רע"א 9027/16 דוד ראבאן נ. דליה שאשא

א.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ע' רביד ) מיום 9.11.16 בע"א 21477-10-16, שבמסגרתה נדחתה בקשת המבקש לעיכוב ביצועו של פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה (השופטת ה' פלד ) מיום 30.9.16 בתא"ח 65509-11-15. במוקד הבקשה – עיכוב ביצוע לפינוי מדירת מגורים.

רקע והליכים קודמים

ב.

המשיבה היא בעלים של דירה המשמשת אותה למגוריה. ביום 2.10.15 נחתם זכרון דברים בינה למבקש בנוגע להשכרת שני חדרים מתוך הדירה, המשמשים כיחידה עצמאית, אשר מופרדת באמצעות קיר משותף מיתר הדירה, שם גרה המשיבה. בסמוך לאחר חתימת זכרון הדברים ובטרם שולם תשלום כלשהו על ידי המבקש, הודיעה לו המשיבה כי חזרה בה מהסכמתה להתקשר עמו בחוזה שכירות, ואף הגישה תלונה במשטרה כנגדו בגין הטרדה ואיומים. למרות זאת, ביום 30.10.15 נחתם ביניהם חוזה שכירות לתקופה של שנה עם אופציה להארכה לארבע שנים נוספות, והמבקש שילם למשיבה שכר דירה בסך 34,000 ₪ בגין שנת השכירות הראשונה.

ג.

ביום 2.12.16 הגישה המשיבה בהמרצת פתיחה תביעה למתן סעד הצהרתי המכריז על בטלות חוזה השכירות בינה לבין המבקש (ה"פ 2248-12-15; להלן המרצת הפתיחה ) . ימים אחדים לאחר מכן, ביום 6.12.16, הגישה המשיבה כנגדו תביעה לפינוי וסילוק יד מהנכס (תא"ח 65509-11-15; להלן התביעה לפינוי ). ביום 28.1.16 הגיש המבקש בקשה לאיחוד דיון בתביעות השונות בטענה שמדובר באותם בעלי דין, ובאותו הסכם שכירות ביניהם, וכדי למנוע החלטות סותרות. ביום 24.2.16 הוחלט כי שני התיקים יידונו לפני אותו מותב. ביום 28.3.16 הוחלט שלא לאחד את הדיון בין התיקים, זאת בשל העובדה שהמרצת הפתיחה הגיעה כבר לשלב ההוכחות, ואילו תביעת הפינוי טרם בשלה לשלב זה.

ד.

ביום 20.9.16 התקבלה התביעה בהמרצת הפתיחה, וניתן סעד הצהרתי המורה על ביטולו של חוזה השכירות בין המבקש למשיבה. נקבע, על בסיס ראיות ועדויות, שהמשיבה לא הבינה את משמעותו של החוזה והייתה נתונה להשפעתו של המבקש; שהמבקש היה מודע לחולשה זו וניצל אותה; ושתנאי החוזה היו גרועים במידה בלתי סבירה ביחס למקובל. מכאן פסק בית המשפט כי יש לבטל את החוזה בעילת עושק לפי סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. בנוסף נקבע, כי המבקש פעל בחוסר תום לב בקיום החוזה, והפר אותו הפרות יסודיות. בין השאר נקבע, כי המבקש נכנס לחדרים בהם התגוררה המשיבה, נטל את המפתחות שהיו על השולחן, התבצר בנכס, סירב להכניס אותה וזרק את חפציה האישיים לפח האשפה; כי המבקש מטיח במשיבה עלבונות ומתנהג באופן מטריד המצדיק פינוי מהנכס; כי המבקש לא שילם את הארנונה ואת חשבונות המים והחשמל על חלקו בדירה; וכי התקין בדירה מצלמות ללא רשות המשיבה ובדרך הפוגעת בזכותה לפרטיות, ואלה גרמו לניתוק אספקת החשמל לדירה. בכך הפר המבקש, כך נפסק, את התחייבויותיו החוזיות באופן המזכה את המשיבה בביטול חוזה השכירות.

ה.

ביום 30.9.16, לאחר ישיבת קדם משפט ולפני שמיעת ראיות, התקבלה תביעת הפינוי, ונפסק כי על המבקש לפנות את הדירה עד יום 26.10.16. נקבע כי אף שהדיון בהמרצת הפתיחה ובתביעת הפינוי לא אוחד, טענות הצדדים בתביעת הפינוי נטענו גם בהמרצת הפתיחה, ומשבוטל חוזה השכירות בהמרצת הפתיחה, אין למבקש כל הגנה מפני תביעת הפינוי.

ו.

ביום 18.10.16 הגיש המבקש ערעור על פסק הדין של בית משפט השלום בתביעת הפינוי (ע"א 21477-10-16) ולצידו בקשה לעיכוב ביצוע. ביום 9.11.16 נדחתה הבקשה לעיכוב ביצוע. נקבע כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה, שכן מדובר בדירה שהושכרה למבקש לתקופה קצרה והמבקש גר בה שנה אחת בלבד ללא ילדים, ולכן הפינוי ממנה לא יפגע בו בצורה חמורה, ואילו השארתו בנכס תמשיך את הפגיעה במשיבה שתוארה בפסק הדין בהמרצת הפתיחה. גם סיכויי ההצלחה בערעור, כך נפסק, אינם גבוהים, שכן מדובר בערעור שרובו ככולו תקיפת קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות של בית משפט השלום במסגרת פסק הדין בהמרצת הפתיחה. כן נקבע, כי אין בעובדה שפסק הדין בתביעת הפינוי ניתן לאחר ישיבת קדם המשפט וטרם שמיעת ראיות כדי להקים עילה לעיכוב ביצוע פסק הדין, שכן פסק הדין בהמרצת הפתיחה נוגע לאותה תשתית עובדתית ומשפטית. לבסוף נפסק, כי לפנים משורת הדין וכדי לאפשר למבקש שהות נוספת למציאת תחליף מגורים, יעוכב פסק הדין עד ליום 1.12.16, בכפוף לכך שהמבקש יפקיד בבית המשפט סך של 6,500 ₪ בעבור תשלום שכר הדירה לתקופה זו. כלפי החלטה זו מופנית בקשת רשות הערעור.

בקשת רשות הערעור

ה.נטען על ידי המבקש, המייצג את עצמו, כי שגה בית המשפט המחוזי כשדחה את הבקשה לעיכוב ביצוע. ראשית טוען המבקש, כי בנסיבות נוטה מאזן הנוחות לטובתו, שכן מדובר בפינוי מדירת מגורים בה יטה בית המשפט לעכב ביצוע. בנוסף נטען, כי דחיית בקשת רשות הערעור תביא לשלילתה למעשה של זכות הערעור של המבקש. שנית נטען, כי בית משפט השלום לא בירר את תביעת הפינוי לגופה, מאחר שבהליך זה לא נשמעו ראיות ועדויות. נטען, כי מדובר בהליכים שונים שכן בתביעת הפינוי עתרה המשיבה לביטול החוזה, בעוד בהמרצת הפתיחה עתרה להכרזה על בטלותו. שלישית נטען, כי סיכויי הערעור גבוהים, שכן בית משפט השלום שגה בפסקו בהמרצת הפתיחה כי יש לבטל את החוזה. נטען, כי האיום שאותו ראה בית משפט השלום כמקים את עילת העושק היה מימוש של זכות משפטית לגיטימית של המבקש, שאינה מקימה את עילת העושק. כן נטען, כי תנאי החוזה לא חרגו מהמקובל. עוד נטען, כי השיפוצים אותם עשה המבקש בדירה לא היו הפרה של החוזה, שכן נקבע בו במפורש כי המבקש רשאי לשפץ את הדירה. לבסוף נטען, כי לא היה על בית המשפט לבטל את החוזה עקב הפרתו, שכן המשיבה לא ביקשה סעד זה בתביעתה.

דיון והכרעה

ז.לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, אין בידי להיעתר לה. עסקינן בבקשת רשות ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב ביצוע של פסק דינו של בית משפט השלום. נקבע כי במקרים כגון דא, בהם בית משפט זה יושב כערכאה השלישית הנדרשת לסכסוך בצורה כזו או אחרת, אך כערכאה השניה הדנה בעיכוב הביצוע, תינתן הרשות לפי אמת המידה המקובלת לרשות ערעור בגלגול שלישי – קרי, במקרים המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים או מקום בו נגרם עיוות דין – תוך גמישות מסוימת בנסיבות חריגות (רע"א 3663/13 ה.י.ע.ם יזום והשקעות בע"מ נ' ג'י.אל.אי -מרכז רוטשילד בע"מ

(2013); רע"א 2441/16 טויטו נ' רשות הפיתוח (2016)). חלק מן הטעם לכך נעוץ במשאבי זמן שיפוטיים, בזכרנו כי בית המשפט העליון העמוס-מכל-עמוס הוא הוא הערכאה השלישית. מכל מקום, אין מקרה זה בא בגדרים החריגים כגון דא.

ח.הלכה פסוקה היא, כי מקום בו הוגש ערעור על פסק דין, יישקל עיכוב ביצועו על פי מבחן כפול – סיכויי ערעור טובים, ומאזן נוחות הנוטה לטובת קבלת הבקשה (ראו למשל רע"א 7229/14 אחים נ. נתנאל חברה לבניין ועבודות ציבוריות בע"מ נ' גבריאלי

(2014)). במקרה דנא בחן בית המשפט המחוזי את מאזן הנוחות ואת סיכויי הערעור וקבע כי שניהם מטים את הכף לטובת המשיבה. לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטתו, בודאי לא באופן המצדיק את התערבותנו החריגה. אכן, כשמדובר בפינוי מדירת מגורים נוטה בדרך כלל מאזן הנוחות לטובת המפונה, אך הדבר תלוי נסיבות. בנסיבותיו של מקרה זה, בהן מדובר בדירה שכורה לטווח קצר בה גר המבקש ללא ילדים לתקופה קצרה, ונוכח התמונה העולה מפסק הדין בהמרצת הפתיחה לפיה נפגעת המשיבה מכך שהמבקש ממשיך להתגורר בדירה אחת עמה, נוטה מאזן הנוחות לטובת המשיבה. אשר לסיכויי הערעור, מבלי לטעת מסמרות, יצוין כי פסק הדין בהמרצת הפתיחה מושתת בבסיסו על ממצאי עובדה ומיהמנות של הערכאה הדיונית, והמשוכה הערעורית גבוהה. כך גם לגבי טענת המבקש לעניין הצורך בבירור עובדתי נפרד לתביעת הפינוי, משהסתימה המרצת הפתיחה שיסודה, על פני הדברים, בתשתית עובדתית דומה. מכל מקום, למבקש שמורה כמובן הזכות לטיעוניו בערעור לגופו, אולם אין בכך כדי להצדיק היעתרות לבקשה לעיכוב הביצוע, וככל שערכאת הערעור תכריע לטובתו, לא ננעלו דלתי פיצוי. יש לזכור גם, כי עמד לרשות המבקש פרק זמן שמאז 30.9.16, מועד פסק הפינוי, שכן לא היה לו כל ביטחון כי הביצוע יעוכב.

ט.נוכח כל האמור, אין בידי להיעתר לבקשה.