל טרם כניסה להליכי פשיטת רגל. כבר נקבע בעבר כי "להליכי פשיטת הרגל קיום משפטי עצמאי, ואין הם תלויים וכבולים בהליכי ההוצאה לפועל" (ע"א 8492/09 גזאוי נ' בנק מסד בע"מ – סניף ירושלים , פסקה י"ח (27.10.2010)). גם אין כל מניעה מנקיטת הליכי פשיטת רגל כנגד חייב גם כאשר גבייה באמצעות הליכי הוצאה לפועל תניב אף היא תוצאות. שני ההליכים אינם סותרים זה את זה, אלא עומדים זה לצד זה.

21.

בשולי הדברים ובאשר לזיקות נוספות שבין שני ההליכים, יש לציין את הוראת סעיף 77א לחוק ההוצאה לפועל, לפיה רשאי רשם ההוצאה לפועל עצמו להפנות חייב להליכי פשיטת רגל אם מצא כי בנסיבות העניין פנייה להליכי פשיטת רגל עשויה להביא תועלת. ברי כי אין בסעיף זה כדי לבטא חובה כלשהי למיצוי הליכי הוצאה לפועל על ידי נושה טרם נקיטת הליכי פשיטת רגל על ידו כנגד החייב, אך יש בו כדי להשלים את התמונה בדבר סמכות הרשם, במצב בו מוצו הליכי הוצאה לפועל וקיים צורך לנקוט בהליכי פשיטת רגל.

22.

כמו כן יש לציין כי במצבים מסוימים וייחודיים, יתכן שלשאלה האם מוצו הליכי הוצאה לפועל יינתן משקל ממשי במסגרת מכלול השיקולים העומדים על הפרק. כך למשל, כאשר מדובר בבקשת חייב להכריז עליו פושט רגל, כאשר חוב מזונות נמנה על חובותיו, ובעיקר כאשר מדובר בחוב העיקרי מבין שאר החובות, נוכח ייחודיותו של חוב זה (ראו: ע"א 7092/13 בעניין ד.מ. , פסקה 37). אך הגבלה מעין זו לא קיימת בעניין בקשת נושה.

23.

בענייננו, כפי שנקבע בהחלטת בית המשפט המחוזי, המבקשים ביצעו מעשים אשר "נחזים להיות מעשים של הברחת נכסים" ועל כן על אחת כמה וכמה שאין כל פגם בבחירת המשיבה לנקוט בהליכי פשיטת רגל נגדם. כאמור, לעתים הליכי ההוצאה לפועל אינם יעילים דיים לגביית חוב, והדברים תקפים במיוחד במקום שבו עולה חשד להברחת נכסים.

24.

אכן, בהחלטתו לעיכוב ביצוע פסק הדין, ציין בית משפט זה כי ייתכן וינקטו נגד המבקשים הליכי גבייה באמצעות לשכת ההוצאה לפועל. עם זאת, אין בכך כדי להעיד שזהו האפיק הבלעדי אשר היה פתוח בפני המשיבה לגביית חובה מהמבקשים.

25.

ולבסוף יש לציין באשר להליך הערעור התלוי ועומד על פסק הדין. כפי שבואר בהרחבה בע"א 2234/16 ריאר נ' ברבי (12.7.2017), בכל הנוגע להוראות פקודת פשיטת הרגל, יש להעניק למושג "פסק דין חלוט" פרשנות גמישה הנותנת ביטוי לתכליות העומדות בבסיס הליך פשיטת הרגל. סעיף 15 לפקודה, עליו נשענים המבקשים בניסיון להוכיח את טענתם, אף מבהיר מפורשות כי לבית המשפט נתון שיקול הדעת האם לאפשר את המשך הליכי פשיטת הרגל כאשר קיים ערעור התלוי ועומד על פסק הדין העומד בבסיס פתיחת ההליך. לפיכך, עצם העובדה שהמבקשים הגישו ערעור על פסק הדין, אין בה כשלעצמה כדי לפגום בכשרותו של הליך פשיטת הרגל שננקט נגדם, שכן בית המשפט אכן רשאי להורות במקרה מעין זה על המשך הליכי פשיטת רגל.

הבקשה נדחית כאמור, אך משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.