ע"א 10450/08 עמנואל לוי יוסף נ. שי לוי

בפסק-דין מיום 3.10.2008 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט א' זמיר) בקשה שהגיש המבקש להכריז עליו כפושט רגל. במסגרת הערעור שהגיש על פסק-הדין, עותר המבקש לסעד זמני שיורה על הקפאת הליכי הגבייה נגדו בכל הנוגע לדירה בה הוא מתגורר, השייכת על-פי הנטען לגרושתו (להלן: הדירה ), וזאת עד להכרעה בערעור.

1.

המבקש צבר חובות כספיים לנושים שונים, ובעיקר למשיב 1 (להלן: הנושה ), והגיש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בקשה למתן צו כינוס ולהכרזתו כפושט רגל. תחילה הורה בית המשפט המחוזי על כינוס נכסיו של המבקש והשית עליו תשלום חודשי בסך של 300 ש"ח, אולם בפסק-הדין נשוא הערעור ביטל בית המשפט את הליכי פשיטת הרגל וקבע כי על הכונס הרשמי, המשיב 2, להעביר את הסכום שבקופת הכינוס (בהפחתת שכרו ושכר המנהל המיוחד) להוצאה לפועל. בפסק-הדין קבע בית המשפט כי לא ניתן להתעלם מן התהיות שהעלה הכונס הרשמי, בין היתר בנוגע לגרסאות השונות שהציג החייב בפני המנהל המיוחד ובמשטרה לעניין מקור חובותיו. עוד קיבל בית המשפט את עמדתו של הכונס הרשמי כי המבקש לא מסר הסבר מניח את הדעת מדוע נתן לנושה המחאות ללא כיסוי, לא התגונן בפני התביעות נגדו, לא ביקש לבטל את פסקי-הדין שניתנו נגדו, ופנה להליכי פשיטת-רגל רק עם התקדמות הליכי מכירת הדירה. בהקשר זה קבע בית משפט קמא כי חייב המנסה להשיג בעקיפין על החלטות ההוצאה לפועל באמצעות הגשת בקשה לצו כינוס נוהג בחוסר תום-לב, אף שבמקרה דנן, כך קבע, לא הוכחה אי-חוקיות של ממש העולה כדי עבירה במישור הפלילי. בית משפט הוסיף וקבע כי "כלל לא ברור שהחובות לא נוצרו 'תוך זלזול בנושים' (ויש חשש של ממש שההיפך הוא הנכון)", ועוד קבע כי הליך פשיטת הרגל אינו עולה בקנה אחד עם האינטרסים שלהם.

2.

ביום 10.12.2008 הגיש המבקש ערעור על פסק-הדין וכשמונה חודשים לאחר מכן, ביום 6.8.2009, הגיש את הבקשה שבכאן בה עתר כאמור לסעד זמני לפיו יוקפאו הליכי ההוצאה לפועל הנוגעים לדירה עד להכרעה בערעור. המבקש טוען כי סיכויי הערעור להתקבל גבוהים ביותר ולשיטתו שגה בית משפט קמא בקובעו כי חובו נוצר בחוסר תום-לב ובכך שהתעלם מן העובדה שהחוב לנושה נוצר באירוע חד-פעמי שהתרחש לפני כשלוש-עשרה שנים. המבקש מוסיף וטוען כי בית משפט קמא התעלם מן העובדה שהחוב נוצר בעסקת אשראי חוץ בנקאית בה גבה הנושה ריבית נשך בלתי חוקית בשיעור של 166% ולטענתו הנושה הוא זה שנהג כלפיו בחוסר תום-לב וניצל את מצוקתו הכלכלית. עוד טוען המבקש כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו שכן אף שגרושתו היא הבעלים של הדירה, הוא זה שמתגורר בה. המבקש מדגיש כי הדיון בערעור בבית משפט זה קבוע לחודש מארס 2010 (ביומן בית המשפט קבוע הדיון לחודש יוני 2010), וכי אם יתקבל ערעורו והוא יוכרז כפושט רגל, ההליכים בהוצאה לפועל יימצאו בטלים מדעיקרא ועל כן יש לעכבם ככל שהדבר נוגע לדירה. המבקש מוסיף וטוען כי בירור המחלוקת במסגרת הליכי פשיטת-רגל יאפשר לבדוק לעומק את טענותיו של הנושה בדבר הברחת רכוש ממנו לידי גרושתו, כיוון שסמכויותיו של בית המשפט המחוזי כ"בית משפט של חדלות פירעון" רבות ורחבות יותר מסמכויותיו של ראש ההוצאה לפועל. המבקש מציין כי אין בבקשתו, שעניינה בהליכי ההוצאה לפועל הנוגעים לדירה, כדי למנוע מן הנושה לנקוט בהליכי הוצאה לפועל אחרים נגדו.

3.

הנושה מתנגד לבקשה לסעד זמני וטוען כי סיכויי הערעור אינם גבוהים, מאחר שהמבקש התחמק מלהסביר את הסתירות בחקירותיו על-ידי המשטרה והחוקר המיוחד, ומאחר שמעשיו – גירושין פיקטיביים, ניסיון להבריח רכוש והשגה על הליכי הוצאה לפועל באמצעות בקשה לצו כינוס – הוכרו כמעשים חסרי תום-לב. עוד טוען הנושה כי הליכי ההוצאה לפועל התחדשו ביוזמת המבקש, כי בתיק האיחוד הוא נדרש לשלם 100 ש"ח לחודש בלבד ובתיק פשיטת-הרגל 400 ש"ח לחודש, וכי הוא מנסה ליהנות שלא בתום-לב משני עולמות דהיינו מן התשלום החודשי הנמוך יחסית בהליכי ההוצאה לפועל ומן ההגנות הנובעות מהליכי פשיטת-הרגל. אשר למאזן הנוחות טוען הנושה כי המבקש אינו מצביע על נזק בלתי הפיך שייגרם לו אם תידחה בקשתו לסעד זמני, כי תכליתם של הליכי ההוצאה לפועל הינה גביית החוב הפסוק שאינו שנוי במחלוקת במקרה דנן וכי אין לראות בפירעון חוב נזק פוטנציאלי. הנושה מציין כי הוסכם בין הצדדים שכל צד יעלה את טענותיו בפני ראש ההוצאה לפועל וכי אין בדחיית הבקשה לסעד זמני משום נעילת שערי המשפט בפני המבקש.

4.

הכונס הרשמי מתנגד אף הוא לבקשה לסעד זמני וטוען כי סיכויי הערעור נמוכים, בהדגישו כי קביעת בית משפט קמא לפיה החוב של המבקש נוצר בחוסר תום-לב הינה קביעה עובדתית וכי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בקביעות שבעובדה. כן מציין הכונס הרשמי את מסקנת המנהל המיוחד בדו"ח שהגיש כי חלק הארי של חוב המבקש נוצר בדרכי רמייה, תוך ניצול מצבו הנפשי הרעוע של הנושה. עוד טוען הכונס הרשמי כי בית משפט קמא אימץ את עמדתו לפיה שינה המבקש את גרסאותיו, כי לא סיפק הסבר מניח את הדעת מדוע נתן לנושה המחאות לא כיסוי, כי התנהל בחוסר תום-לב וכי קיומו של הליך פשיטת-רגל אינו עולה בקנה אחד עם אינטרס הנושים. הכונס הרשמי מוסיף וטוען כי טענת המבקש לפיה תקופת הזמן שחלפה מיום יצירת החוב ועד למתן צו הכינוס מהווה הרחבת חזית ויש לדחותה וכי מאזן הנוחות נוטה לטובת הנושים, בהדגישו כי פסק-דין יש לבצע, כי הגשת ערעור אין בה כשלעצמה כדי להצדיק מתן סעד זמני, וכי הנטל לשכנע כי מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות סעד זמני מוטל על המבקש. עוד טוען הכונס הרשמי כי גם אם יצליח המבקש בערעורו לא ייגרם לו נזק בלתי הפיך.

5.

דין הבקשה להידחות. כלל הוא כי בעל דין שזכה בהליך משפטי זכאי לממש את פירות זכייתו והמבקש סעד זמני בערעור צריך לשכנע את בית המשפט כי טובים הסיכויים שערעורו יתקבל וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו במובן זה ש פעולה על-פי פסק-הדין טרם הכרעה בערעור תקשה באופן ממשי על החזרת המצב לקדמותו, אם יזכה המבקש בערעורו (ראו: ע"א 8800/04 שטיינר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ , פסקה 6 (לא פורסם, 11.11.2004) (להלן: עניין שטיינר ); ע"א 2471/05 מוזס נ' הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות בע"מ , פסקה 4 (לא פורסם, 14.4.2005); ע"א 2352/08 אטיאס נ' כונס הנכסים הרשמי , פסקה 4 (טרם פורסם, 13.5.2008) (להלן: עניין אטיאס )). לא שוכנעתי כי בנסיבות המקרה דנן ייגרם למבקש נזק בלתי הפיך אם לא יינתן הסעד הזמני המבוקש. המבקש אינו חולק על עצם קיום החוב. הוא עותר להקפאת הליכי ההוצאה לפועל המתנהלים נגדו והנוגעים לדירה בה הוא מתגורר אך מן האמור בבקשה עולה כי מכירתה כלל אינה עומדת על הפרק בעתיד הקרוב (זאת אף בלא להידרש בשלב זה לשאלת עצם זכותו כדייר לעתור להקפאת הליכי המכר). נהפוך הוא, המבקש עצמו טוען כי "הליכים אלו לו יתבררו בפני ראש ההוצל"פ צפויים לכלול ערעורים מטעם שני הצדדים ולהימשך תקופה ארוכה, הרבה מעבר למועד הצפוי להכרעת בית המשפט הנכבד בערעור זה". משכך, ההליכים בהוצאה לפועל אין בהם גם לגישת המערער ליצור מצב בלתי הפיך טרם ההכרעה בערעור, אפילו יתקבל. זאת ועוד – נראה, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, כי סיכויי הערעור דנן אינם גבוהים, שכן רוב רובן של הטענות שמעלה המבקש בערעור מופנות כנגד קביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית וטענות מסוג זה אין בהן, בדרך כלל, כדי לבסס סיכוי ממשי בערעור ומשכך אין הן מצדיקות מתן סעד זמני עד להכרעה בו (ראו: עניין שטיינר , פסקה 6; עניין אטיאס , פסקה 4; ע"א 7113/06 ג'נח נ' כונס הנכסים הרשמי , פסקה ד(2) (טרם פורסם, 20.11.2008)).

אשר על כן דין הבקשה להידחות.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.