רע"א 931-24 רע"א 931-24

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט, סגן הנשיא א' דראל) בת"א 73941-10-21 מיום 06.11.2023, בגדרה נדחתה בקשה שהגישה המבקשת לסילוק על הסף של תביעת המשיבה נגדה. באותה החלטה, נדחתה גם בקשת המשיבים לסילוק על הסף של התביעה שכנגד, שהוגשה נגדם על-ידי המבקשת כאן.

1.במוקד ההליך נושא הבקשה שלפניי, מחלוקת בין שתי עמותות – המשיבה, עמותת ילדי זהבה (להלן: ילדי זהבה); והמבקשת, עמותת רמת איתרי (להלן: המבקשת או רמת איתרי). עיקרה של המחלוקת בשאלת הבעלות וזכות השימוש במקרקעין הידועים כחלקות 40 ו-50 בגוש 30286 בשכונת בית צפאפה בירושלים (להלן: המקרקעין). המקרקעין רשומים על שמה של רמת איתרי, אך מזה עשרות שנים פועלים בהם גני ילדים, המופעלים על-ידי ילדי זהבה. שתי העמותות נוסדו במאה הקודמת על-ידי הרב והרבנית אליפנט, שהלכו בינתיים לבית עולמם. לימים, נפרדו דרכיהן של העמותות, וכיום כל אחת מהן מנוהלת על-ידי אנשים אחרים.

הליכים קודמים

2.בשל קשיים אליהם נקלעה המבקשת, מונה לה מנהל מיוחד במסגרת הליך חדלות פירעון (פש"ר 850/03; להלן: הליך חדלות הפירעון). במסגרת הליך זה, הוגשה על-ידי המנהל המיוחד בקשה למתן הוראות נגד ילדי זהבה (להלן: הבקשה למתן הוראות). ביסוד בקשתו, עמדה הטענה כי המקרקעין הם בבעלותה של רמת איתרי, וכי ילדי זהבה עושה בהם שימוש, ללא תמורה, וזאת למרות שלא נמצאו מסמכים המלמדים על מקור זכותה לשבת ולהחזיק במקרקעין. ילדי זהבה טענה, מנגד, כי היא מחזיקה במקרקעין בסמכות וברשות וכי היא בעלת זכויות בהם. לטענתה, המחלוקת בינה לבין המנהל המיוחד התמקדה בשאלות קנייניות המצריכות שמיעת עדים וניהול הליך מורכב. משכך, נטען, כי בית משפט של חדלות פירעון אינו הפורום המתאים לדון בטענות אלה.

במסגרת הדיון בבקשה למתן הוראות, הוגשה גם תגובת כונס הנכסים הרשמי (להלן: הכנ"ר), שתמך בטענות שהעלה המנהל המיוחד במסגרת ההליך. זאת, נוכח התנהלותה של רמת איתרי עד לכניסתה להליך חדלות הפירעון, לאי הסדרים שנמצאו בדרך ניהולה ולכך שאחד התחלואים שמהם היא סבלה היה העדר גבייה והעדר הפקת פירות מנכסיה. בנוסף סבר הכנ"ר, כי הליך חדלות הפירעון מהווה אכסניה ראויה לבירור הבקשה, שכן אין מדובר במחלוקת עובדתית מורכבת, ויהיה זה מהיר ויעיל לברר את הסוגיה השנויה במחלוקת במסגרת של בקשה למתן הוראות, תחת הגשתה של תביעה במסגרת הליך נפרד. זאת, במיוחד, כאשר במסגרת בקשה זו לא נפגעת כל זכות מזכויותיה של עמותת ילדי זהבה, שכן היא צורפה כמשיבה לבקשה למתן הוראות ופרסה את כל טענותיה לפני בית המשפט. עוד נכתב בתגובת הכנ"ר, כי אין בסיס משפטי לטענותיה של ילדי זהבה משלא נתמכו במסמך בכתב שמעיד על העברת המקרקעין; ומשלא נמצא פרוטוקול או דיווח אחר בנדון לרשויות המס.

ביום 29.07.2005 ניתנה החלטת בית משפט של חדלות פירעון, כהאי לישנא: "מהנימוקים שפורטו מורה כאמור בתגובת הכנ"ר" (להלן: ההחלטה בהליך חדלות הפירעון). על החלטה זו לא הוגש ערעור, מטעם מי מהצדדים.

3.בחלוף מספר רב של שנים, הוגשה על-ידי רמת איתרי תביעה לפינוי מושכר לבית משפט השלום בירושלים, נגד ילדי זהבה ומנהלה, מר אברהם הררי (להלן: הררי; תפ"מ 19868-01-21; להלן: התביעה לפינוי המושכר). בתביעה זו נטען, לראשונה, כי על-אף ההחלטה שניתנה בהליך חדלות הפירעון, ילדי זהבה לא משלמת לה את דמי השכירות כנדרש. לכן, הסעד שהתבקש הוא פינוי מידי של המושכר. בהתאם להחלטת בית משפט השלום שם, נמחקה התביעה מפאת שאין לדון בה במסגרת ההליך המיוחד של תביעה לפינוי מושכר.

4.שני הליכים נוספים הרלבנטיים לעניינו, בעקיפין, וכפי שיפורט בהמשך, הוא זה שננקט על-ידי הררי כלפי שמחה דוד קרליץ בה"ט 1859-06-20 לפי חוק מניעת הטרדה מאימת, התשס"ב-2001, שבמסגרת דיון שהתקיים בו טען הררי, בין היתר, כי "המוסד הוא עמותה שיושבת ברשות של מחזיקי השטח עם רשות של רשם העמותות ומקום מסודר לגמרי מבחינה משפטית"; וכן הליך נוסף בו נקט הררי נגד שמחה דוד קרליץ ונגד יהושע קרליץ, לפי חוק זה, בגדרי ה"ט 42108-08-20, וה"ט 46750-08-20, במסגרתו טען בא-כוחו של הררי בדיון, בין היתר, כי "כל השטח הזה הוא שייך לישיבת [א]יתרי, בזמנו [הרב והרבנית אליפנט] היו מקימי ישיבת [א]יתרי ולא היה להם ילדים, הם הקימו את השטח ונתנו שם גן ילדים".

5.מכאן הוגשה התביעה והתביעה שכנגד במסגרת ההליך קמא. במסגרת התביעה העיקרית שהוגשה על-ידי ילדי זהבה, התבקש מתן פסק דין הצהרתי שיקבע כי המקרקעין הם בבעלותה של ילדי זהבה, וכי רישומם בספרי רשם המקרקעין על שם רמת איתרי הוא בנאמנות עבור ילדי זהבה. לחלופין התבקש להצהיר, כי לילדי זהבה "רשות בלתי הדירה לנצח נצחים להחזיק ולהשתמש במקרקעין". המבקשת חלקה על טענותיה של ילדי זהבה, ועמדתה היא כי הרישום משקף את הבעלות שלה על המקרקעין. לצד כתב ההגנה, הוגשה על-ידי המבקשת תביעה שכנגד, בה נתבעו ילדי זהבה, הררי ובני הזוג משה ליברמן וחנה ליברמן (להלן השלושה יחד: הררי וליברמן). עניינה של התביעה שכנגד היא לתשלום דמי שכירות ראויים עבור השימוש שעשו הנתבעים שכנגד במקרקעין החל מיום 01.01.2004.

הבקשות לסילוק על הסף וההחלטה מושא הבקשה שלפניי

6.לאחר השלמת הגשת כתבי הטענות בשתי התביעות, הוגשו על-ידי שני הצדדים בקשות לסילוק, כל אחת מן התביעות, על הסף.

7.במסגרת הבקשה לסילוק על הסף שהוגשה מטעם רמת איתרי, טענה האחרונה לקיומם של השתק עילה ופלוגתא. זאת, בהתבסס על קביעתו של בית המשפט בהליך חדלות הפירעון. נטען אפוא, שסוגיית הבעלות במקרקעין וטענותיה של ילדי זהבה כאילו היא בעלת המקרקעין נדחו בפסק דין, ובכלל זה טענותיה לזכות שימוש או להעברת הזכויות מרמת איתרי אליה. בנוסף נטען, לקיומו של השתק שיפוטי בהתבסס על הדברים שנאמרו על-ידי הררי בהליכי ההטרדה המאיימת, שם נטען כי המקרקעין שייכים לרמת איתרי, ובית המשפט הסתמך על טענותיו של הררי והעניק לו סעד. עוד נטען, להיעדר עילה – בהתחשב בכך שהמדובר בתביעה להכרה בזכות במקרקעין שאינה נשענת על מסמך בכתב. בנוסף, נטען שהליך חדלות הפירעון יצר מחסום מפני תביעות לזכויות כלפי רמת איתרי, משזו בחרה שלא להגיש תביעה להכרה בזכויות ילדי זהבה במקרקעין במסגרת אותו הליך. ולבסוף, נטען להתיישנות העילה ולשיהוי בהגשת התביעה, שכן האירועים נושא התביעה אירעו בשנות השבעים ולכל המאוחר בשנת 1982, ומשכך, התביעה, שהיא לזכות אובליגטורית במקרקעין, התיישנה לפני שנים רבות.

8.בתמצית, ומשאין זו הבקשה שבבסיס הבקשה למתן רשות הערעור שלפניי – ילדי זהבה, הררי וליברמן, ביקשו לסלק את התביעה שכנגד על הסף בשל היעדרה של סמכות עניינית לדון בה, ובשל השתק עילה והשתק פלוגתא. זאת, משהתביעה שכנגד היא מִחְזוּר של הליך קודם, התביעה לפינוי מושכר, שבה ניתנה החלטה שקבעה כי ההחלטה בהליך חדלות הפירעון אינה מחייבת. עוד התבקש, לראות בהחלטה בהליך חדלות הפירעון, ככזו היוצרת מעשה בית דין.

9.בהתאם להסכמות הצדדים, הוכרעו, תחילה, הבקשות לסילוק על הסף – ובמסגרת החלטת בית משפט קמא מיום 06.11.2023, מושא בקשת רשות ערעור זו, נדחו, כאמור, שתי הבקשות. זאת, לאחר שהגישו הצדדים סיכומי טענות בקשר עם הבקשות.

10.תחילה, נקבע כי יש לדחות את הטענות לקיומם של השתק עילה, השתק פלוגתא והשתק שיפוטי, אשר לתביעה ולתביעה שכנגד.

בכל הנוגע לטענת השתק עילה אותה העלתה המבקשת נקבע, כי משעה שילדי זהבה העלתה את טענת הבעלות במסגרת תגובתה לבקשה למתן הוראות, מדובר למעשה בעילת תביעה שלצדה עתירה לקבלת סעד – השקולה במהותה להגשת תביעה שכנגד. לפיכך, בכפוף ליתר התנאים, יכול לחול עליה השתק הגנה (ע"א 6143/22 דיור ב.פ בע"מ נ' מדינת ישראל פסקאות 23-22 (23.02.2023)). ברם, נקבע כי קיים קושי בקבלת עמדת רמת איתרי בדבר השתק כאמור, הנובע מאימוץ עמדת הכנ"ר במסגרת הליך חדלות הפירעון.

נקבע, כי ניתן להניח שמתקיים התנאי הראשון – זהות העילות בשני ההליכים. זאת, משהמחלוקת שעומדת ביסוד שני ההליכים, על סעדיהם השונים, היא בשאלה האם אכן ילדי זהבה היא הבעלים של המקרקעין, חרף העובדה שרישומם הוא על שמה של רמת איתרי; או שיש לה זכות אחרת שמאפשרת לה לשבת בהם ללא תמורה וללא הגבלה. משכך נקבע, כי תנאי זה לכאורה מתקיים. ואולם, משעה שבחינת בית משפט קמא הובילה למסקנה כי ממילא לא מתקיימים שני התנאים הנוספים לקיומו של השתק עילה, בית המשפט מצא שלא להכריע בשאלה זו לגופה. בנוסף נקבע, כי יש לראות את ההחלטה בהליך חדלות הפירעון כ"פסק הדין סופי", כנדרש לצורך החלת מעשה בית דין.

ברם, נקבע כי לא מתקיים התנאי השני, 'דיון בתביעה לגופה והכרעה בה'. זאת, ממספר היבטים, הקשורים לאופן ההכרעה בבקשה למתן הוראות. לצד זאת הוברר והודגש, שככלל, ודאי שאין מניעה לכך שקביעה של בית המשפט בהליך חדלות פירעון, תהווה מעשה בית דין – אך הכול בתנאי שהיא מקיימת את התנאים הנדרשים לשם כך, ולא כפי שבענייננו. זאת ועוד, נקבע כי התנאי האמור לא מתקיים בשים לב לאופן ניהול הדיון בהליך חדלות הפירעון במקרה דנן, בהיעדר כתבי טענות מוגדרים, חקירת מצהירים ועריכת בירור ראייתי; ובהיעדר קביעה מפורשת לעניין הבעלות – אלא אימוץ עמדת הכנ"ר. בתוך כך הוטעם, כי בית המשפט שבהליך חדלות הפירעון, לא פירט האם דחה את הגרסה העובדתית של הרבנית אליפנט או קיבל אותה, ומשכך לא ניתן לדעת האם קבלת עמדת הכנ"ר הייתה מתוך הנחה שיש לדחות את הגרסה העובדתית שעמדה ביסוד עמדת ילדי זהבה; או, שבית המשפט הגיע למסקנה זו, אף בהנחה שהגרסה העובדתית מתקבלת.

יתרה מכך, נקבע, כי גם עמדת הכנ"ר – לגופה – מלמדת שלגישתו של הכנ"ר צפוי היה להתנהל הליך בבית המשפט של חדלות הפירעון, שמטרתו בירור הטענות, ואלה לא היו אמורות להיות מוכרעות על יסוד הכתובים. כך, הובהר בתגובתו, כי:

"במקרה דנן בו המחלוקות העובדתיות, ככל שישנן, אינן סבוכות לכאורה [וטענותיה של ילדי זהבי] יתבררו לפני בית המשפט" (ההדגשה הוספה – ח' כ').

בהינתן קביעה זו הודגש, כי ממילא מתייתר הצורך להידרש לטענת ילדי זהבה הנשענת על החלטת בית משפט השלום בתביעה לפינוי מושכר.

11.בהמשך, קבע בית משפט קמא כי בענייננו, אותם הנימוקים שפורטו ביחס לאי קיומו של השתק עילה, יפים גם לקביעה כי לא מתקיים השתק פלוגתא (לתנאים הנדרשים להוכחת קיומו של השתק פלוגתא, ראו, למשל: ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1) 642, 650 (2000); להלן: עניין סררו). כך לדוגמה נקבע, כי לא התקיים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא בהתדיינות הראשונה; וכן כי ההתדיינות לא הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית המשפט באותה פלוגתא, בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל ממצא הנובע מהיעדר הוכחה.

12.אשר לטענת ההשתק השיפוטי, נקבע כי הטענה בדבר אמירותיו של הררי חותרת תחת ההפרדה בין העמותה לבין נושאי תפקידים בה, ולא ניתן להלום מצב שבו אמירה כזו או אחרת של נושא משרה בעמותה, אגב הליך אישי שמתנהל בענייננו, תיצור השתק מלהעלות טענה. לכך הוסף, כי לא הוברר שאכן אמירות הררי הביאו למתן הצו לטובתו, וממילא, הוטעם, כי לא מתקיימים התנאים להכרה בהשתק שיפוטי.

13.לבסוף, ביחס ליתר טענותיה של רמת איתרי, בעניין התיישנות ושיהוי, אי הגשת תביעת חוב בהליך חדלות הפירעון והיעדר עילת תביעה – נקבע כי לא נמצא שיש לדון בהן כטענות סף; וכי תישמר לרמת איתרי האפשרות להעלותן במסגרת הדיון בתובענה לגופה, לרבות האפשרות לבקש ולהקדים את הדיון בהן. זאת, משעל-פני הדברים, נראה כי הטענות מצריכות בירור עובדתי מסוים, ולא ניתן להכריע בהן אך על יסוד כתבי הטענות.

14.מכאן הבקשה שלפניי.

עיקרי הבקשה דנן

15.לטענת המבקשת, שגה בית משפט קמא עת קבע כי לא מתקיים השתק עילה בענייננו. בתוך כך נטען, כי ההחלטה מבססת "הלכה חדשה", לפיה הכרעה בהליך חדלות פירעון היא "חסרת כל משמעות מקום שהיא 'מעוררת קושי בשל היעדרה של הנמקה ברורה'". ברם, נטען כי כפי שאף קבע בית משפט קמא – הרי שפסיקה על דרך אימוץ טענות אפשרית, ואף מהווה נורמה מקובלת בהליכי חדלות פירעון. כך, שפסק הדין בהליך חדלות הפירעון עומד על רגליו, ומחייב. מדובר, כך נטען, בהחלטה היוצרת אי-ודאות, שתקשה על בעלי דין עתידיים להסתמך על הנקבע בהליכים בבית משפט של חדלות פירעון, מקום בו הוכרעו על-יסוד אימוץ עמדה. עוד נטען בהקשר לכך, כי משמעות קביעותיו של בית משפט קמא הן כי היעדר דיון הוכחות מביא לבטלות פסק הדין – משמעות שאינה עולה בקנה אחד עם מהות הליך "בקשה למתן הוראות"; ועם העובדה כי הליכים רבים מוכרעים בהיעדר דיון הוכחות.

כמו כן נטען, כי בניגוד לקביעותיו של בית משפט קמא, הרי שפסק דינו של בית המשפט בהליך חדלות הפירעון היה ברור, ולא הותיר ספקות פתוחים – משמעותו אחת היא: נדחו טענות ילדי זהבה לפיה היא הבעלים של המקרקעין, תוך חיובה בתשלום דמי שכירות. האמור עולה מפורשות, כך נטען, מעיון בעמדת הכנ"ר שהוגשה בהליך חדלות הפירעון. אילו בית משפט של חדלות פירעון מעוניין היה באימוץ חלקי בלבד של עמדת הכנ"ר – הרי שהוא היה מציין זאת. הוסף, כי ככל שמי מהצדדים סבר שפסק הדין בהליך חדלות הפירעון "פגום", היה עליו לנקוט בהליך ערעורי מתאים משזוהי הדרך הנכונה והיחידה לנסות ולהפוך את ההחלטה. אשר לטיבה של עמדת הכנ"ר בהליך חדלות הפירעון, ביחס לדרך בירור הטענות העובדתיות, נטען כי אין לדבר כל נפקות לענייננו.

16.המבקשת הוסיפה, כי נפל פגם בהחלטה של בית משפט קמא, עת לא דן בטענה לקיומו של השתק פלוגתא. למעשה, ניתוח התנאים לקיומו של השתק פלוגתא (להבדיל מקביעה כללית כי אלו מתקיימים) – היה מלמד כי כלל התנאים מתקיימים וכי חל השתק פלוגתא ביחס לחיוב ילדי זהבה בתשלום דמי שכירות. כך נטען, כי מדובר באותה הפלגותא (התנאי הראשון) – הטענה של ילדי זהבה לבעלות במקרקעין; כי ניתן לילדי זהבה יומה בבית המשפט (התנאי השני); כי ההכרעה השיפוטית הייתה פוזיטיבית (התנאי השלישי), עת התקבלה תביעת המבקשת לקבלת דמי שכירות; וכי ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לצורך פסק הדין בהליך חדלות הפירעון (התנאי הרביעי) – שכן, תנאי בסיסי לחיוב ילדי זהבה בתשלום דמי שכירות, הוא לדחות את טענתה לבעלות.

17.זאת ועוד, נטען כי שגה בית משפט קמא עת דחה את הטענה בדבר השתק שיפוטי. הוטעם, כי לא מדובר בהליך עצמאי בעניינו של הררי, אלא בעמותה, אשר הררי ידה הארוכה; וכן, כי דבריו בהליכי ההטרדה המאיימת מלמדים כי הוא הכיר בבעלות המבקשת במקרקעין ולפי הפסיקות וקביעות בית המשפט בהליך האמור – הרי שאין חולק שחל השתק שיפוטי מלטעון טענה נוגדת לכך בהליך אחר.

18.על יסוד כל אלה – התבקש, כאמור, ביטולה של ההחלטה דנן.

דיון והכרעה

19.לאחר שעיינתי בבקשה, על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת אף מבלי להיזקק לתשובה.

20.סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984 קובע כי רשות לערער על 'החלטה אחרת' של בית המשפט המחוזי בעניין אזרחי "תינתן אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה". דרך המלך, אם כן, היא העלאת הטענות נגד 'החלטה אחרת' במסגרת הערעור על פסק הדין כולו (ראו: תקנה 150 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018; רע"א 7655/23 הטכניון – מכון טכנולוגי לישראל נ' קרן היסוד המגבית המאוחדת לישראל, פסקה 15 (15.11.2023); להלן: עניין הטכניון); וערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהחלטות הערכאה הדיונית הנוגעות לאופן ניהול ההליך.

הלכה זו חלה ביתר שאת כאשר מדובר בהחלטה שמשמעותה המעשית היא המשך בירורו של ההליך לגופו, קרי – בקשה להתערבות בהחלטת הערכאה הדיונית הדוחה בקשה לסילוק על הסף (עניין הטכניון, בפסקה 15). כפי שנקבע זה מכבר, כלל זה עולה בקנה אחד עם ההלכה לפיה סילוקה של תביעה על הסף הוא אמצעי דיוני קיצוני, השמור למקרים חריגים, בהם ברור כי גם אם יוכחו מלוא טענות כתב התביעה, לא מתקיימת אפשרות ממשית לכך שהתובע יזכה בסעד המבוקש על ידו (ראו: רע"א 1739/23 אלד פלאנט בע"מ נ' מנסור, פסקה 12 (21.05.2023); להלן: עניין מנסור). לפיכך, התערבות בהחלטות אלו, תיעשה במקרים חריגים בלבד, בהם מתקיים חשש ממשי לניהול הליך סרק, או שנפלה טעות מהותית בהחלטת הערכאה הדיונית (ראו, מיני רבים: רע"א 5403/23 תור וגיל בע"מ נ' מדינת ישראל – אגף המכס והמע"מ, פסקה 8 (07.08.2023); רע"א 6191/23 מויאל נ' מי גולן – אגודת מים שיתופית חקלאית למשקי רמת הגולן, פסקה 11 (24.08.2023); יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 590-588 (מהדורה שנייה 2023); להלן: רוזן-צבי)). לא מצאתי כי הבקשה שלפניי נמנית עם מקרים חריגים אלה. ואבאר.

21.אין בידי לקבל את הטענה כי ילדי זהבי מושתקת מלתבוע את הסעד שהתבקש, בשל השתק עילה. כפי שהוזכר לעיל, כדי להשתיק את התובענה המאוחרת בהשתק עילה נדרש כי התביעה הראשונה "נדונה לגופה והוכרעה בפסק דין שניתן על ידי בית משפט מוסמך" (רוזן-צבי, בעמוד 774). מבלי להביע עמדה באם אכן מתקיימת זהות בין העילות בהליכים השונים, הרי כפי שקבע בית משפט קמא, גדר המחלוקת הצטמצם לשאלה האם מתקיים התנאי האמור לקיומו של השתק זה: דיון והכרעה בתובענה לגופה.

אכן, יש ממש בטענות המבקשת לפיה אין הכרח בשמיעת הוכחות לצורך עמידה בתנאי זה – ולמעשה, אף בית משפט קמא עמד על כך וציין זאת בהחלטתו. ואכן, בניגוד לאופן שבו מנוסח התנאי האמור, השתק עילה יכול להיווצר גם בהיעדרו של דיון כלל. כך קורה, למשל, במצבים בהם הגיעו הצדדים לפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין (ע"א 8444/19 גיבור נ' אזורים בנין (1965) בע"מ, פסקה 21 (26.04.2022)), וכך גם עשוי להתקיים במסגרת בקשה למתן הוראות (ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, 192-191 (2003)). כאמור, החלטת בית משפט קמא עולה בקנה אחד עם האמור, ולא מצאתי, בניגוד לטענת המבקשת, כי בית המשפט ביקש הוא ליצור כלל קטגורי בנוגע להליכים של בקשה למתן הוראות או הליכים שהסתיימו שלא על דרך שמיעת הוכחות. כל שקבע בית משפט קמא בעניין זה הוא, כי הנסיבות הקונקרטיות של המקרה שלפנינו, מלמדות כי התנאי האמור לא התקיים – וסבורני כי לא נפל פגם בקביעתו זו.

אם כן, כאמור, לא היה זה סוג ההליך, לא עצם היעדרו של הליך הוכחות, וגם לא הפסיקה על דרך אימוץ עמדת כנ"ר; אלא, שילובם של הקשיים האמורים בהליך גם יחד. כל זאת, עת מונחת על הכף שאלה רבת חשיבות – בעלות במקרקעין, כזו שככלל, מרושתת במחלוקות עובדתיות ומשפטיות הנדרשות להכרעה. בתוך כך, עולה גם השאלה מדוע החל משנת 2005 (שנת מתן פסק הדין בהליך חדלות הפירעון), ועד לשנת 2021 (השנה בה הוגשה התביעה לפינוי מושכר) – קרי, 16 שנים, לא פעלה רמת איתרי כאוחזת בפסק דין המצהיר על בעלותה במקרקעין (כך, מטענות ילדי זהבה בהליך קמא, עלה גם כי המבקשת לא ניסתה לגבות דמי שכירות משך כל השנים, ונאחזת עתה בהחלטה 'טכנית').

22.זאת ועוד, לא מצאתי כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי לא חל השתק פלוגתא על סוגיית הבעלות במקרקעין. כידוע, מעשה בית דין מסוג השתק פלוגתא קם בהתמלאם של ארבעה תנאים. האחד, קיומה של זהות עובדתית ומשפטית בין הפלוגתאות העולות בכל אחת מההתדיינות; השני, בהליך הראשון קיימו הצדדים התדיינות בכל הנוגע לאותה פלוגתא, ולצד שנגדו מועלית טענת ההשתק ניתן יומו בבית המשפט; השלישי, ההתדיינות הראשונה כללה קביעה פוזיטיבית, מפורשת או מכללא של בית המשפט באותה פלוגתה, בקביעת ממצא פוזיטיבי להבדיל ממצא הנובע מהיעדר הוכחה; והרביעי, כי ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לצורך הגעה לתוצאה הסופית של פסק הדין (עניין מנסור, בפסקה 15; עניין סררו, בעמוד 650).

כבהשתק עילה, גם בהשתק מסוג זה, מדובר בתנאים מצטברים, ועל כן איני מוצא מקום להרחיב ביחס לכל אחד ואחד מהם, מעבר לאמור בהחלטת בית משפט קמא. כל שיוסף על האמור הוא, כי בדין קבע בית משפט קמא שטענה לפיה ניתנה הכרעה שיפוטית פוזיטיבית ביחס לסוגיה – מוקשית. שהרי, הבקשה למתן הוראות עסקה בבקשה לדמי שכירות ראויים, ופסק הדין בהליך חדלות הפירעון, אשר קיבל את הבקשה למתן הוראות (קרי, מתן דמי שכירות ראויים), קבע כי הבקשה מתקבלת על-סמך עמדת כנ"ר. ודוק, פסק דין זה לא כלל דבר מה הנוגע לשאלת הבעלות, ולא הכרעה בה – זאת, בשים לב לטיב הטענות שהועלו במסגרת הבקשה, כמו גם עמדת הכנ"ר שניתנה שביחס אליה.

לא זו אף זו, אף אם הייתה מתקבלת עמדת המבקשת, לפיה יש לאמץ את תוכן עמדת הכנ"ר וללמוד ממנו על דיון והכרעה מכללא בשאלת הבעלות (עמדה המעלה קשיים בפני עצמה, בפרט, בהינתן הקשיים שאוזכרו ביחס לאופן ניהול הליך חדלות הפירעון במקרה הקונקרטי, שאין זה המקום לדון בהם) – הרי שעמדת הכנ"ר לא מספקת ממצא פוזיטיבי כלשהו ביחס לבעלות במקרקעין. שכן, על פני הדברים, עמדת הכנ"ר נתמכה בעיקרה על היעדר עמידת ילדי זהבה בנטל ההוכחה לביסוס טענותיה לבעלות, להבדיל מקביעה לגופה של הטענה (רע"א 1945/17 המועצה המקומית עראבה נ' פלוני, פסקה 11 (01.06.2017)); וכן הובהר בעמדתו, כי מכל מקום, הטענות הנוגעות לזכויותיה של ילדי זהבה "יתבררו לפני בית המשפט".

23.לבסוף, לא מצאתי מקום להתערבות בקביעה הדוחה את הטענה לקיומו של השתק שיפוטי, באופן שמצדיק את דחיית התביעה על הסף. מבלי לדון בגופן של האמירות הנטענות; סבורני, כי אף אם יש ממש בטענה של המבקשת, לפיה הליכי ההטרדה המאיימת אינם הליכים אישיים של הררי אלא הליכים שהוגשו בכובעו כ"ידה הארוכה" של המבקשת – הרי שמדובר בטענה שמצריכה בירור עובדתי, אשר לנסיבות הגשת ההליכים, לצדדים בהם, ולרקע להם. אני סבור אם כן, כי בדין נמנע בית המשפט המחוזי מלהכריע בטענה זו, בשלב המקדמי של בקשה לסילוק על הסף (ראו למשל: רע"א 6340/19 טאבטייל בע"מ נ' קושניר, פסקה 12 (25.02.2020)).

24.סוף דבר – בשים לב לנימוקים שלעיל, הבקשה למתן רשות הערעור נדחית אפוא; משלא התבקשה תשובה, איני עושה צו להוצאות.