רע"ב 3328/02 בן סימון שלמה נ. שרות בתי הסהר

על המבקש, שהורשע בעבירה של סרסרות למעשה זנות, נגזר עונש של ארבעה חודשי מאסר לריצוי בעבודות-שירות. המבקש הוצב לביצוע עבודות-השירות בספריה לעיוור בנתניה, אלא שלא נתקבל למקום עבודה זה, ועל-כן נשלח לבצע את עבודות-השירות בישיבה בנתניה. כעבור זמן-מה ביקשה הנהלת הישיבה להפסיק את עבודתו בישיבה, והמבקש נשלח לבצע את עבודות-השירות שנגזרו עליו בעיריית נתניה. נוכח היעדרויותיו מעבודתו זומן המבקש לבירור, והוצב מחדש בבית-חולים בפרדסיה. ברם, המבקש טען כי אינו יכול לממן את עלות הנסיעות ממקום מגוריו בנתניה לפרדסיה, ולאחר שנערך לו שימוע הוחלט לאפשר לו לבצע את עבודות-השירות בנתניה. בתאריך 6.8.01 הורתה המפקחת על עבודות-השירות למבקש, בשיחת טלפון, להתייצב במשרדה, ואולם המבקש לא עשה כן, וניסיונות לאתרו עלו בתוהו, לאחר שהוברר כי שינה את מקום מגוריו מבלי להודיע על כך.

כעבור חמישה חודשים, ומשטרם נוצר קשר עם המבקש, הוגשה בקשה להפסקה מינהלית של עבודות-השירות שביצע המבקש, ונציבת שירות בתי-הסוהר החליטה כי המבקש ירצה את יתרת עונשו במאסר. או אז הגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו עתירת אסיר, שבה טען כי עבודות-השירות הופסקו בכל פעם שלא באשמתו, ומסיבות שאינן תלויות בו. עוד טען המבקש, כי מחוסר בקיאות משפטית נמנע מליצור קשר עם המפקחת על עבודות-השירות, והמתין לזימון.

בית-המשפט המחוזי דחה את עתירתו, וקבע כי נוכח התנהגות המבקש, החלטת נציבת שירות בתי-הסוהר סבירה.

מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור, שבגידרה טען המבקש כי עבודות-השירות שביצע הופסקו לאחר שבפני בית-המשפט המחוזי הוצגו עובדות שגויות: ראשית, הישיבה בנתניה שבה עבד הפסיקה את עבודתו לא מכיוון שלא ביצע אותה כהלכה, אלא מכיוון שלא מצאה עבורו תעסוקה; שנית, גם כיום קיימת נכונות מצד מוסדות שונים בנתניה לקבלו לביצוע עבודות-שירות; ושלישית, המבקש מסר כתובת בבית-אימו, שנהגה לעדכן את המבקש פעם ביום, ועל-כן אילו נעשו ניסיונות לאתרו, היה המבקש מקבל הודעה על זימונו. המבקש תמך את טענותיו במכתב המלצה מן הישיבה בנתניה שבה עבד.

המדינה התנגדה לבקשה, בהסבירה כי עניינו המיוחד של המבקש אינו מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית, ולפיכך הבקשה אינה מגלה עילה למתן רשות ערעור. לגופם של דברים טענה המדינה, בין היתר, כי מבירור שערכה עלה, כי מכתב ההמלצה שצירף המבקש ניתן לו לאחר שהמבקש התעקש שמנהל העבודה בישיבה יימנע מליצור בעניין זה קשר עם המפקחת על עבודות-השירות, ועל יסוד הנחה כי המבקש מעוניין להתקבל למקום עבודה אחר וזקוק להמלצת הישיבה. המדינה הטעימה, כי על-פי טענות מנהלי הישיבה, תפקודו של המבקש במהלך עבודתו בישיבה היה לקוי, הוא נעדר רבות, ועל רקע זה פנתה הישיבה למפקחת על עבודות-השירות וביקשה להפסיק את עבודתו של המבקש בישיבה. המדינה צירפה בעניין זה מכתב מהנהלת הישיבה.

יש לדחות את הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור.

מתגובת המדינה עולה, כאמור, כי אין בטענות המבקש כדי לשנות מן התשתית העובדתית שעמדה בפני בית-המשפט המחוזי. על-פי תשתית עובדתית זו, המבקש ביצע את עבודות-השירות - שניתנה לו אפשרות לבצען חלף ריצוי עונש מאסר בבית-הסוהר - בצורה לקויה, ולאחר שניתנו לו מספר הזדמנויות לבצע את עבודות-השירות במקומות עבודה שונים, ניתק את הקשר עם המפקחת על עבודות-השירות. כאמור, אף לגרסת המבקש, לפחות במקרה אחד נמנע מלהתייצב במשרדה של המפקחת על עבודות-השירות, הגם שהמפקחת הורתה לו לעשות כן בשיחת טלפון. לכך יש להוסיף את העובדה שבמשך חמישה חודשים נמנע המבקש מלברר מדוע אין מורים לו להמשיך בביצוע עבודות-השירות.

בנסיבות אלו, בדין קבע בית-המשפט המחוזי, כי החלטת נציבת שירות בתי-הסוהר סבירה.

אשר-על-כן, הבקשה נדחית.

המבקש יתייצב לריצוי יתרת מאסרו בתאריך 14.5.02 עד השעה 12:00 במזכירות בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.