רע"א 8692/14 אברהם יצחקוב נ. אבנר גילקרוב

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ב' צ' גרינברגר ) בהפ"ב 7300/08 ובהפ"ב 8172/09, מיום 5.11.2014, במסגרתו התקבלה בקשת המשיבים לביטול פסק בוררות ונדחתה בקשת המבקש לאישורו.

תמצית הרקע העובדתי ופסק דינו של בית המשפט המחוזי

1.

ביום 8.7.2008 ניתן פסק הבוררות מושא בקשת רשות הערעור דנן. במסגרת פסק הבוררות נקבע כי המשיבים חבים למבקש סך של 700,000 דולר. כך, בעקבות פעולות עסקיות משותפות שביצעו הצדדים, צמח למבקש רווח בסך 2,500,000 דולר, מתוכו הפקיד בידי המשיבים סך של 1,150,000 דולר למשמורת, תוך שאלו התחייבו כי המבקש יוכל למשוך את כספו בכל עת, על-פי דרישתו. בפועל, כך נקבע בפסק הבוררות, חרף בקשות המבקש, לא העבירו לו המשיבים סך של 782,500 דולר. בפסק הבוררות נדחתה טענת המשיבים, לפיה אין הם חבים למבקש ולו "סנט אחד", בגין חוב מקביל של המבקש כלפיהם בסך 400,000 דולר, הנובע מהתחייבותו של המבקש לערוב לעסקה משותפת שנערכה בתיווכו, בין המשיבים ובין אחד, ארז אמינוב (להלן: אמינוב ). לפני הבורר הציגו המשיבים מסמך ממנו נחזה כי גובי החוב מטעם המבקש הגיעו להסכמה עם נציגי המשיבים, לפיה תחת תשלום של 350,000 דולר יימחק חוב המשיבים כלפי המבקש. בפסק הבוררות נקבע כי אין כל הגיון כלכלי בהתחייבותו של המבקש לסכן את כספו בנסיבות שבהן אין לו כל שליטה על השותפות העסקית שבין המשיבים ובין אמינוב. כן נקבע כי מועד העלאת טענת חובו של המבקש כלפי המשיבים, בחודש יוני 2007, איננה מתיישבת עם המועד שבו התפרקה שותפות המשיבים עם אמינוב, עוד בחודש דצמבר 2006. עוד קבע הבורר כי אין כל תוקף להסכם האמור שנעשה בין הצדדים, משהוא נעדר את חתימתו של המבקש, וכי הוא נעשה במרמה ובזדון, ביד אחת עם נציגי הצדדים כנגד המבקש. משכך, ולאחר שקיבל המבקש סך של 50,000 דולר (מתוך הסכום של 350,000 דולר) והופחת סכום נוסף בסך 32,500 דולר (לפנים משורת הדין, לאור טענות המשיבים על נזקים שנגרמו להם מפעולות המבקש או מי מטעמו כפי שיפורט להלן), נקבע כי סך כל החוב של המשיבים למבקש הוא 700,000 דולר, כאמור.

2.

בבית המשפט המחוזי טענו המשיבים כי הסכם הבוררות שהוצג על-ידי המבקש הוא מזויף וכי מעולם לא חתמו עליו. לטענת המשיבים, במסמך עליו חתמו הצדדים הוסכם כי דיון הבוררות יעסוק אך בנזקים שנגרמו להם על-ידי המבקש, וממילא הסכם הבוררות אינו עומד בתנאים הבסיסיים של שטר בוררות תקין, בעיקר מן הטעם שאין הוא מגדיר את העניינים שנמסרו להכרעת הבורר [סעיף 24(1) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות )]. כן טענו המשיבים כי הצדדים הסכימו להתדיין לפני בורר שהוא רב מוסמך ועל-פי דין תורה, בעוד שבדיעבד התברר כי הבורר נהג במרמה וזיוף כלפיהם והוא איננו רב. משכך, לטענתם, פסק הבוררות ניתן על-ידי בורר שלא נתמנה כדין (סעיף 24(2) לחוק הבוררות). כאמור, לטענת המשיבים, לבורר ניתנה הסמכות לדון אך בשאלת הנזקים שגרם להם המבקש, ולא בסך הכספים שהם חבים לו לכאורה. לפיכך, טענו המשיבים כי הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מן הסמכויות שניתנו לו על-פי הסכם הבוררות (סעיף 24(3) לחוק הבוררות). בנוסף, נטען כי הבוררות התקיימה מבלי שנשמעו ונחקרו עדים כראוי, מבלי שהוגשו מסמכים ומבלי שנערך פרוטוקול. לטענת המשיבים, מספר עדים, ובהם גם המבקש עצמו, נחקרו על-ידי הבורר בלא ידיעתם ובלא שעודכנו בדבר תוכן העדויות. משכך, לטענתם, לא ניתנה להם הזדמנות נאותה לשטוח את טענותיהם, ובפרט לחקור את העד אמינוב, הגם שלשיטתם אין הוא עד רלוונטי לסכסוך מושא הבוררות (סעיף 24(4) לחוק הבוררות). כמו-כן, טענו המשיבים כי הגם שהבורר הוסמך לדון אך ורק על-פי דין תורה, למעשה לא עשה כן, והתיר את עדותו של אמינוב, שהוא עד פסול בהתאם למשפט העברי בגין מעשי גניבה וגזלה (סעיף 24(7) לחוק הבוררות). לבסוף נטען כי פסק הבוררות ניתן כחלק ממזימה עבריינית חמורה אשר כללה מעשי אלימות ואיומים, וכי ממילא ניתן פסק הבוררות במועד מאוחר מזה שלגביו התחייב הבורר (סעיפים 24(8) ו-(9) לחוק הבוררות).

3.

ביום 4.5.2010 דחה בית המשפט המחוזי (השופטת ר' שטרנברג-אליעז ) את בקשת המשיבים לביטול פסק הבוררות בעקבות אי-התייצבותם של המשיבים לחקירה על תצהיריהם, אשר קעקעה את התשתית הראייתית שעמדה בבסיס כל אחת מעילות הביטול שנטענו [תקנה 522 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984]. ביום 30.4.2012 התקבלה בקשת רשות הערעור שהגישו המשיבים כנגד פסק הדין האמור, והתיק דנן הוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך חקירת המשיבים על תצהיריהם והכרעה בטענות גופן כנגד הליך הבוררות [רע"א 4316/10 גיל קרוב נ' יצחקוב (30.4.2012)]. לאחר שהוחזר התיק לבית המשפט המחוזי, נשמעו הצדדים לפניו ונדונו טענותיהם לגופן ובית המשפט המחוזי קיבל את בקשת המשיבים לביטול פסק הבוררות.

4.

מתוך שלל טענות המשיבים דלעיל מצא לנכון בית המשפט המחוזי לקבל אך את טענותיהם המשיבים הנוגעות לסעיפים 24(3) ו-(4) לחוק הבוררות, ועל-כן אלה הן הטענות העומדות במוקד בקשת רשות הערעור דנן ובהן ארחיב להלן.

5.

הסכם הבוררות בין הצדדים נחתם ביום 1.6.2008 וזו לשונו:

"הרינו מתחייבים בזאת מר דוד גיל קרוב הי"ו מר אבנר גיל קרוב הי"ו מר אברהם יצחקוב הי"ו שכל פסק שיצא תחת ידי הן לטוב הן לרע לכל אחד מן הצדדים הרי הוא מקבל על עצמו את מלוא הפסק בכל פרטיו וענייניו ככל הסכם בוררות המקובל. ברגע שאחד מן הצדדים חוזר בו לפני הפסק רשאי הדיין לפסוק בפני צד אחד את פסק הדין. החזר כספי לא יאוחר מ-15 יום מיום נתינת הפסק".

משלא הוגדרה בהסכם הבוררות סמכותו של הבורר, ומתוך ההנחה שאם לא נעשה כן, הרי שניתנה לו סמכות רחבה לדון במחלוקות שבין הצדדים, נפנה בית המשפט המחוזי לבחון מה היתה הסכמת הצדדים בנוגע לנושא הבוררות, עליו הסכימו הצדדים בעל-פה בישיבת הבוררות הראשונה. בית המשפט קיבל את גרסת המשיבים, לפיה במסגרת פעילותם העסקית המשותפת עם אמינוב, נטל מהם אמינוב יהלומים בשווי של 400,000 דולר ונעלם מבלי לשלם עבורם. בהתאם להתחייבות המבקש באשר לפעילותו העסקית של אמינוב, הודיעו לו המשיבים כי מתוך 750,000 הדולרים השייכים לו והמצויים ברשותם, יקוזז סך של 400,000 דולר, כשווי היהלומים שנטל אמינוב. על-כן, באותה העת עמדה יתרת הכספים שהיו ברשות המשיבים והשייכים למבקש על סך של 350,000 דולר. בית המשפט קיבל את גרסת המשיבים כי בעקבות נסיונו של המבקש להתנער מהתחייבותו בקשר עם פעילותו העסקית של אמינוב, נפגשו נציגי הצדדים במלון הילטון, ובין הצדדים שימש מר אברהם אבוחצירה (להלן:

אבוחצירה ) כ"מעין בורר" בהליך בוררות שאיננו פורמאלי . במסמך הנושא את הכותרת "הסכם ביניים בין כל הצדדים" (להלן: הסכם הביניים ) נקבע כי על המשיבים להשיב למבקש סך של 350,000 דולר, כפועל יוצא מן הקיזוז דנן. המשיבים טענו כי לאחר דברים אלו ובחלוף כמה חודשים, הפנה אליהם המבקש גורמים שאיימו על חייהם ועל חיי משפחתם, נזרק רימון רסס אל עבר בית הוריהם והוצת בית שבבעלות המשיב 2, תוך שהוא נאלץ למוכרו במחיר הנמוך ממחיר השוק. המשיבים אמדו את הנזקים השונים שנגרמו להם בסך של 400,000 דולר, ולשיטתם, הוסמך הבורר לדון בנזקים אלו בלבד, ולא בטענת החוב אשר הוסדרה במסגרת הסכם הביניים.

6.

בית המשפט המחוזי קבע כי עדיפה עליו גרסתם העובדתית של המשיבים על-פני זו של המבקש, וכי ניתן להסיק שהבורר הוסמך לדון אך בטענות הנוגעות לנזקיהם של המשיבים כנגד המבקש על סמך שניים: ראשית, מן העובדה שהמשיבים הגיעו אל הליך הבוררות כאשר לשיטתם כבר הוסדר עניין חובם למבקש במסגרת הסכם הביניים שערך אבוחצירה, וכיוון שאין כל הגיון כי יסכימו לדון בחוב אשר לסברתם כבר הוסדר; שנית, על-פי עדותו של המבקש , כי בעת שנערך הסכם הבוררות ונדון מועד התשלום בהתאם לפסק שיינתן, " דוד [המשיב 2] קפץ . קפץ מהכיסא והוא אמר: אני רוצה את הכסף תוך שלושה ימים . אני רוצה כסף [תוך] שלושה ימים" [ההדגשות הוספו – י.ד.]. מכך למד בית המשפט כי המשיבים היו סמוכים ובטוחים כי תוצאת פסק הבוררות תהא כי המבקש הוא זה שייאלץ לשלם להם עבור נזקיהם, ולא ההיפך. משכך, נקבע כי הגם שלא הוגדרו סמכויות הבורר ונושא הבוררות בהסכם הבוררות, הרי שהסכמת הצדדים היתה כי גדר המחלוקת שתתברר במהלך הבוררות היא בעניין נזקי המשיבים בלבד, ולא חובם של המשיבים כלפי המבקש. על-כן קבע בית המשפט המחוזי כי מתקיימת במקרה דנן עילה לביטול פסק הבוררות, על-פי סעיף 24(3) לחוק הבוררות, משחרג הבורר מסמכותו ופסק במחלוקת שכלל לא הובאה לפניו.

7.

בנוסף, קבע בית המשפט המחוזי כי במספר הזדמנויות חקר הבורר עדים שלא בנוכחות המשיבים ובלא שעדכן אותם באשר לתוכן העדות, על-מנת שיוכלו להתגונן כנגדה. כך למשל, העיד הבורר כי חקר את המבקש במספר שיחות טלפון מבלי שדיווח למשיבים על שנאמר בשיחות. בבית המשפט טען הבורר כי קיבל מראש את הסכמת המשיבים לשיחות הטלפון עם המבקש, ואילו המשיבים הכחישו זאת מכל וכל. בית המשפט קבע כי אף אם ידעו והסכימו המשיבים שהבורר ישוחח עם המבקש בטלפון, הרי שהִמנעות הבורר מלדווח למשיבים בנוגע לתוכן השיחות, מנעה מהם את האפשרות לסתור את הטענות שהשמיע המבקש או להביא ראיות על-מנת לסתור אותן. בדומה, העיד הבורר כי חקר שלא בנוכחות הצדדים את מי שהיה נציגו של המבקש בעריכת וחתימת הסכם הביניים – מר משה פרץ (להלן: פרץ ). גם במקרה זה קבע בית המשפט כי הבורר נמנע מלדווח למשיבים על תוכן עדותו של פרץ – הסותרת את גרסתם – בכדי שיוכלו להתגונן כנגדה. עוד ציין בית המשפט כי מעדותו של הבורר באשר לתוכן החקירה עולה כי לא הקשה בחקירתו על פרץ, וכי נהיר שלוּ היו המשיבים נוכחים בחקירתו של פרץ, או אם היו יודעים על תוכנה בדיעבד, הרי שהיו מציגים לפני הבורר את גרסתם להשתלשלות האירועים ומנסים לפגום בעדותו של פרץ. לפיכך, קבע בית המשפט כי "הליך הבוררות כפי שנוהל דומה יותר לחקירה פרטית, בה הסיק הבורר מסקנות על בסיס תחקור הצדדים בנפרד וחקירת עדים מבלי ליידע את הצדדים על כך, אף לא בדיעבד". נקבע כי הפגיעה בזכותם של המשיבים לטעון את טענותיהם ולהביא את ראיותיהם כנגד העדויות שנשמעו שלא בנוכחותם, מקימה בנסיבות המקרה דנן עילה לביטול פסק הבוררות, על-פי סעיף 24(4) לחוק הבוררות.

8.

מן הטעמים המפורטים הורה בית המשפט המחוזי על ביטול פסק הבוררות, ומכאן בקשת רשות הערעור שלפני.

תמצית טענות המבקש

9.

לטענת המבקש, פעל בית המשפט המחוזי כערכאת ערעור על פסק הבוררות, משנכנס לגופה של המחלוקת בין הצדדים, פירט בהרחבה את גרסאותיהם הנוגדות וקבע ממצאים עובדתיים הסותרים את אלו שבפסק הבוררות. כך למשל, קבע בית המשפט כי "נכונה טענת המבקשים כי עוד לפני הבוררות הוסדר החוב בין המבקשים למשיב על-ידי אבוחצירה, או כי נעשה נסיון להסדירו", בעוד שבפסק הבוררות נקבע כי "אין שום תוקף להסכם זה, שנעשה בין נציגי שני הצדדים, והרי זה כחרס הנשבר". עוד טוען המבקש כי שגה בית המשפט כאשר קבע כי חרג הבורר מסמכותו באשר לנושא הבוררות. לטענת המבקש, דברי עדותו המובאים לעיל (בקשר עם אמירותיו של המשיב 2), עליהם הסתמך בית המשפט במסקנתו, עשויים ללמד לכל היותר על צדקת אמונתם של המשיבים כי הבורר יפסוק לטובתם, אך אין בהם כדי להצדיק קביעה כי הוסכם שגדר סמכותו של הבורר יהא אך באשר לטענות המשיבים כנגדו. כן טוען המבקש כי סמכותו הרחבה של הבורר במקרה דנן נלמדת מלשון הסכם הבוררות הכוללני, בו גם נקבע במפורש כי הצדדים מתחייבים לקבל את פסיקת הבורר "הן לטוב והן לרע לכל אחד מן הצדדים "

[ההדגשה הוספה – י.ד.], ומכאן שהוסמך הבורר לדון בטענות כנגד כל אחד מן הצדדים, והוא לא הוגבל לפסוק אך בנוגע לטענות המשיבים באשר לנזקיהם.

10.

כמו-כן, לטענת המבקש, שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי קופחה זכותם של המשיבים לטעון את טענותיהם לפני הבורר. נטען כי הצדדים הסכימו לניהול הבוררות בדרך זו, וממילא, ככל שקופחה זכותו של בעל דין כלשהו בהקשר זה, הרי שהיתה זו זכותו של המבקש, המתגורר בישראל, בעוד שישיבות הבוררות כולן התנהלו בניו-יורק, מקום מושבם של המשיבים. כך, לשיטת המבקש, שעה שהוסכם כי ישיבות הבוררות תתנהלנה בניו-יורק בהעדרו, אין המשיבים יכולים להלין כי הבורר חקר את מי מהעדים בהעדרם. לטענת המבקש, לא נפל כל פגם בחקירתו בטלפון על-ידי הבורר, משהודיע הבורר, וקיבל את הסכמת שני הצדדים, כי ידבר או יפגש (בהתאם לעניין) עם אחד הצדדים בלא נוכחותו של הצד השני. נטען כי משידעו המשיבים שהמבקש מתגורר בישראל, ומשהתקיימו ישיבות הבוררות בהעדרו, הרי שהסכימו הצדדים על אופן התנהלותה של הבוררות, וממילא לא מחו המשיבים על אופן התנהלות זה במהלך הבוררות, ולא ביקשו לקבל לידיהם את פרטי העדויות שנשמעו בהעדרם.

תמצית תגובת המשיבים

11.

לטענת המשיבים, הִדרשותו של בית המשפט המחוזי לרקע העובדתי אשר הוביל להליך הבוררות מושא הערעור דנן היתה הכרחית לצורך ההכרעה שלפניו, בין היתר לנוכח גרסאותיהם הסותרות של הצדדים בשאלה שהתעוררה בנוגע למהות ההסכמה שלא מצאה את ביטויה בהסכם הבוררות, באשר לסמכויות הבורר ונושא המחלוקת שהובאה לפניו. לטענת המשיבים, משהסכם הבוררות שותק באשר לנושא הבוררות, למד עליו בית המשפט מן הנסיבות החיצוניות השונות, ביניהן הסכם הביניים אשר הכריע בעניין חובם של המשיבים למבקש עובר לחתימת הסכם הבוררות. משכך, לשיטתם, בהתאם להנחיית בית משפט זה, בחן בית המשפט המחוזי את הנסיבות שהובילו לחתימת הסכם הבוררות, על-מנת להכריע מה היה היקף סמכותו של הבורר, וטענותיו של המבקש מופנות כנגד קביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, בהן ממילא – ודאי בבקשת רשות ערעור – אין ערכאת הערעור נוטה להתערב. עוד טוענים המשיבים כי רק במהלך החקירות הנגדיות בבית המשפט המחוזי התברר להם: כי הבורר נפגש עם עדים נוספים פרט לאמינוב בהעדרם; כי הבורר והמבקש נפגשו מבלי שהיו המשיבים מודעים לכך; וכי נערכו חקירות על-ידי הבורר באופן טלפוני, מבלי שהיו המשיבים מודעים לעצם ביצוען ולתוכנן, לא בזמן אמת ואף לא בדיעבד, עד למועד חקירתם של הבורר והמבקש. משכך, לטענת המשיבים, מעולם לא הסכימו כי תתקיימנה "חקירות חד-צדדיות", ואף לא ידעו על קיום החקירות באופן שיכולים היו לדרוש לקבל לידיהם את תוכנן. נטען כי לכל הפחות, שומה היה על הבורר להעביר את תוצאות החקירות אל המשיבים, על-מנת שיוכלו לשטוח לפניו את טענותיהם הנגדיות.

דיון והכרעה

12.

דין בקשת רשות הערעור להדחות.

13.

סבורני כי בקשת רשות הערעור דנן אינה מעלה שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים או שהיא דורשת את התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או מניעת עיוות דין. במקרה דנן מדובר בטענות פרטניות אשר אינן חורגות מדל"ת אמותיה של המחלוקת הנוכחית בין הצדדים. כמו כן, לא מצאתי כי התקיים במקרה דנן עיוות דין המצדיק את התערבותה של ערכאה זו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי [ראו למשל: רע"א 4265/14 אלמסי נ' שוקרון , פסקה 6 והאסמכתאות הנזכרות שם (19.8.2014)].

14.

למעלה מן הצורך, מאחר שהסכם הבוררות לוקה בחסר, והצדדים לא העלו על הכתב במסגרתו את הסכמותיהם באשר לאופן התנהלות הליך הבוררות, הרי שבהתאם לגרסאותיהם העובדתיות הסותרות, חלוקים הצדדים: בשאלת היקף סמכותו של הבורר; בשאלת נושא הבוררות; ובשאלת הסכמתם של המשיבים כי חקירות העדים ובעלי הדין תערכנה בהעדרם. ואולם, על דבר אחד מסכימים הכל – תוכן החקירות שביצע הבורר לא הובא לידיעת המשיבים. משכך, ואף אם נתנו המשיבים את הסכמתם כי חקירות העדים תערכנה בהעדרם, נשארו דברי העדים – ויותר מכל דברי המבקש וטענותיו – כנגד המשיבים, חבויים מעיניהם באופן שנמנעה מהמשיבים האפשרות להגיב באשר למה שנטען כנגדם ולהביא את ראיותיהם לסתירתו. אף אם הסכימו הצדדים על אופן התנהלות הבוררות כאמור, חובתו של הבורר היתה להביא לידיעת כל אחד מן הצדדים את שנטען כנגדו, על-מנת שזה יוכל לנהל את הגנתו ולשטוח לפני הבורר בתגובה את טענותיו, שמא תצטייר בפני הבורר תמונה עובדתית חד-צדדית, בלא שזו נענתה בהצגת גרסתו של הצד שכנגד. יפים בעניין זה דברי הנשיא מ' שמגר ברע"א 2213/94 ענבר נ' שטאובר , פסקה 2 (5.12.1994) (להלן: עניין ענבר ):

"בית משפט קמא ציין כי הבורר שמע את כל אחד מן הצדדים, ללא נוכחות הצד שכנגד. מובן שאין זו דרך נאותה לניהול בוררות, אלא שבמקרה דנן הסכימו לכך הצדדים מראש והסמיכו את הבורר בשטר הבוררין לעשות כן. כפי שציינה הערכאה הראשונה, אין משמעותה של הסמכה כאמור שהדברים שאמר כל צד לבורר ביחידות, יכולים להישאר נעלמים מבעל הדין האחר, וחובתו של הבורר היתה לפחות ליידע את כל אחד מן הצדדים מה אמר חברו ולאפשר לו להגיב על כך " .

[ראו גם: רע"א 1531/14 אבו דעוף נ' אבו דעוף , פסקה 15 (14.7.2014); סמדר אוטולנגי בוררות – דין ונוהל כרך א' 610, 618-617; כרך ב' 1033-1032 (מהדורה רביעית, 2005) (להלן: אוטולנגי )].

15.

על-כן, משתוכן העדויות ותוצאות החקירות נותרו חבויים מעיני המשיבים, הרי שנמנעה מהם האפשרות לדעת כנגד אלה טענות עליהם להתגונן, ונפגעה יכולתם להגיב ולהביא ראיות במטרה לסתור את דברי העדים והמבקש. כך, אף אם הפטירו הצדדים את הבורר מניהול הבוררות בהתאם לכללי הפרוצדורה, אין הם רשאים להחריג את ניהול הבוררות מכללי הצדק הטבעי, החלים על כל בוררות והנובעים מחובת הנאמנות המוטלת על הבוררים , וביניהם הכלל הבסיסי כי "יישמע האידך גיסא" – "audi alteram partem"

[ראו: רע"א 3355/11 יבולים בשער הנגב (1999) בע"מ נ' שמש אדמה ומים (ש.א.מ.) אגרוביזנס בע"מ , פסקה 22 והאסמכתאות הנזכרות שם (22.11.2012); אוטולנגי , 1029]. לא למותר לציין כי אין בחובתו של הבורר להביא לידיעת הצדדים את תוכן העדויות שנשמעו, כדי לפטור את הצדדים מן האחריות לדרוש לקבל לידיהם את המידע האמור. מושכלות יסוד הן כי אין בעל דין שנודע לו על קיומה של עילת ביטול רשאי לשקוט על שמריו ולהמתין עד אשר תתברר לו תוצאת הבוררות, אם לטובתו אם איננה [ראו למשל: רע"א 4211/10 מילניום

אלקטריק טי.או.יו בע"מ נ' תנועת מושבי העובדים בישראל ברית סיוע שיתופית מרכזית בע"מ , פסקה 10 (9.1.2011)]. אלא שבמקרה דנן קבע בית המשפט המחוזי כי עובדת קיומן של החקירות התבררה למשיבים אך במהלך חקירותיהם של הבורר והמבקש לפניו. משנקבע כי המשיבים לא ידעו על קיומן של החקירות עד למועד מתקדם בניהול ההליך בערכאה הדיונית, אין בידי לקבל את טענת המבקש לפיה הסכימו המשיבים לאופן בו התנהלה הבוררות, משלא ביקשו בזמן אמת לקבל לידיהם את תוכן העדויות.

16.

משנמצא כי דין פסק

הבוררות להתבטל מחמת הפגיעה באפשרות המשיבים להעלות את טענותיהם ולהביא את ראיותיהם, בהתאם לסעיף 24(4) לחוק הבוררות, אינני רואה מקום לדון בשאלת היקף סמכותו של הבורר, באשר לנושא הבוררות. שאלה זו הובילה את בית המשפט המחוזי – באופן בלתי נמנע – לנסות ולתור אחר הסכמות הצדדים, ולבחון את הרקע להתקשרות בהסכם הבוררות וגרסאות הצדדים הסותרות בנוגע להסכם הביניים שנחתם עובר לכריתת הסכם הבוררות. אכן, מושכלות יסוד הן כי במסגרת בקשה לביטול פסק בוררות, אין בית המשפט יושב כערכאת ערעור ואין הוא נדרש על-פי רוב לבחון אם צדק הבורר בקביעותיו, אם טעה, אלא שהתערבות בית המשפט היא צרה ומוגבלת לעילות המוגדרות בחוק הבוררות. שלא כטענת המבקש, סבורני כי התעמקות בית המשפט המחוזי בגרסאותיהם העובדתיות הסותרות של הצדדים נועדה לבחון את שאלת התקיימותה של עילת הביטול על-פי סעיף 24(3) לחוק הבוררות. כך ציין והזהיר את עצמו בית המשפט המחוזי בעניין זה:

"מן המפורסמות כי כעקרון, בית המשפט הדן בבקשה לאישור וביטל פסק בורר, אינו בוחן את תוכן הפסק, אלא בוחן את תקינות הליך הבוררות".

ובהמשך:

"במקרה דנן, נושא הבוררות אכן אינו מוגדר בהסכם, ומכאן נפרצה הדרך למחלוקת שורשית בין הצדדים באשר לנושא המחלוקת, ובהתאמה – לסמכות הבורר , כפי שיפורט להלן" [פסקאות 60, 65 לפסק הדין. ההדגשות הוספו – י.ד.].

17.

בשולי הדברים ובקשר עם הצורך בבירור גרסאות הצדדים הסותרות מקום שנמצא כי מתקיימת עילת ביטול חלופית גלויה, יפים לענייננו דבריו הנוספים של הנשיא שמגר בעניין ענבר :

"משמצא בית משפט קמא את הפגמים הגלויים על פניהם, כמתואר לעיל, אשר גם לא היתה מחלוקת עליהם, לא היה טעם והגיון בהארכת הדיונים על ידי התרת חקירות נוספות, וניתן היה להכריע במחלוקת על אתר" [ שם , פסקה 2].

18.

אשר-על-כן, הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבים בסך 10,000 ש"ח.