בע"מ 2095/08 פלוני נ. פלוני

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 29.1.08 בבר"ע 2267/06 (כבוד השופטת י' שטופמן ) אשר ביטל את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב מיום 20.6.06 בתמ"ש 19120/03 (כבוד השופט נ' נחמני ) אשר נתן צו מניעה האוסר על המשיבים 2­-4 ליתן פסק בוררות בסכסוך שבין המבקש לבין המשיב 1.

העובדות והליכים קודמים

1.

הרקע לסכסוך בין הצדדים. המבקש והמשיב 1 הם אחים שאביהם כיהן בתפקיד ראש ישיבת "משכן שמעון". לאחר מותו של האב, התעוררה מחלוקת בין השניים בשאלה מי מהם יירש את תפקידו של האב. משלא הגיעו הצדדים לכלל הסכמה ביניהם, הם החליטו לפנות לבוררות זבל"א לשם יישוב המחלוקת האמורה. המשיב 4 מונה בורר מטעם המבקש (להלן – הבורר מטעם המבקש ), המשיב 3 מונה בורר מטעם המשיב 1 (להלן – הבורר מטעם המשיב 1 ) והמשיב 2 מונה בורר מוסכם על ידי שני הבוררים האחרים (להלן – הבורר המוסכם ).

שלושת הבוררים קיימו עשר ישיבות בוררות כאשר תשע מהן התקיימו בנוכחות הצדדים. בתום הליך הבוררות, משעמדו הבוררים ליתן את פסק הבוררות, הגיש המבקש לבית המשפט לענייני משפחה בקשה למתן צו מניעה אשר יאסור על הבוררים ליתן את הפסק.

2.

ההליך בבית המשפט לענייני משפחה. בבית המשפט לענייני משפחה טען המבקש כי הבורר מטעם המשיב 1 לא פעל כבורר אלא כמייצג של המשיב 1 והתנהגותו גרמה לכך שהבורר מטעם המבקש לא היה מוכן לשבת יחד עימו בדין. עוד טען המבקש כי גם הבורר המוסכם לא פעל כיאות במסגרת הבוררות, ופנה לקבל חוות דעת מרב אחר, בנוכחותו של הבורר מטעם המשיב 1 ובהעדרו של הבורר מטעם המבקש. בנוסף טען המבקש כי הבורר מטעם המשיב 1 הטיל מורא על העדים, חקר אותם בשאלות מדריכות ומנחות ומנע מן הבוררים האחרים לשאול אותם שאלות כלשהן. לבסוף, טען המבקש כי הבורר מטעם המשיב 1 ניהל שיחות עם עדים שלא במסגרת ישיבות הבוררות. לאור כל האמור לעיל, ביקש המבקש מבית המשפט לענייני משפחה, בהתבסס על סעיף 11(1) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן – חוק הבוררות ), ליתן צו מניעה שיאסור על הבוררים ליתן פסק בוררות.

המשיב 1 התנגד לבקשה וטען כי הבוררות התנהלה כסדרה וכי אין כל סיבה להפסקתה. בנוסף, טען המשיב 1 כי המבקש השתהה בהגשת התביעה, הואיל והוא

הגישה רק בתום הליך הבוררות ולא מיד כשנולדה עילת התביעה, כחצי שנה קודם כן.

בית המשפט לענייני משפחה קיבל את טענותיו העובדתיות של המבקש בדבר הפגמים שנפלו בהתנהלות הבוררים במהלך הבוררות וקבע כי אף במסגרת דיוני ההוכחות שהתקיימו לפניו, התגלו עובדות חדשות המעידות אף הן על פגמים רבים שנפלו בהתנהלות הבוררים, תוך שהוא דוחה את טענת המשיב 1 לפיה מדובר בהרחבת חזית אסורה. אשר לטיעוניהם המשפטיים של הצדדים, ציין בית המשפט לענייני משפחה כי ההחלטה להעביר בורר מתפקידו הינה החלטה משמעותית אשר מחייבת בחינה קפדנית טרם קבלתה. לעניין טענת השיהוי, סבר בית המשפט לענייני משפחה כי למרות שהקשר בין המשיב 1 והבורר מטעמו היה ידוע למבקש עוד בתחילת הליך הבוררות, הרי שהשלכותיו של קשר זה על הליך הבוררות התגלו למבקש בסמוך למועד הגשת התביעה בלבד. לבסוף, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי "בוררים אלה [ המשיבים 2 ו-3 – י.ד. ] איבדו את אמונם של הצדדים, ולא יוכלו להמשיך בהליך הבוררות..." [פסקה 27 לפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה].

לפיכך, העניק בית המשפט לענייני משפחה צו מניעה קבוע לפיו הבוררים אינם יכולים ליתן פסק בוררות בסכסוך בינו לבין המשיב 1.

3.

ההליך בבית המשפט המחוזי. על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה הגיש המשיב 1 בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. ביום 28.6.07 ניתנה רשות הערעור ובקשת רשות הערעור נדונה כערעור. טענתו העיקרית של המשיב 1 במסגרת בקשת רשות הערעור היתה כי שגה בית המשפט לענייני משפחה כאשר דחה את טענת השיהוי שהועלתה על ידו מן מטעם שהמבקש ידע על העובדות שניצבו בבסיס טענותיו כחצי שנה לפני שהגיש את תביעתו ועוד טרם הסתיים הליך הבוררות, ואף על פי כן לא ביקש לפסול את הבוררים אלא המשיך בהליך הבוררות. מנגד, טען המבקש כי טענת השיהוי נדחתה בדין שכן רוב העובדות התגלו לו במהלך הליך ההוכחות שהתנהל בבית המשפט לענייני משפחה ולפיכך הוא לא השתהה בהעלאתן. לחילופין, טען המבקש כי גם אם לא היו נודעות לו עובדות חדשות אלה הרי שצדק בית המשפט לענייני משפחה בדחותו את טענת השיהוי שאותה יש ליישם רק מקום בו דבק רבב בהתנהגות התובע שגרם נזק לצד האחר. עוד טען המבקש כי ניתן לחרוג מדוקטרינת ההשתק מחמת שיהוי באותם מקרים בהם התנהגות הבוררים מביאה למסקנה כי אינם ראויים לאמון הצדדים.

בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור בקובעו כי צדק המשיב בטענתו לפיה המבקש היה מושתק מלטעון את טענותיו בפני בית המשפט לענייני משפחה מחמת שיהוי. נקבע, כי טענות המבקש כלפי הבוררים אשר עמדו בבסיס בקשתו לצו המניעה, היו ידועות לו כחצי שנה בטרם הגיש תביעתו וכי השתתפותו של המבקש בהליך הבוררות, למרות ידיעתו על הפסול שנמצא בבוררים, משתיקה אותו מלטעון, לאחר מעשה, כי הבוררים פסולים מליתן פסק בוררות בשל אותו הפסול. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי לא היה מקום לסייג את הפעלתה של דוקטרינת ההשתק מחמת השיהוי רק משום שההשלכות של העובדות שהיו ידועות למשיב התגלו לו, לכאורה, סמוך להגשת התביעה. נקבע, כי גם במקרה כזה נדרשת פניה מיידית לבית המשפט במהלך הבוררות וכן נדרש כי תתגלה עובדה ממשית חדשה, ואילו בעניינם של הצדדים כל העובדות הרלוונטיות היו ידועות למבקש עוד קודם לישיבת הבוררות האחרונה, וכל שנתגלה למבקש לאחר הישיבה האחרונה הוא כי פסק הבוררות עלול להיות שלא לטעמו.

עוד קבע בית המשפט המחוזי כי טענת השיהוי אמנם אינה חלה על העובדות אשר נודעו למבקש במסגרת שמיעת ההוכחות בבית המשפט לענייני משפחה ואולם עובדות אלה לא היו הבסיס לפתיחת ההליך שעניינו צו המניעה. לבסוף, דחה בית המשפט המחוזי את טענת המבקש לפיה מקום בו התנהגות הבוררים מביאה למסקנה כי אינם ראויים לאמון הצדדים תתקבל חריגה מדוקטרינת ההשתק וקבע כי חריגה כאמור תתאפשר רק במקום בו עקרון המניעות יפגע באושיות מוסד הבוררות, דבר שלא אירע בנסיבות המקרה הנדון. לאור כל האמור לעיל, קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור וביטל את צו המניעה האוסר על הבוררים ליתן פסק בוררות.

הליכים נוספים בין המבקש לבין המשיב 1

4.

יצויין כי נוסף על ההליכים שתוארו לעיל, התקיימו בין המבקש לבין המשיב 1 הליכים נוספים בקשר עם הבוררות נשוא בקשת רשות הערעור שלפניי. כך, בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הגיש המבקש לבית המשפט לענייני משפחה תביעה חדשה (תמ"ש 19123/03) להעברת המשיבים 2­-3 מתפקידם וביום 19.2.08 נתן בית המשפט לענייני משפחה (כבוד השופט נ' נחמני ) צו מניעה זמני האוסר על המשיבים

2­-3 מלדון בבוררות שבין המבקש למשיב 1.

זאת ועוד, על אף צו המניעה הקבוע שניתן על ידי בית המשפט לענייני משפחה (בתמ"ש 19120/03 הנ"ל) ובטרם בוטל צו המניעה על ידי בית המשפט המחוזי, ניתן ביום 10.9.06 פסק בוררות על ידי המשיבים 2 ו-3 בלבד. פסק בוררות זה בוטל ביום 12.5.08 על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ה"פ 1173/06, כבוד השופטת ד"ר ד' פלפל ), ככל שהוא מתייחס לישיבת "משכן שמעון". בעקבות ביטול פסק הבוררות נתבקשו הצדדים ביום 14.7.08 להודיע את עמדתם בנוגע להמשך ההליכים בבקשת רשות הערעור שלפניי. המבקש והמשיב 1 הודיעו בתגובה כי למרות פסק דינו הנ"ל של בית המשפט המחוזי בעניין ביטול פסק הבוררות ולמרות ההליכים האחרים המתנהלים ביניהם, הם מבקשים כי בית משפט זה יכריע בבקשת רשות הערעור לגופה.

מכאן הבקשה שלפניי.

נימוקי הבקשה

5.

במסגרת בקשת רשות הערעור, טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר נמנע מלהתייחס לטענות בדבר עובדות שהתגלו במהלך הדיון בבית המשפט לענייני משפחה ולקבלן כבסיס למתן צו המניעה, רק משום שהן לא היוו בסיס להגשת התביעה לבית המשפט לענייני משפחה. לטענתו, אין בעובדות אלה משום עילה חדשה שלא היתה בכתב התביעה והן מבססות את טענתו כי הבוררים פסולים מליתן פסק בוררות בשל חריגתם מכללי הצדק הטבעי.

6.

המבקש מוסיף וטוען כי אין מקום לקבל את טענת השיהוי בנסיבות העניין. לטענתו, התנהגותם של הבוררים לאורך כל הליך הבוררות מהווה טעם לפסלות הבוררים עצמם בשל מראית פני הצדק וטענת השיהוי נדחית מפני טעם זה. על כן, טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי כשהחיל בנסיבות העניין את טענת השיהוי על העובדות שהיו בסיס לתביעה שהגיש לבית המשפט לענייני משפחה.

7.

לבסוף, טוען המבקש כי בקשת רשות הערעור מעלה סוגיה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים ומצדיקה מתן רשות ערעור. לפיכך, מבקש המבקש כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי יבוטל וצו המניעה הקבוע שנתן בית המשפט לענייני משפחה יושב על כנו. לחילופין, מבקש המבקש להחזיר את הדיון בבקשתו לבית המשפט המחוזי לשם בחינתן של העובדות החדשות שהתגלו במסגרת הדיון בבית המשפט לענייני משפחה.

תגובת המשיב 1 ותשובת המבקש

8.

מנגד, טוען המשיב 1 כי צדק בית המשפט המחוזי בכך שסירב להסתמך על הטענות החדשות שהתגלו תוך כדי ניהול ההליך בבית המשפט לענייני משפחה. עוד טוען המשיב 1 כי הטענות שהיו למבקש כלפי הבוררים ושעמדו בבסיס טענותיו לקבלת צו המניעה היו ידועות למבקש לפחות כחצי שנה בטרם הגיש תביעתו. לטענתו, צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי המבקש מושתק מלטעון כנגד התנהלות הבוררים ובקובעו כי רק התגלותה של עובדה ממשית חדשה במהלך הבוררות היא שמצדיקה פניה לבית המשפט, ולא השלכותיה של עובדה שנתגלתה עוד קודם לכן.

9.

לבסוף, טוען המשיב 1 כי הבקשה שלפניי אינה מעוררת כל שאלה עקרונית או בעלת חשיבות משפטית או ציבורית וכל כולה עוסקת בעובדות המקרה הפרטי שבין הצדדים לה. לפיכך, טוען המשיב 1 כי אין כל הצדקה ליתן רשות ערעור.

10.

בתשובה שהגיש המבקש לתגובת המשיב 1 חזר המבקש על טענותיו במסגרת בקשת רשות הערעור, תוך שהדגיש כי לאור העובדה כי הבוררים אינם ראויים לאמון הצדדים, אין מקום ליתן להם גושפנקא משפטית להמשיך ולנהל את הבוררות בין המבקש למשיב 1.

דיון והכרעה

11.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על צרופותיה, בתגובתו של המשיב 1 ובתשובת המבקש לתגובה זו הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

12.

כפי שצויין פעמים רבות בפסיקתו של בית משפט זה, רשות ערעור על החלטתם של בתי המשפט בענייני בוררות אינה ניתנת כדבר שבשגרה. רשות ערעור תינתן רק במקרים יוצאי דופן בהם מתעוררת שאלה עקרונית, בעלת אופי משפטי או ציבורי, החורגת מעניינם הפרטי והמוגדר של הצדדים למחלוקת או כאשר נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק ומניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 3680/00 אהרון גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז(6) 605 (2003); רע"א 8095/07 קרימברג נ' חן (לא פורסם, 28.1.08); רע"א 2766/06 סבג נ' חדד (לא פורסם, 21.1.08).

13.

אינני סבור כי הבקשה שבפניי מעלה שאלה עקרונית כלשהי החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או כי נגרם למבקש עיוות דין המצדיק היעתרות לבקשה, קל וחומר כאשר הסכסוך נשוא הבקשה נדון זה מכבר בשתי ערכאות שונות והבקשה הוגשה לבית משפט זה ב"גלגול שלישי". יתר על כן, ומעבר לנדרש, סבורני כי דין הבקשה להדחות גם לגופו של עניין.

14.

אשר לטענת המבקש לפיה שגה בית המשפט המחוזי כאשר נמנע מלהתייחס לטענות בדבר עובדות שהתגלו במהלך הדיון בבית המשפט לענייני משפחה משום שהן לא היוו בסיס להגשת התביעה לבית המשפט לענייני משפחה, הרי שטענה זו נטענה מבלי שהמבקש פירט במסגרת הבקשה מהן העובדות שנטענו על ידו במסגרת כתב התביעה ומהן העובדות אשר התגלו במסגרת שלב ההוכחות. המבקש אף לא צירף את כתב התביעה לבקשת רשות הערעור. משכך, אין בידי כל אפשרות מעשית להתייחס לטענה זו וממילא אין ביכולתי לדעת האם העובדות שהתגלו בשלב ההוכחות בבית המשפט לענייני משפחה אכן היוו את הבסיס להגשת התביעה אליו, כפי שטוען המבקש.

15.

בנוסף, אשר לעובדות שנטענו בכתב התביעה שהגיש המבקש לבית המשפט לענייני משפחה, המשיב 1 אינו טוען כי אין בהן ממש אלא כי המבקש מושתק לטעון להעברת הבוררים מתפקידם על בסיס עובדות אלה בשל השיהוי בו נגועה טענתו של המבקש. סעיף 11(1) לחוק הבוררות קובע כי בית המשפט רשאי להעביר בורר מתפקידו אם נתגלה שהבורר אינו ראוי לאמון הצדדים. גם אם אניח כי הבוררים אינם ראויים לאמונו של המבקש, הרי שאין די בכך בכדי להעבירם מתפקידם ולמנוע מהם ליתן את פסקם. בקשה להעברת בורר מתפקידו יש להביא בפני בית המשפט מיד כשנודע למבקש על הפגם נשוא הבקשה. אחרת, תלקה הבקשה בשיהוי והמבקש יהיה מושתק מלהעלות את טענתו, הצודקת לכאורה, בפני בית המשפט [ראו: סמדר אוטולנגי בוררות - דין ונוהל כרך א 498 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005)]. בעניין שלפניי, אין מחלוקת כי טענותיו של המבקש כלפי הבוררים שעמדו בבסיס תביעתו בבית המשפט לענייני משפחה היו ידועות למבקש לפחות כחצי שנה בטרם הגיש תביעתו ועוד טרם סיומו של הליך הבוררות. המבקש נמנע מלפנות לבית המשפט מיד כשנודע לו על הפגם (לכאורה) בהליך הבוררות ואף לא עשה כן תוך זמן סביר לאחר מכן. סבורני כי בנסיבות אלה צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי המבקש השתהה בהעלאת טענותיו ועל כן כי מנוע הוא מלהעלותן.

כבר נפסק בעבר במקרה דומה כי:

"אי העלאת העניין [ טענה מכוח סעיף 11 לחוק הבוררות – י.ד. ] משך כחצי שנה, תוך המשך הליכי הבוררות, יוצרת השתק, המונע מן המבקשים להעלות טענה זו בשלב כה מאוחר... אכן, המתנה בלא מעש של צד לבוררות, הסבור כי עומדת לו טענת פסלות, והעלאת הטענה בעיתוי מאוחר אותו רואה אותו צד כעיתוי נוח, אינה עולה בקנה אחד עם הצורך לשמור על מוסד הבוררות כמוסד בעל ערך מעשי ליישוב סכסוכים" [ ע"א 7298/00 בסט דוד סמואל נ' חממי עזרא (לא פורסם, 29.1.02) פסקה 14 לפסק דינו של הרשם ע' שחם] .

16.

אין בידי לקבל את טענת המבקש כי טענת השיהוי נדחית, בנסיבות העניין, מפני מראית פני הצדק. קבלתה של טענה זו תביא לכך כי בכל מקרה בו ייפול פגם כלשהו בהתנהלותו של בורר והמבקש לטעון כנגד הפגם ישתהה בטענתו יוכל הוא לטעון כי יש להסיג את טענת השיהוי מפני מראית פני הצדק ותוצאה זו אינה מתקבלת על הדעת. תכליתה של דוקטרינת השיהוי היא להשתיק את מי שבפיו טענות צודקות ונכונות כאשר "זהו כל עיקרו של השתק, שהוא משתק טענות נכונות. טענות שאינן נכונות אינן צריכות השתק" [דברי השופט צ' א' טל בע"א 5587/93 נחמני נ' נחמני , פ"ד מט(1) 485, 530 (1995)]. ודוק - אינני שולל את האפשרות כי במקרים חריגים

בהם נפלו בהליך הבוררות פגמים קיצוניים , עשויה דוקטרינת השיהוי לסגת מפני הצורך לרפא פגמים אלו, אולם המקרה שלפניי אינו נופל בגדרם של מקרים חריגים אלו.

17.

לאור כל האמור לעיל, איני מוצא מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי והבקשה נדחית. המבקש ישא בהוצאותיו של המשיב ובשכר טרחת עורכי דינו בסך של 5,000 ש"ח.