רע"א 93/15 עזבון המנוח אביגדור מנדלבאום ז

ביום 26.10.2014 קיבל בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת כ' האפט ) תביעה לסילוק ידם של המשיבים מבית מגורים (להלן: הנכס ) והורה כי עליהם לפנות את הנכס עד ליום 1.12.2014 ולשלם סך של 510,000 ש"ח (בגין דמי שימוש בנכס, המיסים השוטפים שהוטלו על הנכס ושכר טרחת עורך דין). ביום 10.12.2014 הגישו המשיבים ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי וביום 17.12.2014 הגישו בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין. ביום 22.12.2014 קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ח' ברנר ) את הבקשה באופן חלקי בקבעו כי החלק בפסק הדין הנוגע לפינוי הנכס יעוכב, וזאת בכפוף לכך שהמשיבים יפקידו סך של 75,000 ש"ח בקופת בית המשפט עד ליום 15.2.2015. בית המשפט קבע כי סיכויי הערעור דחוקים שכן גרסת המשיבים שלפיה רכשו את הזכויות בנכס נמצאה לא מהימנה ולא נתמכה במסמך בכתב. אשר למאזן הנוחות – בית המשפט התחשב, מחד גיסא, בכך שמדובר בדירת מגורים ובכך שאם יפונו המשיבים מהנכס לא יהיה ניתן להחזיר את המצב לקדמותו אם יתקבל הערעור; וכן במצבם הכלכלי הקשה של המשיבים. מאידך גיסא נתן בית המשפט משקל לנזק שיגרם למבקש כתוצאה מעיכוב ביצוע פסק הדין, בשל הטענה שלפיה שהותם של המשיבים בנכס מונעת מהמבקש להשלים את מכירתו; וכן לשיהוי הניכר שבה הוגשה הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.

מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה נטען, בתמצית, כי פסק הדין של בית משפט השלום מבוסס על ממצאי עובדה ומהימנות ומשכך סיכויי הערעור נמוכים ביותר. עוד נטען, כי הנזק שייגרם למבקש כתוצאה מעיכוב ההתקשרות בעסקה למכירת הנכס, עומד על מאות אלפי שקלים בשנה; וכי סכום ההפקדה שקבע בית המשפט כתנאי לעיכוב הביצוע של פינוי המשיבים אינו מכסה את דמי השימוש בנכס עד להכרעה בערעור, קל וחומר שאינו מכסה את הנזקים שיגרמו למבקש כתוצאה מעיכוב הביצוע.

לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה, שוכנעתי שדינה להידחות. תוצאת האיזון שערך בית המשפט המחוזי בין השיקולים השונים הנוגעים לעניין, הן אשר למאזן הנוחות הן בהתחשב בסיכויי הערעור, אינה מגלה עילה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט בנסיבות המקרה שלפניי על פי אמות המידה המקובלות.

הבקשה נדחית אפוא. אין צו להוצאות.