רע"א 9618/16 רע"א 9618/16

1.

המחלוקת שבין הצדדים לפניי נסובה על היתר להמצאתה של תביעה שכנגד שהגיש המשיב נגד המבקשים – שניהם תושבי לוקסמבורג – (ונגד אחרים נוספים) אל מחוץ לתחום. המחלוקת המשפטית שבין הצדדים היא סבוכה, ומשכך אדרש אך לעובדות הרלוונטיות לעניין שלפנינו. כעולה מהחלטות הערכאות הקודמות, המבקשים 2-1 הקימו קרן צדקה בשם Dorset

(להלן: הקרן ), שהגישה תביעה נגד המשיב בישראל שבגדרה עתרה לחייבו בתשלום סכום של כ-60,000,000 דולר בגין חוב שנצמח, לטענתה, כתוצאה מהלוואה שהעמידה לתאגיד שבו שולט המשיב. זה האחרון כפר בטענות הקרן והגיש במקביל תביעה שכנגד. לטענתו, המבקשים העלימו ממנו נכסים שאותם הוא הפקיד בידיהם בנאמנות (יוער כי המבקשת 3 היא ישות משפטית שיוסדה על ידי המבקשים. משהערכאות הקודמות, כמו גם המבקשים, לא דקו פורתא בהבחנה בין המבקשים 2-1 לבין המבקשת 3 – לא אדרש לכך גם אני). משכך, עתר המשיב להשבת סכומים שהועלמו ממנו לכאורה ושכר ששולם למבקשים.

2.

עם הגשת התביעה שכנגד עתר המשיב להמצאתה אל מחוץ לתחום (להלן: ההיתר

או היתר ההמצאה ) למבקשים שכן, כנטען, הם בעלי דין נדרשים במובן תקנה 500(10) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 , ובית המשפט נעתר לבקשה. ביום 28.3.2014 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' הרשמת (כתוארה אז) א' נחליאלי חיאט )

את בקשת המבקשים לביטול היתר ההמצאה. ערעור המבקשים על ההחלטה האמורה התקבל, והבקשה לביטול ההיתר הוחזרה לבחינה מחודשת. בטרם הוכרעה הבקשה לביטול ההיתר הגישו המבקשים בקשות להוספת ראיות, ולאחר הגשת הבקשה השלישית מטעמם הגיעו הצדדים להסכמה דיונית בנושא, שאושרה על ידי בית המשפט, שלפיה, בין היתר, הוסכם שלא יוגשו בקשות נוספות כאמור. ביום 15.11.2015 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' הרשמת ש' יעקובוביץ ) את הבקשה לביטול ההיתר. תחילה, קבע בית המשפט כי המבקשים הם בעלי דין דרושים להליך. נקבע כי המשיב הוכיח ברמה מספקת את טענותיו שלפיהן המבקשים 2-1 הם מנהלי הקרן; וכי הן התביעה, הן התביעה שכנגד "מונחות על אדני מסכת עובדתית אחת שאין מקום להפרידה". בית המשפט הטעים כי התביעה שכנגד אינה בבחינת תביעה "טרדנית" או "תביעת סרק", ויש מקום לבררה. מכאן נפנה בית המשפט לבחון אם הפורום הישראלי הוא הפורום הנאות לבירור התביעה שכנגד. נקבע כי זיקות הצדדים והעניין הנדון מטות את הכף לבירור הסכסוך בפורום המקומי, זאת בשים לב לקשרים הנטענים בין המבקשים לבין הקרן. לכך הוסף כי אף בהיבט של האינטרס הציבורי יש מקום לבירור סכסוכים שונים בפני פורום אחד, כדי לקדם יעילות ולמנוע הכרעות סותרות. בקשה לעיון חוזר על החלטה זו ושתי בקשות נוספות להוספת ראיות נדחו על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' הרשמת ש' יעקובוביץ ) ביום 21.7.2016.

3.

ביום 9.11.2016 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט מ' יפרח ) את ערעור המבקשים על שתי ההחלטות האמורות. בית המשפט דחה את הטענה שלפיה לא הוכח קשר הדוק בין המבקשים לבין הקרן באופן המלמד ש"כאשר הגישה היא את התביעה נגד המשיב, היה על המערערים [המבקשים] לצפות שתוגש נגדם תביעה שכנגד". בהמשך לכך דחה בית המשפט את טענות המבקשים בעניין נאותות הפורום, משנקבע שאין בכך שהמשיב נקט הליכים נגד המבקשים גם בלוקסמבורג כדי לקבוע שהפורום הישראלי אינו נאות, שכן פנייתו לבית המשפט הישראלי נעשתה עובר לפתיחת ההליכים האמורים בחו"ל. זאת בפרט בשים לב לכך, ש"חוג העניינים שיעמוד להכרעת בית המשפט בתביעה ובתביעה שכנגד, יהא דומה". עוד דחה בית המשפט את השגות המבקשים שעניינן דחיית בקשותיהם הנוספות להגשת ראיות נוספות, זאת מטעמי הרשמת בהחלטתה בבקשה לעיון חוזר; ומשום שהמבקשים הגיעו, כאמור מעלה, להסדר דיוני, שקיבל תוקף של החלטה שיפוטית, שלפיו לא יוגשו בקשות נוספות להוספת ראיות.

4.

מכאן הבקשה שלפניי. לדברי המבקשים שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי הפורום המתאים לבירור התביעה שכנגד הוא בית המשפט בישראל, זאת בשים לב לפעילות המשפטית הענפה (אזרחית ופלילית) שאותה נקט המשיב כנגד המבקשים בלוקסמבורג, לטענתם, עובר להגשת התביעה שכנגד ושבגדרה העלה טענות זהות לאלו הנטענות בתביעה שכנגד. נטען כי בכך יש משום גילוי דעת חד משמעי של המשיב כי הפורום המתאים לבירור טענותיו הוא הפורום הזר. הוטעם כי התשתית הראייתית והעדים הדרושים לבירור התביעה שכנגד מצויים בלוקסמבורג, ומשכך ברי כי יש לנהל אותה שם. לכך הוסף כי המשיב לא הוכיח כי את הקשרים הנטענים על ידו בין המבקשים לבין הקרן. אשר לקביעת בית המשפט שעניינה הצגת ראיות נוספות מאת המבקשים, נטען כי שגה בית המשפט כשלא אפשר למבקשים לסטות מההסדר הדיוני שאליו הגיעו בעניין זה, וקבע כי היה עליהם לעתור לביטול ההסדר.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות. כידוע, אמת המידה לקבלת בקשת רשות לערער על פסק הדין של שופט בית המשפט המחוזי שדן בערעור על החלטת רשם בית המשפט המחוזי היא זו החלה אשר לבקשת רשות לערער ב"גלגול שלישי" – היינו, רשות תנתן מקום שבו מעלה הבקשה שאלה עקרונית החורגת מעניינם הצר של הצדדים לסכסוך ( רע"א 3783/10 אקסלרוד נ' בנק איגוד לישראל בע"מ , פסקה 5

(28.9.2010); ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד (לו)3 123, 128 (1982)). חרף ניסיונות המבקשים לשוות לבקשה נופך עקרוני, איני סבור כי היא נופלת בגדרי אמת המידה האמורה. טענות המבקשים נוגעות אך ליישום ההלכות אשר להיתר המצאה מחוץ לתחום בנסיבות המקרה דנן, ולא שוכנעתי כי הן מעלות שאלה עקרונית. זאת אף אם נפלה טעות ביישומן במקרה דנן – ואין אני קובע כך ( רע"א 2575/16

Carotrans International Inc נ' פרזנטי , פסקה 11 (1.5.2016)). אף טענות המבקשים בעניין הוספת הראיות אינן מצדיקות את קבלת הבקשה, שכן אלו נדחו על ידי בית המשפט המחוזי, בשים לב לנסיבות המקרה הפרטני.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאת.