רע"א 8766/16 עבדאללה אבו ג'אנם נ. נכסי רמלה 3 בע"מ

לפנַי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בת"א 25438-07-15, שניתנה ביום 6.10.2016 על-ידי השופטת ח' קיציס .

1.בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד מתנהלת תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין אותה הגישה חברת נכסי רמלה 3 בע"מ (להלן: התובעת ).

2.רשות הפיתוח היא הנתבעת 1 בתביעה (להלן: הנתבעת 1 ). עבדאללה ונורה אבו ג'אנם הם הנתבעים 3-2 בתביעה (להלן: הנתבעים 3-2 ). ביום 11.7.2016, צורפה להליך גם הגב' אמנה אלוחידי כנתבעת (להלן: הנתבעת 4 ).

3.ביום 17.7.2016 קוים דיון הוכחות בתיק, כאשר בשלב זה הנתבעת 4 טרם הגישה כתב הגנה מטעמה. במהלך הדיון, חקרו הנתבעים 3-2 את העד היחיד שהועלה לדוכן העדים מטעם התובעת. לאחר שהסתיימה החקירה, ביקשה הנתבעת 4 שלא לחקור את עד התביעה באותו המועד, אלא רק לאחר שתלמד את התיק ותגיש כתב הגנה מטעמה. ביחס לבקשה זו קבע בית המשפט, בהחלטה שניתנה באולם, כדלקמן:

" ה[נתבעת 4] ביקשה להצטרף להליך ובקשתה אושרה ביום 11.7. נראה בעיני כי היה לה די זמן להתכונן לחקירת העד... יחד עם זאת, בכדי לא להבין (הטעות במקור – י.ד.) למציאות בה קיצור הדרך יוביל להארכתה, הרי אאפשר לנתבעת 4 לחקור בשנית את המצהיר מטעם התובעת, ולאחר מכן אדון בשאלת ההוצאות בגלל זימונו שנית לחקירה. כתב הגנה מטעם הנתבעת 4, יוגש, עד ה-20.9 ".

מיד לאחר מכן, הוסיף וקבע בית המשפט באולם הדיונים, כי:

" כעת תשמע עדותם של נתבעים 2, 3 ".

הנתבעים 3-2, סירבו לעלות לדוכן העדים על אתר, בטענה כי טרם נסתיים שלב החקירות של עדי התביעה, ולכן לא ניתן להתחיל לשמוע את עדי ההגנה. לאחר שיג-ושיח קצר שנערך באולם, דחה בית המשפט את ההתנגדות והורה לנתבעים 3-2 לעלות לדוכן העדים. בא-כוח הנתבעים 3-2 סירב מצדו להוראה זו וביקש להגיש ערעור לבית משפט זה על ההחלטה. לאחר שבית המשפט המחוזי שב על הוראתו, סירב הנתבע 2 לעלות להעיד, ולצד זאת הנתבעת 3 מסרה כי היא חולה ולא העידה.

4.הנתבעים 3-2 לא הגישו בקשת רשות ערעור על איזו מהחלטות בית המשפט המחוזי שניתנו בדיון מיום 17.7.2016. לעומת זאת, ביום 6.10.2016 הם פנו לבית המשפט המחוזי ב" בקשה דחופה למתן הוראות " בה הם שבו על בקשתם כי עדותם תישמע לאחר חקירת עדי התביעה על-ידי כלל הנתבעים. יצוין, כי בפרק הזמן שחלף מאז הדיון בחודש יולי לבין הגשת הבקשה למתן ההוראות צורף לתיק נתבע נוסף, מר עטא אלוחידי (להלן: הנתבע 5 ). על כל פנים, ביום 6.10.2016 דחה בית המשפט המחוזי דחה את בקשת הנתבעים 3-2 למתן ההוראות, בקבעו כי " ניתנו הוראות במסגרת החלטות קודמות ".

5.על הרקע הזה הוגשה בקשת רשות הערעור שלפנַי. הנתבעים 3-2 טוענים כי החלטת בית המשפט המחוזי מיום 6.10.2016, סותרת את הכלל הקבוע בתקנה 158 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ), לעניין סדר הבאת העדים והראיות, שכן היא מובילה למצב שבו ראיות ההגנה תישמענה עוד בטרם סיום הצגת ראיות ועדויות התביעה.

6.בתגובת התובעת נטען, כטענת סף, כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור בשל איחור במועד הגשתה. נטען כי למעשה, הנתבעים 3-2 מבקשים להשיג על ההחלטות השונות שניתנו בדיון שנערך ביום 17.7.2016, ולא ניתן להשלים עם ניסיונם להחשיב את בקשת רשות הערעור כבקשה המופנית נגד החלטה מיום 6.10.2016. הנתבעת 1 הותירה את ההכרעה בבקשת רשות הערעור לשיקול דעת בית המשפט. הנתבעת 4 לא הגישה תגובה לבקשת רשות הערעור. הנתבע 5 הגיש תגובה לבקשת רשות הערעור, לפיה הוא מסכים לבקשה, ואולם תגובתו נדחתה מהמרשם.

7.היות שנדמה היה לי כי יש ממש בטענת התובעת לעניין מועד הגשת הבקשה, הוריתי לנתבעים 3-2 להגיש התייחסות אליה. בהתייחסותם, טענו הנתבעים 3-2 כי בקשתם הוגשה בזמן, כיוון שחל שינוי מהותי בהליך בפרק הזמן שחלף בין ההחלטות שניתנו בדיון מיום 17.7.2016 לבין ההחלטה מיום 6.10.2016. שינוי זה, כך נטען, טמון בכך שהנתבע 5 צורף לתביעה, ובעטיו הגישו הנתבעים 3-2 מחדש את בקשתם לעניין סדר העדויות.

8.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי בקשת רשות הערעור שלפנַי אכן הוגשה באיחור – ועל כן, דינה להידחות.

כידוע, המועד להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון על החלטה אחרת של בית המשפט המחוזי בערכאה ראשונה הוא 30 ימים מיום מתן ההחלטה (תקנה 398 לתקנות וסעיף 41 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984).

כלל ידוע נוסף הוא, שאין להאריך באופן מלאכותי את המועד להגשת בקשה לרשות ערעור באמצעות הגשת בקשה לעיון חוזר או בדרך של הגשת בקשה למתן הוראות, כדי "ליצור" מועד חדש למתן ההחלטה ובכך "להתניע מחדש" את מירוץ מניין הימים להגשת הליך הערעור. הארכת מועד בדרך זו שמורה רק למקרים בהם נמצא צידוק להגשת הבקשה לעיון החוזר (ראו: רע"א 11449/05 הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים נ' תורג'מן (6.2.2006); רע"א 6720/13 סופר מדיק (מדיק לייט) בע"מ נ' Anton Hubner Gmbh , פסקה 2 (16.10.2013)).

בענייננו, ההחלטה המהותית בעניין סדר הבאת העדים ניתנה בדיון שנערך ביום 17.7.2016. ההחלטה העוקבת, מיום 6.10.2016, ניתנה למעשה כהכרעה בבקשת הנתבעים 3-2 לעיון חוזר (הגם שזו הוכתרה על-ידם כבקשה ל"מתן הוראות"), ואין בה אלא חזרה על אותן קביעות מהותיות שנקבעו זה מכבר. בקשת רשות הערעור מטעם הנתבעים 3-2 הייתה אמורה להיות מוגשת אפוא כלפי ההחלטה הראשונה ולא השנייה. איני מוצא כי במקרה זה קיים צידוק לסטות מהכלל ולהאריך את המועד. לא למותר לציין כי האיחור במקרה זה ניכר, וכי לא התבקשה בקשה להארכת המועד. עוד אציין כי לטעמי אין בטענת הנתבעים 3-2 לעניין "שינוי הנסיבות" שחל בתיק כדי לשנות, שכן לדידי שינוי זה אינו בעל משקל רב, ואין בו כדי להאיר באור שונה את ההחלטה הראשונה.

9.יצוין כי הצדדים טענו גם לגופו של עניין, לרבות בדבר האפשרות להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטות שבנדון לנוכח הוראות צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009; ובדבר החלטת בית המשפט קמא גופה. לא מצאתי מקום להכריע בסוגיות אלה, שעה שכאמור, בקשת רשות הערעור הוגשה באיחור מובהק.

10.פועל יוצא מהמקובץ לעיל הוא שבקשת רשות הערעור נדחית.

הנתבעים 3-2 יישאו בהוצאות לטובת התובעת, בסך 10,000 ש"ח.

טרם נעילה אציין, כי מאז ניתנו החלטות בית המשפט המחוזי חלפו מספר שבועות, וייתכן שבפרק זמן זה התקדמו המהלכים בתיק. בלי שאביע עמדה, אבהיר כי ככל אירעו שינויים בהליך, או ככל שהעדויות טרם נשמעו ובית המשפט קמא סבור כי תהא תועלת בשמיעת הראיות בסדר הרגיל, שמור לו שיקול הדעת המלא ליתן כל הוראה בעניין.