רע"ב/רעב"ס 2702-24 רע"ב/רעב"ס 2702-24

לפניי בקשת רשות ערעור ועמה בקשת עיכוב ביצוע על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט דרור ארד-אילון) מיום 27.3.2024 בעת"א 32218-03-24, במסגרתו התקבלה עתירתו של המשיב לצאת לחופשה מטעמים מיוחדים לצורך השתתפות בחתונת אחותו.

1.המשיב הינו אסיר המרצה עונש מאסר בן 20 חודשים, לאחר שהודה והורשע בעבירות של מעשה מגונה (סעיפים 351(ג)(1), 348(א) ו-345(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק)), מעשה סדום (סעיפים 347(ב) ו-345(א)(3) לחוק), וגרם מעשה סדום (סעיפים 347(ב), 345(ב)(1) ו-350 לחוק) (תפח"ע 52763-07-20 מדינת ישראל נגד פלוני (1.5.2022)). האסיר היה קטין בעת ביצוע העבירות. נפגעי העבירה היו בני גילאים 14-8, כאשר אחד מהם היה אחיו הצעיר. מאסר המשיב עתיד להסתיים בעוד כחצי שנה.

2.נוכח הרשעתו בביצוע עבירות מין במשפחה, סווג המשיב עם תחילת מאסרו לקטגוריה א', עליה נמנים אסירים שאינם זכאים לחופשות משיקולים של סכנה לשלום הציבור או לביטחון המדינה (ראו סעיף יא לפקודת הנציבות 04.40.00 "חופשות אסירים" (2.4.2020) (להלן: פקודת החופשות)), אך ניתן להעניק להם חופשה מטעמים מיוחדים, באישור מפקד המחוז (סעיף ז לפקודת החופשות). אחד מן הטעמים בגינם ניתן לאשר חופשה מטעמים מיוחדים הוא נישואין של קרוב משפחה מדרגה ראשונה (סעיף לח(2)(ד) לפקודת החופשות).

3.ביום 23.1.2024, פנה המשיב לקצינת האסירים בבקשה ליציאה לחופשה מטעמים מיוחדים בת חמש שעות, לצורך השתתפות בחתונת אחותו ביום 2.4.2024. עקב היעדר מענה לבקשתו, עתר המשיב ביום 13.3.2024 לבית המשפט קמא כדי שיורה על יציאתו לחופשה מיוחדת זו (להלן: העתירה). נימוקי העתירה היו כי המשיב ביצע את העבירות בעודו קטין, וכי לכל אורך ההליך הפלילי התגורר יחד עם אחיו נפגע העבירה בלא כל תנאי מגביל, כך שלא מתעורר חשש ממסוכנות בעניינו.

4.ביום 25.3.2024, הגישו המבקשים את תשובתם לעתירה, ובה הודיעו כי ביום 17.3.2024 התקבלה החלטת הגורם המוסמך הדוחה את בקשתו של המשיב לצאת לחופשת מטעמים מיוחדים, נוכח התנגדותם של גורמי המקצוע השונים לבקשה זו. כך, המרכז לבריאות הנפש בשב"ס (להלן: מב"ן) המליץ ביום 31.1.2024 שלא להוציא את המשיב לחופשות, גם לא מטעמים מיוחדים, על בסיס חוות דעתו מיום 31.8.2023, בו הוערכה המסוכנות המינית של המשיב כגבוהה. בנוסף, הוועדה המחוזית לטיפול בגילוי עריות מחוז ירושלים (להלן: וג"ע), שהגישה את עמדתה ביום 5.2.2024, המליצה גם היא שלא לאפשר את יציאתו לחופשה המיוחדת בהסתמך על חוות דעתה הכללית שגובשה ביום 13.11.2023 שקבעה כי לא ניתן להמליץ על יציאת המשיב לחופשות (להלן: עמדת וג"ע). לשלמות התמונה, יצוין כי גם חוות הדעת של השירות הסוציאלי של בית הסוהר איילון, מיום 28.1.2024, הצטרפה להמלצות אלו.

5.ביום 27.3.2024, החליט בית המשפט קמא על קבלת העתירה בכפוף לתנאים מגבילים, ובכללם כי המשיב יהיה מלווה בשלושה ערבים צמודים המודעים לנסיבות העבירה, כאשר בכל עת יהיו לפחות שניים מהם צמודים אליו, בין אם יהיה באולם החתונה ובין אם מחוצה לו. כמו כן, כל אחד מן הערבים יחתמו על ערבות עצמית בסך 20,000 ש"ח לקיום כל תנאי החופשה והעותר עצמו יפקיד 20,000 ש"ח במזומן לקיום כל תנאי החופשה.

6.בית המשפט קמא נימק את החלטתו בכך שעמדות גורמי המקצוע נסובו באופן כללי על יציאת המשיב לחופשות, אך ללא התייחסות לחופשה מטעמים מיוחדים הפרטנית בה מדובר. כמו כן, בית המשפט קמא נתן "משקל של ממש" לכך שהמשיב התגורר בבית משפחתו ללא תנאים מגבילים במשך ארבע שנים לאחר תחילת ההליך הפלילי ללא כל אינדיקציה לפגיעה או מצוקה מצד אחיו נפגע העבירה. לאור זאת, סבר בית המשפט קמא כי בכוחם של התנאים המכבידים של חופשתו הקצרה של המשיב לאיין את מסוכנותו ולאפשר את יציאתו לחתונת אחותו.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

7.בבקשת רשות הערעור, המבקשים טוענים כי שגה בית המשפט קמא כאשר התיר את יציאת המשיב לחופשה מטעמים מיוחדים בניגוד לעמדת גורמי המקצוע המוסמכים, כמו גם עמדת משטרת ישראל ושירות בתי הסוהר, תוך המרת שיקול דעתם המקצועי בדעתו, בניגוד להלכה הפסוקה. בנוסף, המבקשים מטעימים כי יציאה לחופשה אינה זכות קנויה של האסיר, אלא נתונה להחלטת שירות בתי הסוהר, וכי בהחלטתו לא נפל פגם בשים לב לחזקת המסוכנות של המשיב. לבסוף, נטען כי אין בתנאים המגבילים שקבע בית המשפט קמא כדי לאיין את מסוכנותו המינית של המשיב.

8.כידוע, ההלכה שנקבעה בבית משפט זה היא כי יש להיעתר לבקשה לרשות ערעור על פסק דין שניתן בעתירת אסיר באחד משני מקרים: כאשר מתעוררת שאלה משפטית עקרונית או סוגיה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להליך )רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (26.6.1986); רע"ב 1980/20 מדינת ישראל נ' אבוטבול, פסקה 11 (3.6.2020)); וכאשר פסק הדין מושא בקשת רשות הערעור משליך על שלום הציבור וביטחונו נוכח מסוכנותו של אסיר, באופן המהווה כשלעצמו עניין בעל חשיבות ציבורית (רע"ב 3045/08 מדינת ישראל נ' פריניאן, פסקה י (11.5.2008); רע"ב 4637/19 מדינת ישראל נ' זגורי, פסקה 13 (18.7.2019)). בענייננו, בקשת רשות הערעור אינה חורגת מעניינם של הצדדים (כפי שמודים גם המבקשים, בסעיף 36 לבקשת רשות הערעור), אלא הוגשה משום שלשיטת המבקשת החלטת בית המשפט קמא נופלת לגדר אותם מקרים נדירים בהם על בית משפט זה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי משיקולי שלום הציבור.

9.אודה ולא אכחד, ספק בעיני אם הייתה עילה משפטית שהצדיקה את החלטת בית המשפט קמא להתערב במקרה זה בהחלטת רשויות שב"ס, אשר על פני הדברים נראית לי מבוססת וסבירה בנסיבות העניין. ודוק, סטנדרט הביקורת השיפוטית על החלטות שב"ס בענייני אסירים ידוע ומוכר – עניינו בביקורת שיפוטית על החלטת רשות מנהלית, כאשר אל לבית המשפט לשים עצמו בנעליה של הרשות, אלא עליו לבחון האם מתקיימת ביחס להחלטה עילה מנהלית להתערבות שיפוטית, כדוגמת העדר תשתית עובדתית מתאימה, הפליה או חוסר סבירות (ראו רע"ב 9294/12 גנאמה נ' ועדת השחרורים בכלא מעשיהו (23.5.2013); רע"ב 3241/18 גונצ'ר נ' שירות בתי הסהר מחלקת זימונים (12.8.2018); רע"ב 9789/17 אבו עיאש נ' בית משפט מחוזי, פסקה 10 (1.2.2018)). לפיכך, לו הייתי נדרש לשאלה האם מתקיימת במקרה דנן הצדקה להתערבות שיפוטית בהחלטת שב"ס, ייתכן מאד שהייתי משיב על כך בשלילה. ואולם, לא זו השאלה העומדת לפניי בבואי לבחון האם לאפשר רשות ערעור על החלטת בית המשפט קמא. הסוגיה המקדמית בה נדרשת הכרעתי היא האם החלטתו של בית המשפט קמא, בין אם היא נכונה ובין אם שגויה, יוצרת סכנה לשלום הציבור באופן שמצדיק באופן חריג מתן רשות ערעור. וזאת יש לזכור – טעות אין מתקנים בטעות, ולפיכך אף אם טעה בית המשפט קמא משהתערב, אין לתקן טעות זו באמצעות הרחבת גדרי ההתערבות של בית משפט זה בהחלטות בית המשפט המחוזי שעניינן עתירות אסירים.

10.המדינה סבורה כי מתקיים במקרה דנן טעם "שלום הציבור" למתן רשות ערעור, ואולם התנהלותה מלמדת כי גם לשיטתה מדובר במקרה גבולי. על כך אני למד מהעובדה שלא התבקש כלל עיכוב ביצוע במעמד מתן ההחלטה, ושהבקשה שלפניי הוגשה ארבעה ימים לאחר מתן החלטתו של בית המשפט קמא, ולא באופן מיידי. לכך יש להוסיף, כי בית המשפט קמא הבהיר מדוע אין הוא סבור כי החלטתו מסכנת את שלום הציבור, ועל מנת לוודא זאת, אף קבע תנאים מכבידים ובהם דרישת פיקוח מתמיד על ידי שני מפקחים, והפקדה כספית משמעותית. מקובל עליי כי יש בכך כדי להקטין בצורה משמעותית, ואולי אף לאיין, את מסוכנות המשיב. לבסוף, שמעתי ברוב קשב את דברי אימו של המשיב בדיון, והתרשמתי כי המשפחה מודעת היטב למכלול הנסיבות, ותעשה את הנדרש על מנת לוודא כי שימחת האירוע לא תשובש. בהינתן כל אלה, הגעתי למסקנה כי אין זהו מקרה המצדיק מתן רשות ערעור.

11.לאור המובהר בקשת רשות הערעור נדחית, והחלטת בית המשפט קמא תעמוד על מכונה.