רע"א 8134/13 חברת נ.נ סלטי הנדסה וניהול פרויקטים נ. גור פינקלשטיין

1.

מונחת לפניי בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת"א 18382-09-11, כב' השופט י' פרגו ), בגדרה נדחו שתי בקשות שהוגשו על ידי המבקשת, התובעת בהליך העיקרי, וההחלטה בהן אוחדה. הבקשה שבפניי נסובה סביב דחיית הבקשה הראשונה בלבד, ולה שלושה ראשים. הראשון , דחיית הבקשה לצירוף נתבעים. השני , דחיית הבקשה לתיקון טעות סופר, לטענת המבקשת, שנפלה בשגגה בכתב התביעה המקורי. השלישי , דחיית הבקשה להוספת עילות כנגד הנתבעים.

2.

המבקשת היא חברה העוסקת בקבלנות ובביצוע עבודות בנייה, אשר התקשרה בשלושה חוזים עם משיב 1 בהיקפים גדולים, כלמעלה מ-20 מליון ₪, לביצוע עבודות בנייה ושיפוץ מבנה היסטורי ביפו. משיב 1 שימש אותה העת כנאמן של משיבה 2, שהיא קרן שסיווגה טרם התבהר, כפי שיפורט להלן, הקשורה לארגון הסיינטולוגיה, והמבנה האמור נועד לשמש כמרכז הארגון. משיב 1 היה רשום כבעלים של המבנה ולטובת משיבה 2 נרשמה הערת אזהרה. היחסים בין הצדדים עלו על שרטון, בין היתר בשל מעצרו של משיב 1, שהיה הרוח החיה מאחורי הפרוייקט, בחשד לביצוע עבירות רבות, לרבות הצתת המבנה האמור. לטענת המבקשת בכתב התביעה המקורי, המשיבים ביצעו כלפיה עוולות של הפרת הסכם, עשיית עושר ולא במשפט והפרת חובה חקוקה. לפיכך תבעה מהמשיבים סכום של כ-7.6 מליון ₪ בגין עבודות שביצעה עבור המשיבים.

בעקבות הגשת התובענה, הגישה משיבה 2 תביעה שכנגד, בטענה כי המבקשת, לדרישת משיב 1 ובצוותא חדא עימו, הוציאה במרמה ממשיבה 2 כארבעה מליון ₪, במסגרת חוזי הבנייה האמורים. או אז הגישה המבקשת בקשה לסילוק התביעה שכנגד על הסף, בטענה כי משיבה 2 נעדרת אישיות משפטית, הואיל והיא בגדר קרן נאמנות גרידא. משיבה 2 התנגדה לטענה, ציינה כי מדובר בקרן שהוקמה על פי הדין האנגלי, היא מוכרת בארצות הברית כמוסד ללא כוונת רווח (מלכ"ר) ולראיה נרשמה לטובתה הערת אזהרה בישראל. כבוד שופט בית המשפט המחוזי ח' ברנר , בכובעו כרשם, דחה את בקשת הסילוק על הסף וקבע בין היתר ששאלת האישיות המשפטית של משיבה 2 מצריכה בירור עובדתי, והיא תתברר במסגרת שמיעת ההוכחות. הערעור על החלטה זו נדחה אף הוא.

כחלוף שנה ממועד הגשת כתב התביעה המקורי, לאחר שהוגשו במסגרת ההליך העיקרי כארבעים בקשות על ידי הצדדים ובטרם נתקיים בו דיון– הגישה המבקשת בקשה לתיקון כתב תביעה ולצירוף נתבעים. במסגרתה ביקשה ראשית לצרף לתביעה 2 אנשים – ראש ארגון הסיינטולוגיה העולמי ואדריכלית המועסקת על ידי הכנסייה הסיינטולוגית באירופה, אשר הייתה אחראית על הקמת המבנה האמור. שנית, לתקן את סעיף 19 לכתב התביעה כך שלא יצויין שמשיב 1 הציע עצמו כנאמן ושלוח של משיבה 2, היות ולטענת המבקשת מדובר בטעות סופר שנעשה בתום לב. שלישית, תיקון כתב התביעה כך שבין השאר יפרט את פועלם של המשיבים; כי למבקשת נודע שמשיב 1 שימש כנאמן משיבה 2 רק בדיעבד ולאחר שהופסקה עבודתה עבור המשיבים ובכך המשא ומתן בין הצדדים נוהל שלא בתום לב ותוך הצגת מצג שווא; התייחסות לתביעה שכנגד שהוגשה על ידי משיבה 2 כאמור; הוספה לרשימת העוולות שבוצעו על ידי המשיבים כי המשיבים ביצעו כלפי המבקשת תרמית ומצג שווא, פעלו ברשלנות כשלא הציגו את היות משיבה 2 הבעלים האמיתיים של המבנה והפרת חובת תום הלב. בקשה זו נדחתה כאמור, ומכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

3.

באי כוח המבקשת טוענים בבקשה טענות בנוגע לשלושת הראשים האמורים. באשר לצירוף הנתבעים נטען כי לנוכח החלטת בית המשפט קמא, לפיה שאלת היות משיבה 2 אישיות משפטית תתברר במסגרת שמיעת הראיות בהליך העיקרי, קיים חשש כי בסופו של יום ייקבע כי היא אינה אישיות משפטית ועל כן נוהל הליך סרק. צירוף הנתבעים מטרתו לאיין חשש זה. באשר לתיקון טעות הסופר נטען כי ישנן ראיות –

הן בכתב התביעה והן בעדותו ובתצהירו של נאיף סלטי, מנהל המבקשת – כי מדובר בשגגה שנעשתה בתום לב, וכי המבקשת תוכל להוכיח זאת במסגרת שלב ההוכחות. על כן דחיית בקשה זו גורמת לעיוות דין. לבסוף, באשר לדחיית הוספת עילות התביעה נטען כי טרם התקיים מועד דיון קדם המשפט ולפיכך הנזק שייגרם למשיבים מקבלת הבקשה קטן מהנזק שנגרם למבקשת עקב דחייתה, אשר משמעותה אובדן טענות מהותיות כנגד המשיבים ומצויים לעמדתה בסלע המחלוקת. נתבקשו ונתקבלו תשובות המשיבים. לאחר עיון בחומר שהונח לפניי מצאתי כי דין הבקשה להידחות, על שלושת ראשיה, כפי שיפורט כעת.

4.

באשר לדחיית הבקשה לצירוף נתבעים מצאתי כי דינה להידחות. נימוק המבקשת לבקשה, ושזירתה לדחיית בקשתה לסילוק על הסף של התביעה שכנגד ובירור היות משיבה 2 אישיות משפטית – לא נטענה בפני בית משפט קמא. הבקשה שהונחה בפני בית המשפט המחוזי נתבקשה בעלמא, תוך ציון תפקידם של שני הנתבעים המבוקשים והקשר לכאורה שיש להם למשיבה 2 בלבד. המבקשת כלל לא התייחסה בבקשתה לעניין סוגיית אישיותה המשפטית של משיבה 2. די בכך על מנת לדחות את הבקשה.

5.

באשר לתיקון טעות הסופר דחה בית משפט קמא בקשה זו, בשל הקביעה כי מהמסמכים אשר הוצגו בפניו עולה בבירור שהמבקשת ידעה כל העת כי משיב 1 משמש כנאמן עבור משיבה 2, ולפיכך אין מדובר בשגגה או בטעות סופר המחייבות תיקון. כלל ידוע הוא כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בשיקול הדעת של הערכאה הדיונית בעניינים שבסדרי דין, אלא אם ההחלטה הנדונה נוגדת את הדין, גורמת לעיוות דין או חורגת באופן קיצוני מתחום שיקול הדעת הסביר (ראו למשל: רע"א 266/88 סאן אינטרנשיונל לימיטד נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(2) 206 (1990); רע"א 5996/06 טרכטנברג נ' סיל מזון בע"מ (10.6.2006)). קל וחומר כאשר הערכאה הדיונית התבססה בהחלטתה על ממצאים עובדתיים כבמקרה זה, לרבות הודאות בעלי דין שנמסרו מפיהם בדיון שנתקיים במסגרת אחד מהליכי הביניים, במסגרתו העידו המבקש ובעלי דין נוספים.

זאת ועוד, בעניין זה עולה ביתר שאת שאלת שיהוי המבקשת בבקשתה לתקן טעות זו. בבקשה שבפניי נטען כי היא מהותית ונחוצה לביסוס העילות החדשות שמבקשת המבקשת להוסיף בבקשה שבפניי. כאמור, חלפה כשנה ממועד הגשת כתב התביעה העיקרי ועד להגשת הבקשה האמורה. יתר על כן, חלפו כאחד-עשר חודשים מהחלטת השופט ברנר בדבר צווי העיקול, אשר כאמור התבססה על סעיף 19 לכתב התביעה בנוסחו המקורי, השגוי לדברי המבקשת. לו אכן עסקינן בטעות סופר אשר נפלה בתום לב, מתעוררת התהייה הכיצד נודע למבקשת על הטעות ועל הצורך לתקנהּ

רק כעבור זמן כה רב, בייחוד לאחר שנתקבלה החלטה לרעתה בהתבסס על "טעות" זו? על כן, טענת השיהוי בעניין זה אינה אך טענה פורמלית, אלא נראה כי מדובר בשיהוי המעלה תמיהות ענייניות באשר להתנהלות המבקשת, ואשר עשוי להצביע על שינוי חזית או שיפור עמדות. בנוסף, יובהר כי מעיון בכתב התביעה המקורי לא עולה במפורש כי מדובר בהכרח בטעות סופר, היות ואין סתירה בין הטענה כי משיב 1 שימש כנאמן לבין הטענה כי הוא הבעלים של המבנה והצד הפורמלי לחוזים שנכרתו בין הצדדים.

6.

לבסוף, אף דין הבקשה לתיקון כתב התביעה לשם הוספת עילות להידחות. אכן, גישת בית המשפט בסוגייה זו היא ליברלית. לכך יש להוסיף, לטובת עמדת המבקשת, כי המשפט עומד בשלביו המקדמיים. ואולם, הן בבקשה שהונחה בפני בית המשפט המחוזי, והן בבקשה שבפניי – לא ניתן כל הסבר מספק באשר לסיבה בגינה עילות רבות אלו לא הופיעו בכתב התביעה המקורי, ואף אין להן ולו זכר בו. בית המשפט המחוזי קבע כי העובדות בבסיס תיקון כתב התביעה המבוקש היו ידועות למבקשת בטרם הגשת כתב התביעה המקורי. לפיכך, אין מדובר בתיקון בשל אי ידיעת העובדות בעת הגשת כתב האישום.

ברם אף הנימוק האמור אינו מציג את כל התמונה. לאמור: התיקונים אשר המבקשת חפצה בביצועם, והעילות החדשות אותן מבקשת להוסיף על בסיס אותם תיקונים – אינם מתיישבים עם הקביעות העובדתיות אשר נקבעו עד כה במסגרת הליכי הביניים בתיק, לפיהן ידעה המבקשת על מעורבותה של הסיינטולוגיה בפרוייקט עוד במהלך הבנייה. התיקונים אף עומדים בסתירה לעדויות בעלי המבקשת, אשר מהן עולה בין היתר כי היה אדיש לשאלת היות משיב 1 נאמן ומי עומד מאחורי הפרוייקט, וכי בשלב המכרז השני ידע על מעורבות הסיינטולוגיה בפרוייקט (ראו למשל: פרוטוקול הדיון מיום 23.11.2011, עמ' 5 שורות 30-22; פרוטוקול הדיון במסגרת תפ"ח 34337-05-11 מיום 1.4.2012, עמ' 650-648). על כן, ומבלי להביע עמדה מעבר לנדרש במסגרת החלטה זו, מתעורר קושי בתיקון המבוקש – הן ביחס לקביעות משפטיות בהליכים אחרים והן ביחס להודאות בעלי הדין. אכן, כאמור תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שעניינה תיקון כתבי טענות, דוגלת במדיניות פתוחה לגבי בעל דין המבקש לתקן את כתבי טענותיו, ובמיוחד בשלבים המקדמיים. לצד זאת יש לזכור את תכליתה לאפשר לבית המשפט "להכריע בשאלות שהן באמת שנויות במחלוקת". כאן התיבה האמורה מציגה שאלה לגבי מהות התיקון ביחס לתמונה הכוללת. מצב העניינים מעלה שאלות באשר לסיבת הבקשה לבצע את התיקונים האמורים, וכן ספקות באשר לטיב התנהגות המבקשת ולתום ליבה הדיוני, שיקול אשר יש לקחת בחשבון בבקשה לתיקון כתבי טענות (ראו לדוגמה: בר"ע 282/80 המגדר ברזלית חוטי ברזל נ' מדינת ישראל , פ"ד לו(4) 130 (1982); רע"א 3385/08 מרקט פלייס מערכות בע"מ נ' טלטל ערוצי תקשוב בע"מ (25.9.2008)).

עיקר טענתם של באי כוח המבקשת הוא הגישה הליברלית בה נוקטים בתי המשפט בסוגיית תיקונם של כתבי תביעה. ואולם, אין משמעות הדבר כי יתאפשר תיקון שכזה באופן אוטומטי, בהעדר כל הצדקה והסבר המניחים את הדעת. הנתונים מסביב אך עומדים בסתירה מסוימת לכאורה לבקשת התיקון. סתירה אשר המבקשת לא הסבירה. זאת בייחוד כאשר, כבמקרה שבפניי, ניכר כי אין מדובר בתיקון קל, המבהיר ומוסיף לעובדות ולטענות המצויות בכתב התביעה המקורי, אלא בהוספת עובדות ועילות חדשות לחלוטין, השונות במהותן מן הנשקף בכתב התביעה המקורי, אשר הוספתן מתבקש רק לאחר ש"נתפסה ה[מבקשת] בקלקלתה" כדברי בית המשפט קמא.

בראייה זו, אין מקום לקבוע כי נפלה טעות משפטית בהחלטת בית המשפט המחוזי. ניכר כי בית המשפט המחוזי היה ער לגישה הליברלית כאמור ולא התעלם ממנה. החלטתו מנומקת ומונה טעמים שונים ומגוונים לדחייתה בנסיבות העניין.

7.

דין הבקשה להידחות. המבקשת תשלם למשיב 1 שכר טרחה והוצאות בסך 6,000 ₪, ולמשיבה 2 שכר טרחה והוצאות בשיעור של 12,000 ₪.