רע"א 8188/99 בר נוי שאול נ. מדינת ישראל

1.ביום 10.3.99 דחיתי את בקשת המבקש לקיום משפט חוזר בחמישה הליכים נפרדים, במסגרתם הורשע בשבעה כתבי אישום שהוגשו כנגדו (מ"ח 1097/99. לשם השלמת התמונה, יצויין, כי ביום 23.3.99 ניתנה על ידי החלטה נוספת בתיק ובה התייחסתי לבקשה נוספת שהגיש המבקש לאחר מתן החלטתי. החלטה זו לא שינתה את מהות החלטתי מיום 10.3.99)

2.ביום 8.8.99 הגיש המבקש בקשה למשפט חוזר בת"פ 997/92 (בבית משפט השלום בחיפה). תיק זה הוא אחד מחמשת ההליכים בהם עסקה בקשתו הקודמת של המבקש לקיום משפט חוזר. בקשה שנדחתה כאמור. אכן, דיון קודם בבקשה למשפט חוזר אינו מונע, בהכרח, הגשת בקשה נוספת לקיום משפט חוזר ( והשוו: מ"ח 6148/96 עמוס ברנס נ' מדינת ישראל , פ"ד נא (4) 241). ייתכנו מקרים, בהם שינוי בדין, גילוי עובדות חדשות, או התפתחויות דיוניות או עובדתיות אחרות יצדיקו דיון חוזר ונשנה בבקשת נידון לקיום משפט חוזר. עם זאת, הכלל הוא, כי בקשה למשפט חוזר, שהוא כלשעצמו הליך חריג ויוצא מן הכלל, אינה הליך העומד לרשות הנידון כל אימת שיחפוץ, ככל שיחפוץ - עד שתיענה בקשתו: " אכן, פתיחת שערי בתי המשפט, לתקיפה שאין לה סוף של פסקי דין שעברו את מלוא ההליך הפלילי, סופה ערעור מוחלט של הביטחון והיציבות במשפט" (מ"ח 6148/95 משה עזריה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא (2) 334, 354). בענייננו, נמנע היועץ המשפטי לממשלה מלהתייחס לעובדה שהמבקש כבר ביקש את קיומו של משפט חוזר - ונדחה. מטעם זה, והגם שסוגיית הדיון בבקשה למשפט חוזר נוגעת גם לבית המשפט - ולא רק ליועץ המשפטי לממשלה, מצאתי לנכון לדון במקרה זה בבקשה למשפט חוזר לגופה, הגם שלשיטתי, ניתן היה לדחותה על הסף.

3.בית משפט השלום בחיפה (השופטת ש' שטמר) הרשיע את המבקש בעבירת הטרדה ( עבירה לפי סעיף 30 לחוק הבזק, התשמ"ב1982-), לאחר שמצא, כי התקשר לביתה של המתלוננת (ששימשה פקידת סעד לסדרי דין בעירית חיפה, ועסקה בנושאים הנוגעים לגירושי המבקש ולטיפול בבנותיו), בשעות היום, הערב והלילה , ואף צעק על בתה הקטינה ואיים עליה כי יגרום לפיטורי אמה. בית המשפט גזר על המבקש קנס של 400 ש"ח או 10 ימי מאסר תמורתו, וכן חדשיים מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים, להפעלה אם יעבור עבירות הטרדה, לפי סעיף 30 לחוק הבזק, התשמ"ב1982- או העלבת עובד ציבור, לפי סעיף 288 לחוק העונשין, התשל"ז1977-. ביום 17.6.93 דחה בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא מ. סלוצקי והשופטים מ. לינדנשטראוס וח. פיזם) את ערעורו (ע"פ 257/93) וביום 22.9.93 דחה נשיא בית המשפט העליון את בקשתו למתן רשות ערעור בקבעו: "אין לגלות כל עילה להבאת הפרשה שבפנינו בפני ערכאת ערעור שניה. זאת ועוד, הערכתם של בתי המשפט שקדמו לנו בעניין המצב העובדתי והמשפטי מקובלת עלי."

4.בבקשתו הנוכחית שב המבקש על טענותיו הקודמות ( שהועלו במ"ח 1079/99) בדבר קשר שקשרו כלפיו, כביכול, גורמי חקירה ותביעה במרחב חיפה. לגוף הרשעתו הוא טוען נגד האמון שנתנו הערכאות בעדות המתלוננת (בה הוא מטיח עלבונות וכינויים מכינויים שונים), כעדות יחידה. עוד הוא טוען לסתירות, כביכול, בין תלונתה במשטרה לבין עדותה במשפט. לשיטתו של המבקש, משנטען, כי הטריד גם את בעלה ובתה הקטינה של המתלוננת, היה על התביעה להביאם לעדות - ומשלא עשתה כן - היה על בית המשפט לזכותו. כמו כן מלין המבקש על כך שהמאסר המותנה שהוטל עליו הוחל גם לגבי עבירה בה לא הורשע.

5.היועץ המשפטי לממשלה, שחוות דעתו הובאה בפני בהתאם להוראות תקנה 2 (ג) לתקנות בתי משפט (סדרי הדין במשפט חוזר), תשי"ז1957- (להלן: "התקנות"), סבור, כי אין מקום לקיומו של משפט חוזר כמבוקש. בראשית דבריו הוא מציין, כי הבקשה נגועה בשיהוי ניכר, וכי הוגשה בהתעלם מלוח הזמנים הקבוע בסעיף 4 (א) לתקנות. לגוף הבקשה, מציין היועץ המשפטי לממשלה, כי טענותיו של המבקש בדבר אי-אמינותה של המתלוננת הועלו בכל שלוש הערכאות ונדחו וכי "הסתירות" עליהן מצביע המבקש בין הודעת המתלוננת במשטרה לבין עדותה אינן אלא סטיות מובנות וטבעיות הנובעות מחלוף הזמן ומניסוחים ודגשים שונים. בהתייחסו לעונש המאסר על תנאי שהוטל על המבקש, טוען היועץ המשפטי לממשלה, כי בהתחשב בנסיבות העבירה בה הורשע המבקש, הרחבת התנאי גם לגבי עבירה של העלבת עובד ציבור היתה סבירה ובהתאם להוראות הדין.

6.לאחר שעיינתי בבקשה ובחוות דעת היועץ המשפטי לממשלה , הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות. כאמור, ניתן היה לדחות את הבקשה על הסף. בין מחמת זאת שהוגשה למעלה משש שנים לאחר שפסק הדין בעניינו של המבקש הפך סופי וחלוט, וזאת בלא שעלה בידי המבקש להצביע על כל הסבר ממשי לשיהוי זה, ובין מחמת העובדה שבקשתו הקודמת של המבקש לקיום משפט חוזר (שעסקה כאמור גם בפסק הדין האמור) נדחתה לא מכבר. גם לגופם של דברים אין בבקשה ממש: המבקש אינו משלים עם פסק הדין שניתן בשעתו על ידי בית משפט השלום, הוא מיצה את זכות הערעור שלו, לאחר ששתי הערכאות אליהן פנה דחו את הערעור ובקשת רשות הערעור שהגיש. הוא ניסה את כוחו גם בהגשת בקשה למשפט חוזר, ועתה הוא שב ומנסה למצוא נקודות תורפה בהליך. כל טענותיו הן טענות שמקומן בערכאה ראשונה ולכל היותר - בערכאת ערעור ( שאף היא אינה נדרשת, ככלל, לממצאים עובדתיים ולממצאי מהימנות). כבר פסקנו לא פעם, כי " משפט חוזר אינו ערעור נוסף." (וראו: מ"ח 7929/96 כוזלי נ' היועץ המשפטי לממשלה, מ"ח 6148/95 עזריה , בעמ' 356; מ"ח 22/98 חיים מאור נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם )). ומטעם זה, דין בקשתו להידחות.