רע"ב 1402/07 יוסי לי נ. הוועדה למניעת אלימות במשפחה

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת (כב' השופטת א' הלמן) לדחות את עתירת המבקש, נגד החלטת הוועדה למניעת אלימות במשפחה (להלן: הועדה ) שלא לאפשר לו לצאת לחופשות.

2.

המבקש הורשע בפלילים ונידון למאסר בפועל החל מחודש ספטמבר 2003 לתקופה של שש שנים בגין אלימות כנגד אשתו. על סמך המלצתה של הוועדה, הוחלט לא לאשר למבקש לצאת לחופשות. בעקבות החלטה זו הוגשה עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים כנגד משטרת ישראל ושרות בתי הסוהר (להלן:

המשיבים ). המבקש טען כי הוא מסיים את הטיפול במחלקה למניעת אלימות במשפחה "בית תקווה" וכי קיבל חוות דעת חיובית. כן טען כי גורמי הטיפול נתנו חוות דעת חיובית ביחס להתנהלותו והתקדמותו של המבקש. לטענתו, הועדה ביססה את החלטתה על סמך חוות דעת ולא התרשמה ישירות מן המבקש. כמו כן, טוען בא כוח המבקש כי מחוות דעתה של הועדה ניתן ללמוד כי היא מסתמכת על עובדות לא מדויקות בהקשר לנסיבות האירוע. המשיבים טענו כי חוות הדעת שהוגשה על ידי הועדה לא המליצה על שילוב המבקש בסבב החופשות, זאת על אף הטיפול שעבר ב"בית תקווה". הועדה ציינה כי אינה משוכנעת בכנות הטיפול שעבר המבקש, שכן המבקש טוען לאחריותו המלאה למעשים אך בנמצא חומר המצביע על הכחשתו את האירוע וטענות מצידו לאיבוד שליטה חד פעמי. בנוסף, המליצה הועדה לשלוח את המבקש לאבחון אישיות פסיכולוגית.

בית המשפט החליט לדחות את עתירתו של המבקש. בית המשפט קבע בהחלטתו כי הועדה הינה בעלת הסמכות לקבוע מהי מידת מסוכנותו של אסיר שביצע עבירות אלימות במשפחה. כמו כן נקבע כי הועדה אינה כבולה להמלצותיהם של גורמי הטיפול. בית המשפט ציין כי הועדה לא התעלמה מהמלצות גורמי הטיפול אלא סברה כי יש צורך בבדיקה נוספת כדי לקבוע את עמדתה הסופית. על החלטתו זו של בית משפט קמא הוגשה הבקשה שלפני.

3.

בבקשה טוען המבקש כי החלטת הועדה עומדת בניגוד לעמדת גורמי הטיפול בבית הכלא אשר סברו כי אין מניעה להוציאו לחופשה בתנאים מגבילים. כמו כן, לטענתו, הבקשה מעוררת סוגיה החורגת מעניינו האישי של המבקש והיא מלמדת על נוהלי עבודה פגומים על פיהם פועלת הועדה. עוד נטען כי טעה בית משפט קמא כאשר דחה את בקשותיו. לטענתו, בית משפט קמא התעלם מהצלחת טיפולו ומהשמתו כחונך במחלקה. כמו כן, המבקש טוען כי הביע את הסכמתו לעריכת האבחון הנוסף, אולם הוא הופנה לביצוע הבדיקה רק בסמוך למועד הדיון בעתירתו. לטענתו, התנהלות זו אינה סבירה ומהווה ניצול לרעה של היותו אסיר, ולכן סרב להתחיל בתהליך הבדיקה. עוד נטען, כי עברו הנקי של המבקש כמו גם התנהלותו בין כותלי בית הסוהר מעידים על רמת מסוכנות נמוכה וכי יש לאפשר את יציאתו לחופשות במסגרת הליך שיקומו.

4.

דין הבקשה להידחות. טענותיו של המבקש הינן פרטניות ואינן מעלות שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית המצדיקה מתן רשות ערעור (ראו רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל , תק-על 86(2) 1134 (1986)). בנוסף, לגופו של עניין, חופשה לאסיר המרצה עונש מאסר הינה עניין המצוי בשיקול דעתה של הרשות המוסמכת, ובית המשפט לא יתערב בשיקול דעת זה אלא אם נפל בו פגם המצדיק התערבות שיפוטית (רע"ב 1531/05 סויסה נ' שירות בתי הסוהר , תק-על 2005(1) 3835 (2005); רע"ב 3019/98 מ"י נ' ארזי , פ"ד נב (2) 743, 746 (1998)). בית המשפט קמא לא מצא מקום להתערב בהחלטת הועדה והותירה על כנה תוך שהוא מציין כי הועדה לא קבעה עדיין עמדה סופית בנוגע לבקשת המבקש לחופשה וזו הפנתה את המבקש לאבחון נוסף. בנסיבות אלו משלא מוצה הליך זה אין אני רואה סיבה להיעתר לבקשה למתן רשות ערעור. באשר לטענתו של המבקש כי חל שיהוי בהפנייתו לביצוע האבחון הפסיכולוגי, אוכל רק לחזור על שאמר בית המשפט לעניינים מנהליים כי לא ניתן לקבוע האם השיהוי בעריכת הבדיקה לא נבע מסירובו של המבקש, אשר מודה כי סירב בשלב מאוחר לבצעה, וכי במידה והמבקש יביע את הסכמתו לביצוע האבחון יהא לבצעו בהקדם האפשרי. למעלה מן הצורך אוסיף כי למבקש שמורה הזכות לשוב ולפנות בעתירת אסיר על החלטתה העדכנית של הועדה בהסתמך על האבחון הנדרש. כמובן שאין באמירה זו עמדה לגבי סיכויי עתירה שכזו להתקבל, אם תוגש.

הבקשה נדחית.