ע"א 7113/06 אביגדור ג'נח נ. כונס הנכסים הרישמי

השופט א' רובינשטיין:

רקע

א.

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת סלע) מיום 23.5.06 בתיק פש"ר 105/04, בו נדחתה בקשת המערער להכריז עליו כפושט רגל ובוטל צו כינוס נכסים שהוצא נגדו.

ב.

(1) הנה עיקרי הרקע, על פי פסק דינו של בית המשפט קמא, וכן תמצית הכרעתו.

(2) המערער, יליד 1937, עתר בראשית 2004 לכינוס נכסיו ולהכרזתו כפושט רגל. חובותיו המוצהרים לעת ההיא הגיעו ל-2,695,230 ₪ ל-31 נושים. ניתן צו לכינוס נכסיו והושת עליו תשלום חודשי בסך 200 ₪. חמש תביעות חוב הוגשו – בסך כולל של 650,489 ₪, מתוכן 16,479 ₪ בדין קדימה (המוסד לביטוח לאומי). לדברי המערער נפתחו נגדו 26 תיקי הוצאה לפועל; לאסיפות נושים לא התייצב איש והמערער לא הציע הסדר חובותיו.

(3) בית המשפט קמא פירט את נסיבות הסתבכותו של המערער, על פי תצהירו, שעניינן נסיונות כושלים בהקמת מפעל לייצור אריזות קלקר, שלאחר גלגולים אחדים של חברות ושותפויות שונות הגיעו לכלל חשיפתו של המערער לנושים. נטען גם כי מצבו הבריאותי של המערער לקוי והוא סובל ממחלות שונות.

(4) כונס הנכסים הרשמי התנגד לבקשת פשיטת הרגל, בנימוק כי חקירה העלתה ממצאים שאינם מתיישבים עם חובת תום הלב, ובהם: דיווח על שתי עסקות מקרקעין שנעשו על-ידי המערער ונכסים המופיעים במס רכוש הרשומים על שמו; הצהרת המערער כי היה שכיר בחברה פלונית, בלי שציין כי החברה היתה של בניו וכי עקב פעילותו בה נוצרו לו חובות נוספים; אי המצאת דו"חות כספיים של חברות בהן היה המערער מעורב; הצהרה כי לא חתם על ערבות לחברה אחרת, אך בפועל חתם על ערבות לטובתה שעה שהיה מסובך בחובות.

(5) בית המשפט ציין בפסיקתו, כי בהיעדר תום לב אין חייב זכאי לחסות תחת מטרייתה של פקודת פשיטת הרגל; לפשיטת רגל שתי תכליות, כינוס יעיל של נכסי החייב לשם חלוקתם ומתן אפשרות לחייב לפתוח דף חדש; לשם תכלית שניה זו יש צורך בהוכחת תום לב מצד החייב, המערער דנא לא הרים את הנטל. זאת - הן באשר לגילוי נכסיו, הן באשר לחברות של בניו שלא הומצאו דו"חותיהן ושבית המשפט התרשם שהוא היה הרוח החיה מאחוריהן, הן באשר לחברות בהן היה מעורב ודוחו"תיהן הכספיים, והן באשר לערבות כאמור. אשר על כן נדחתה הבקשה ובוטל הכינוס.

הטענות בערעור

ג.

(1) בא כוחו המלומד של המערער התמקד בנושא תום הלב, שעל יסודו נדחתה הבקשה. לעניין אי המצאת דו"חותיהן של החברות שעמן היה המערער קשור, נאמר כי המדובר בחמש חברות שמעורבותו לגביהן נסתיימה שנים רבות בטרם הליכי הכינוס, ולכן אין זה סביר לדרוש הימנו להמציא את מסמכיהן. לעניין זה פירט באשר לכל אחת מן החברות, כי המדובר באירועים משנות השמונים והתשעים ועד 2000. אשר לערבות האישית, נטען כי זו לא היתה לחברה שלגביה נטענה הטענה, ולא ניתנה בעת שהיה המערער מסובך בחובות. אשר לנכסי המקרקעין, נטען כי המדובר בשתי דירות קטנות שנרכשו בשמו של המערער ואשתו דאז בעבור זוג אחר ולא לשם עצמם. על כן, כך נטען, נפלו פגמים בחוות דעתו של כונס הנכסים הרשמי.

(2) באת כוח הכונס הרשמי טענה, כי עיקר הערעור נסב על ממצאים עובדתיים. אשר לנושא הפעולה בתום לב, הדבר נבדק ככלל כלפי שתי תקופות שונות – תקופת יצירת החובות והתקופה שלאחר הבקשה להכרזה כפושט רגל, ולגבי שתיהן יש השגות על התנהגות המערער. לדעת הכונס לא המציא המערער מסמכים, לא הזכיר חברות וחובות ולא העביר דיווחיהן, ולא דיווח על הדירות, שינה גירסתו, לא עשה מאמצים להשגת מסמכים שנתבקשו הימנו; סוף דבר – המערער העלים מידע משמעותי מכונס הנכסים הרשמי. ועוד, המערער לא דיווח על ערבות שחתם לחברה שעה שידע שלא יוכל לפרעה. ולבסוף, יפוי הכוח למכירת הדירות שהיו רשומות על שמו ועל שם גרושתו ניתן לאחר צו הכינוס לנכסי המערער.

(3) בפנינו טען בא כוח המערער כי אין ליתן משקל לנושא הנכסים, שבעליהם האמיתיים – לשיטתו – מאשרים באמצעות בא כוחם את בעלותם עליו. ואשר לחברות שדו"חותיהן לא הוגשו, המדובר בעניינים נושנים, ללא מעורבות של המערער. לא ניתן למערער, כך נטען, יומו בבית המשפט. עוד נטען באשר למצבו הבריאותי של המערער, שהיקשה עליו לאסוף את החומר. מנגד טענה באת כוח הכונס במכלול, כי הועלמו פרטים מהותיים מבית המשפט ומן הכונס ומכאן טענת חוסר תום הלב.

ההכרעה

ד.

(1) לאחר העיון אציע לחברי שלא להיעתר לערעור. הליכי פשיטת רגל (על מקורות המונח ראו ע"א 3760/03 עמרן נ' עו"ד צמיר, פ"ד נט(5) 735, 746-744) מיועדים, כנודע, לשניים: ראשית, לסייע לנושים שדרכם בהוצאה לפועל לא צלחה, לרכז את נכסי החייב כדי להביא למכירתם ולתשלום החובות; "עם זאת, מיועדים הליכי פשיטת הרגל גם לשרת את האינטרסים של החייב חדל הפירעון. חייב כזה, הנרדף על-ידי נושיו בלשכת ההוצאה לפועל, עשוי להיקלע, לפעמים שלא בטובתו, למצבים המקשים עליו לתפקד, וקיים אינטרס חברתי לאפשר לו, בנסיבות מתאימות, לחזור לפעילות כלכלית נורמלית, תוך שמיטת חובותיו, במלואם או בחלקם, בתנאים או ללא תנאי" (ש' לוין וא' גרוניס, פשיטת רגל מה' 2 תשס"א-2000, סעיף 1 בעמ' 24. ראו גם רע"א 2282/03 גרינברג נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נח(2) 810, 814). בתנאי השני ובקיומו עסקינן.

(2) עניין שכיח הוא, שחייבים מבקשים להכריז עליהם כפושטי רגל, כדי להשתחרר מנטל חובותיהם על-ידי שמיטתם כולם או חלק ניכר מהם, ולפתוח פתח להפטרם בעתיד. אלא שמתן אפשרות לפשיטת רגל הוא מטבעו חסד, בעל היבטים חברתיים ואנושיים, וכבר צוין (ע"א 4892/91 אשכנזי נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מח(1) 45, 55) מפי השופט בך:

"החברה המתוקנת רואה בהושטת קרש הצלה לחייבים ובגאולתם מהשתעבדות מתמשכת לחובות אין קץ ערך חשוב. עם זאת אין להשלים עם מצב שבו ינצלו החייבים אפשרות חסד זו ויהפכוה, עיר מקלט מפני הנושים, אשר כל דיכפין יביא עצמו בשעריה".

פשיטת רגל משמעה השתחררות מחובות כלפי הזולת, ומאחורי כל הכרעה בה עומד דילול, העשוי להיות עצום, בחובות הללו. הנושים עומדים לאבד את כספם או חלק גדול הימנו, ולאו מילתא זוטרתא היא, ומטיל הדבר אחריות רבה על כונס הנכסים הרשמי בקביעת עמדתו ועל בית המשפט בהכרעתו. על כן אך טבעי הוא שבבואו לבחון את התמונה בכללותה יידרש בית המשפט כדבעי לעניין תום הלב, בפרשת גרינברג הנזכרת אכן התקבל ערעורו של חייב לעניין צו פשיטת רגל; דובר שם באי ניהולם של פנקסי חשבונות שלוש שנים טרם פשיטת הרגל, ונאמר כי אין בכך כדי להוות חוסר תום לב (עמ' 815), כנדרש על פי סעיף 18ה(א)(2) לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), תש"מ-1980; וראו לוין-גרוניס שם,

סעיף 52 בעמ' 109. אך נאמר גם (עמ' 814), כי "אין כל הצדקה לתת 'קרש הצלה' לחייב אשר בא לבית המשפט בידיים שאינן נקיות, ואין כל הצדקה לפגוע בנושים כדי לסייע למי שנהג בחוסר הגינות ובחוסר יושר". גם אם נלך לשיטת בית הלל, ולא נטביע במערער חותם מעין זה במלוא חומרתו, עדיין איני רואה מקום להתערב בהכרעות בית המשפט קמא באשר לתום הלב, המעוגנות בקביעות עובדתיות שאין דרכו של בית משפט שלערעור להתערב בהן.

(3) בהיות הליך פשיטת הרגל הליך של "חסד המחוקק", יש לדעתי לדקדק בעניין חובות הגילוי ככל משפטן וחוקתן. אין המידע הנמסר לכונס הנכסים הרשמי בחינת "תכנית כבקשתך"; גם לא לחייב לשפוט מה ימסור לכונס הרשמי ומה ינצור; התמונה הניתנת לכונס צריכה להיות מלאה, ובמקרה שמסופק החייב באשר לחומר פלוני – יכריע לכיוון מסירתו. זו משמעותו של תום הלב – הנה פתחתי בפני הכונס את כל הצפונות, יבדוק ויראה כי אכן כטענתי עשיתי כל שניתן ולא צלחה דרכי, ועל כן יסייע לי להשתחרר על-ידי פשיטת רגל. ראו גם לוין-גרוניס שם, סעיף 82 בעמ' 169; כן ראו דברי השופטת (כתארה אז) אלשיך בפש"ר (ת"א) 1851/00 בלל נ' עיני (לא פורסם). ועוד, אין בית המשפט מחליט ככלל מניה וביה ועל אתר בכגון דא, ובמקרה דנא כעולה מן החומר היו הזדמנויות שונות למערער להשלים את החסר בדיווחיו.

(4) הצטברות מחדליו של המערער בנידון דידן מגבשת את חוסר תום הלב ומטה את הכף. יתכן – ואיני קובע כל מסמרות – כי אילו עמדו לפנינו בנפרד הנושאים שהועלו על-ידי כונס הנכסים הרשמי לעניין תום הלב, אפשר היה למחול על זה או על זה ולדון לכף זכות; אבל הצטברותם זה לזה אומרת בהחלט דרשני. כך לעניין אי המצאת מסמכים חשובים, כך לעניין מתן הערבות שידע כי לא יוכל לעמוד בה, כך לעניין אי ציון העובדה שבניו היו הבעלים של החברה בה הועסק. כך גם בעניין הסיפור התמוה של הדירות הרשומות בשמו, ושדקדוק בפרטיו מצביע כי התמונה אינה חד כיוונית כפי שתיאר המערער והיא מפותלת (גם במסמכים המוקדמים מדובר על זכויות שיש לאחרים בדירות, אך לא נאמר שהנכס בבעלותם של בני הזוג שנטען לגביו). זאת, שלא לדבר על כך שיפוי כוח לעניין הדירות ניתן על-ידי המערער כבר לאחר שהחלו הליכי הכינוס. כל אלה אינם מעידים על תום לב המצדיק את חסד ההכרזה על פשיטת רגל.

(5) אשר על כן, איני רואה מקום להתערבותנו בהכרעת בית המשפט קמא, ואציע לחברי שלא להיעתר לערעור. בשל מצבו הבריאותי של המערער אציע שלא לעשות צו להוצאות.

ש ו פ ט

השופט י' דנציגר:

אני מסכים.

ש ו פ ט

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

כמו חברי השופט א' רובינשטיין, גם אני סבור כי אין להתערב במקרה זה בהחלטתו של בית-המשפט קמא, וכי בנסיבות העניין ראוי שלא לעשות צו להוצאות.

המשנה לנשיאה

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.