רע"א 8691/09 יורם בר נ. פרייז ליאת

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט נ' ישעיה ) מיום 10.9.2009 (ה"פ 868/08; ה"פ 917/08) במסגרתו אושר פסק בוררות שניתן על-ידי רואי החשבון י' הילברון ול' דלומי ביום 7.4.2008.

העובדות הצריכות לעניין

1.

הצדדים להליך החליטו לפרק את השותפות ביניהם. לצורך כך, הסכימו השניים למנות כבוררים את רואי החשבון י' הילברון ול' דלומי, על פי הסכם בוררות שנחתם ביניהם.

2.

באשר לאופן ניהול הליך הבוררות, נקבע בין היתר בסעיף 10 להסכם הבוררות כדלקמן:

"הצדדים, וכל אחד מהם, מאשרים בזה מראש לבורר להיפגש בנפרד עם כל אחד מהצדדים, או מי מטעמם, ככל שיתעורר הצורך בכך, לצורך ניהול הבוררות. הבורר יודיע לצדדים מראש על כוונתו להיפגש עם מי מהצדדים או נציג מטעמו. לאחר פגישה במעמד צד אחד, כאמור, ידווח הבורר בכתב לצד השני על מהות הפגישה ועניינה. בחתימתם על שטר בוררות זה מצהירים ומתחייבים בזה הצדדים כי אין ולא יהיו להם, או מי מהם, כל טענות כלפי הבורר ו/או כלפי ניהולה של הבוררות בכל הקשור לפגישות אלה. המציא צד לבורר מסמכים יהיה הצד השני רשאי לעיין בהם ולהעתיקם."

3.

ביום 7.4.2008 ניתן פסק הבוררות לפיו חוייב המבקש בתשלום סך של 681,222 ש"ח למשיבה. המבקש הגיש בקשה לביטול פסק הבוררות, ואילו המשיבה הגישה בקשה לאישור פסק הבוררות.

4.

לפני בית המשפט המחוזי, טען המבקש כי הבוררות נוהלה כאשר הפגישות בין הבוררים לצדדים התקיימו בנפרד עם כל אחד מהצדדים, ללא שנערך פרוטוקול, מבלי שדווח למשיב על קיום הפגישות ועל תוכנן, מבלי שבוצעה חקירת עדים ומבלי שניתנה לו הזמנות לעיין במסמכים שהוצגו לבוררים. לפיכך, טען המבקש כי יש לבטל את פסק הבוררות בשל אופן ניהול הבוררות, וזאת בהתאם לעילות הקבועות בסעיפים 24(3), 24(4) ו-24(10) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ).

לחילופין טען המבקש כי על בית המשפט לתקן את פסק הבורר בהתאם לסמכותו על פי סעיף 22(ד) לחוק הבוררות או להחזירו לבוררים על מנת שיתוקן, שכן לטענתו נפלה טעות חישוב בהשוואת המשכורות ותקבולי הביטוח שקיבלו הצדדים, כך שבעוד שהמשכורות הוזנו בערכי "ברוטו", תקבולי הביטוח הוזנו בערכי "נטו".

5.

בית המשפט המחוזי עמד על הוראות סעיף 10 להסכם הבוררות, וקבע כי קיומן של הפגישות בין הבוררים לכל אחד מהצדדים בנפרד נעשתה בהסכמת הצדדים ובידיעתם. כן קבע בית המשפט המחוזי כי אין בטענות העובדתיות שהעלה המבקש כדי ללמד על אי מתן הזדמנות לטעון את טענותיו או להביא את ראיותיו. בהקשר זה עמד בית המשפט המחוזי כי עמדו למבקש מספר הזדמנויות להעלות את טענותיו ואף על פי כן לא מצא לנכון להעלותן, אלא רק בגדרה של הבקשה לביטול פסק הבוררות. נוכח האמור לעיל, קבע בית המשפט המחוזי כי לא קמה עילה לביטול פסק הבוררות.

באשר לטענת המבקש בדבר טעות חישוב שנפלה בפסק הבוררות, קבע בית המשפט המחוזי כי אין מקום להורות על תיקון פסק הבוררות, שכן לא ברור שאכן מדובר בטעות חישוב.

לפיכך, אישר בית המשפט המחוזי את פסק הבוררות.

6.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

טענות המבקש

7.

המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי טעה כשקבע כי לא קמה עילה לביטול פסק הבוררות. לטענת המבקש, הוראות סעיף 10 להסכם הבוררות נקבעו כחריג לכלל ולא כדרך לניהול הבוררות ועל כן יש לפרשן בצורה מצמצמת. משכך, טוען המבקש כי טעה בית המשפט המחוזי כשקבע כי סעיף זה מאפשר את ניהול הבוררות כולה בדרך שנקבעה בו. בנוסף, טוען המבקש כי טעה בית המשפט כשקבע כי ניתנו לו מספר הזדמנויות לטעון את טענותיו וכי הוא נמנע מלעשות כן. בהקשר זה טוען המבקש כי לא ניתן לראות במכתבי הבוררים בעקבותיהם סבר בית המשפט המחוזי כי היו למבקש הזדמנויות להעלות את טענותיו, הזדמנויות כאמור.

כן טוען המבקש כי היה מקום להורות על תיקון פסק הבוררות, שכן הטעות בפסק הבוררות הינה טעות חישוב ברורה בדמות של אי התאמה חשבונאית בין הסעיפים השונים בפסק הבוררות: השוואת סכומי ברוטו לסכומי נטו. בהקשר זה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי כשנמנע מלבקש את התייחסות הבוררים לבקשת המבקש לתקן את פסקם.

טענות המשיבה

8.

המשיבה סומכת את ידה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המשיבה טוענת כי הסכמת הצדדים בנוגע לאופן ניהול הבוררות נעשתה מאחר והיה מדובר בבוררות חשבונאית במהותה ובמטרה להקנות גמישות דיונית לבוררים. המשיבה מוסיפה וטוענת כי למבקש ניתנה האפשרות להעלות את טענותיו וכי התקיימו פגישות רבות בינו לבין הבוררים. עוד טוענת המשיבה כי בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי על אף שהיו למבקש הזדמנויות להלין על אופן ניהול הבוררות הוא בחר שלא לעשות כן אלא רק לאחר שניתן פסק הבוררות.

באשר לטענת המבקש בדבר טעות חישוב שנפלה בפסק הבוררות, טוענת המשיבה כי תיקון זה הינו תיקון מהותי ולא תיקון של טעות חישוב. המשיבה עומדת בהקשר זה על העובדה כי ביום 14.4.2010 נתנו הבוררים פסיקתא אשר אישרה את הסכומים שנקבעו על ידם בפסק הבוררות.

דיון והכרעה

9.

דין בקשת רשות הערעור להידחות. כידוע, רשות ערעור על החלטת בית משפט לפי חוק הבוררות לא תינתן אלא אם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם של הצדדים לסכסוך, או אם נדרשת התערבות בית משפט זה משיקולי צדק או מניעת עיוות דין [ראו: רע"א 470/08 כרמל התפלה בע"מ נ' מדינת ישראל, משרד האוצר (לא פורסם, 4.3.2010), סעיף 31 לפסק הדין והאסמכתאות הנזכרות שם]. איני סבור כי המקרה שלפניי נמנה על אותם מקרים חריגים ולא מצאתי כי המקרה מעורר שאלה משפטית או ציבורית או שנגרם למבקש עיוות דין המצדיק את התערבותו של בית משפט זה.

10.

אף לגופם של דברים סבורני כי אין ממש בטענות המבקש. אכן, ייתכן כי הבוררות בין הצדדים נוהלה בצורה לא שגרתית. ברם, הדבר נעשה בהסכמת הצדדים. הסכמה זו מצאה את ביטויה בסעיף 10 להסכם הבוררות עליו עמדתי לעיל ובאופן בו התנהלו הצדדים במהלך הבוררות - התנהלות המלמדת על הסכמה לאופן ניהול הליך הבוררות. מסכים אני לקביעתו של בית המשפט המחוזי כי המבקש אינו יכול להלין רק כעת - לאחר שניתן פסק הבוררות - על אופן ניהול הבוררות לאחר שבחר להימנע מלהלין על אופן ניהולה קודם לכן [השוו: רע"א 10320/09 סגל נ' אלישיוב (לא פורסם, 16.3.2010); רע"א 8095/07 קרימברג נ' חן (לא פורסם, 28.1.2008), פסקה 19 להחלטתו של השופט י' דנציגר ; בע"מ 2095/08 פלוני נ' פלוני (לא פורסם, 9.9.2008)]. המבקש לא הראה כי פנה לבוררים בדרישה לחקור עדים, להציג מסמכים או לקבל מסמכים לידיו או בטרוניה כלשהי לגבי אופן ניהול הבוררות. למעשה, ממכתבי הבוררים ותגובת המבקש להם, כמו גם מהתכתובת בין הצדדים אגב ניהול הבוררות, עולה כי לא הייתה למבקש טענה כלשהי באשר לאופן ניהול הבוררות, גם כאשר נמסר לו כי פסק הבוררות עומד להינתן תוך פרק זמן קצר. נוכח האמור לעיל, איני סבור כי בנסיבות העניין, אופן ניהול הבוררות מקים עילה לביטול פסק הבוררות.

11.

בנוסף, איני סבור כי יש מקום לקבל את טענת המבקש לפיה היה על בית המשפט המחוזי להורות על תיקון טעות החישוב שלטענתו נפלה בפסק הבוררות. "טעות חישוב" כמשמעותה סעיף 22(א)(1) לחוק הבוררות הינה גם "טעות הנובעת מאי-התאמה חשבונאית בין סעיפיו השונים של הפסק, באופן שהסכומים אשר נקבעו בסעיף אחד אינם תואמים את קביעות הבורר, המתייחסות לאותם סכומים, בסעיף אחר" [ראו: רע"א 2237/03 אפרים שועלי בנין והשקעות בע"מ נ' המועצה המקומית תל מונד , פ"ד נט(4)529, 538 (2005) (להלן: עניין שועלי ); וכן ראו למשל רע"א 6836/09 ברוך פלד אחזקות בע"מ נ' יעקב קנדי אחזקות בע"מ (לא פורסם, 24.1.2009)]. ואולם, לאחר עיון בפסק הבוררות איני יכול לקבוע כי הטעות לה טוען המבקש היא טעות מהסוג האמור. בפסק הבוררות אין התייחסות כלל לשאלה האם הסכומים הנזכרים בטבלה אליה מתייחס המבקש הם בערכי "ברוטו" או בערכי "נטו". כמו כן אין כלל התייחסות לשאלה מהו אופן החישוב והדרך בה התכוונו הבוררים להשוות בין הסכומים המנויים בטבלה. בנסיבות אלה איני יכול לקבוע כי עסקינן ב"טעות חישוב" ואיני סבור כי היה מקום להורות על תיקון פסק הבוררות.

12.

אוסיף ואציין כי לא מצאתי דופי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לדרוש את התייחסות הבוררים לטענת המבקש בדבר טעות חישוב. אכן, פנייה אל הבוררים בעניינים כגון דא מצויה בסמכותו של בית המשפט המחוזי [ראו: סמדר אוטולנגי בוררות-דין ונוהל , כרך ב' 878 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005)] אולם לדידי יש לנקוט במהלך זה במשורה וזאת על מנת להימנע מפגיעה במעמד מוסד הבוררות [השוו: רע"א 10426/09 נמדר נ' פרמונד בע"מ (לא פורסם, 15.3.2010), פסקה 10 להחלטתו של השופט י' דנציגר ]. בנסיבות העניין, איני סבור כי פנייה אל הבוררים הייתה מסייעת, שכן אף אם טעו הבוררים באופן החישוב, כנטען על ידי המבקש, הרי שכאמור אין המדובר בטעות חישוב כגון אי התאמה בין סעיפים שונים בפסק הבוררות אלא בטעות מהותית בה לא יתערב בית המשפט שהרי "אין בית-המשפט שם עצמו כערכאת ערעור על פסקי בוררות, והעילות להתערבותו בהם מתאפיינת בבדיקת תקינות הליך הבוררות, ולא בבחינה מהותית של תוצאותיו..." [ראו: עניין שועלי , בעמ' 543].

13.

לפני סיום אציין כי ביום 14.12.2009 הגיש המבקש בקשה לצירוף ראייה נוספת. לאחר עיון בבקשה, איני סבור כי היה בראייה שצירופה התבקש כדי לשנות מהחלטתי.

14.

סוף דבר, הבקשה נדחית.

המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך של 3,500 ש"ח.