רע"א 9368/10 שווקאת אבו לבדה נ. ליילה-דוריס חנניה

המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 6.12.2010. ביום 25.1.2011 קבעה כבוד השופטת א' חיות כי סוגיית סמכותו העניינית של בית המשפט קמא לדון בתובענה – לנוכח הוראת סעיף 7 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 – תידון לפני הרכב. יתר הטענות שהועלו בבקשת רשות הערעור נדחו. התיק נקבע אפוא לדיון לפני הרכב (בסוגיית הסמכות העניינית) ביום 19.12.2011.

עתה מונחת לפניי בקשה מטעם המשיבות 1 ו- 2 לדחיית בקשת רשות הערעור. טעם הבקשה: ביום 16.2.2011 ניתן פסק-דין סופי בתובענה בבית המשפט המחוזי, שבו התקבלה תביעתן של המשיבות 1 ו- 2 כנגד הנתבעים (והמבקשים בכללם). פסק-הדין הומצא זה מכבר לידי המבקשים, אך אלה בחרו שלא להגיש עליו ערעור. לטענת המשיבות 1 ו- 2, משניתן פסק-הדין הסופי בתובענה, אין עוד מקום לדון בבקשת רשות הערעור שבכותרת – הנסבה על החלטת ביניים – ולמעשה ההליך הערעורי על החלטה הביניים "נעלם כמו מעצמו".

המבקשים מתנגדים לדחיית ההליך, וסבורים כי בנסיבות העניין יש הצדקה ל"סטיה מכל פסיקה שמצדדת בבקשה לדחות הבר"ע". המבקשים מפרטים את השגותיהם על התנהלותו ועל החלטותיו של בית המשפט קמא. הם טוענים כי לא הגישו ערעור על פסק-הדין הסופי בשל הקושי בגיוס הכספים הדרושים לשם כך. המבקשים טוענים גם כי המשיבות 1 ו- 2 השתהו בהגשת הבקשה שלפניי – השתהות שיש בה משום ויתור. המבקשים מוסיפים כי "לעת עתה" לא מדובר עוד בבקשת רשות ערעור אלא בערעור שנקבע לדיון בפני הרכב, וכי קבלת הטענה בדבר היעדר סמכות עניינית תשמוט את הקרקע מתחת לפסק-הדין מיום 16.2.2011. המבקשים סבורים כי מכלול הנסיבות – ובכלל זה חשיבותה של השאלה שעל הפרק – מצדיקים שלא לדחות את ההליך שבכותרת, גם אם תוצאה זו מצריכה סטייה מפסיקה קודמת.

לאחר עיון בטענות הצדדים נחה דעתי דין הבקשה למחיקת בקשת רשות הערעור להתקבל.

ראשית אסיר מן השולחן את טענת המבקשים כי ההליך שבכותרת אינו-עוד בקשת רשות ערעור, אלא כביכול ערעור בזכות. לטענה זו אין יסוד. בהחלטת כבוד השופטת חיות מיום 25.1.2011 נקבע כי בקשת רשות הערעור תועבר לדיון לפני הרכב (בסוגית הסמכות העניינית), וטרם ניתנה כל החלטה שיפוטית המעניקה רשות ערעור בתיק זה.

מכאן לשאלה העיקרית: האם בנסיבות העניין יש מקום להותיר את ההליך על-כנו, חרף מתן פסק-הדין הסופי בערכאה הדיונית? התשובה לשאלה זו היא בשלילה. כלל מושרש הוא, כי פסק-דין הניתן בסופו של משפט "בולע אל קרבו" את כל החלטות הביניים שניתנו קודם לכן. לפיכך, "מקום שבעל דין מערער ברשות על החלטה שניתנה בהליך ביניים מסוים, ועד שבית משפט שלערעור מכריע בערעור נותן בית משפט קמא פסק דין סופי בהליך העיקרי, נעלם כמו מעצמו ערעור הביניים על החלטת הביניים; על בעל הדין הנפגע, אם יאבה, להגיש ערעור על פסק הדין הסופי, ואם ירצה יכלול בו אף ערעור על החלטת הביניים, שרואים אותה כנבלעת בפסק הדין הסופי" (ע"א 476/90 מיטב הנדסה בע"מ נ' אלביט מחשבים בע"מ , פ"ד מו(4) 411 (1992)). מדובר, כאמור, בכלל מושרש, שבית משפט זה חזר עליו פעמים רבות (ראו למשל רע"א 4700/10 פלונית נ' ד"ר ורדימון (טרם פורסם, 8.12.2010); רע"א 7114/08 שורק נ' מורעדין (טרם פורסם, 12.1.2009); רע"א 6059/04 ר.י.ו. מהנדסים בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (טרם פורסם, 2.8.2004); רע"א 2369/09

לגין אריזות מזון בע"מ נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (לא פורסם, 20.4.09); רע"א 430/10 שושן נ' גלוברנדס סוכנויות 2007 בע"מ (לא פורסם, 2.3.2010)). יצוין, כי גישה זו אף מיטיבה עם המבקש, במובן זה שהוא אינו זקוק לקבלת רשות כדי שעניינו יידון לגופו.

טענות המבקשים כולן אין בהן כדי לעקוף את הכלל המושרש האמור, ואין בהן כדי להצדיק את הותרת ההליך שבכותרת על-כנו. הדרך שהמבקשים היו צריכים לנקוט בה היא הגשת ערעור על פסק-הדין הסופי, שבגדרו היו רשאים, במידת הצורך, להעלות טענות אף כנגד החלטת הביניים. ברי כי טענות בעניין חשיבותה של החלטת הביניים, או בעניין הקושי הכלכלי להגיש הליך נוסף, אין בהן כדי לגבור על כלל ה"בליעה" (למותר לציין כי בעל-דין הטוען לקושי כלכלי רשאי – אם בידיו תשתית עובדתית וראייתית מספקת – להגיש בקשה מתאימה לפטור מתשלום אגרה ומהפקדת עירבון). לבסוף אציין כי הטענה בדבר השתהותן של המשיבות 1 ו- 2 בהגשת הבקשה שלפניי, אף-היא אינה "מכשירה" את המשך בירור ההליך שבכותרת. האחריות ליזום את מחיקתה של בקשת רשות הערעור נוכח מתן פסק-הדין הסופי, ולהגיש ערעור על פסק-הדין הסופי במועד הקבוע לכך בדין, הייתה מוטלת בראש ובראשונה על המבקשים-עצמם. במצב הדברים שנוצר, אין להם להלין אלא על עצמם. עם זאת, אתן משקל לפנייתן המאוחרת של המשיבות 1 ו- 2 בפסיקת ההוצאות.

סוף דבר: ההליך שבכותרת נמחק. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. אין בהחלטתי-זו כדי למנוע מהמבקשים להגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור, אם הם סבורים כי יש בידם להצביע על "טעם מיוחד" כנדרש בדין. איני מביע כל עמדה לגבי הליך כזה, ככל שיוגש.