רע"ב 3954/06 פלוני נ. מדינת ישראל

מונחת בפניי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופט נ' זלוצ'ובר), לפיו נדחתה עתירתו של המבקש לבטל את תנאי ההפרדה בהן הוא מוחזק.

המבקש מרצה עונש מאסר בן שנתיים וחודשיים בגין עבירות סמים ורכוש. בנוסף, כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת רצח. ביום 7.12.05 הושם המבקש בהפרדה מינהלית, וזאת בהתאם להוראת סעיף 19ג לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1971 (להלן: הפקודה). עתירת אסיר שהגיש המבקש, היא העתירה נשוא הבקשה דנא, נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי ביום 27.4.06. בפסק-דינו, קבע בית-המשפט המחוזי, כי לא נפל כל פסול בהחלטה המנהלית שהתקבלה על-ידי שירות בתי-הסוהר ולכן לא ראה הוא לנכון להתערב בה בהיותה סבירה ומאוזנת. ביום 11.5.06 הוגשה הבקשה דנא.

משחלפו ששת החודשים בהם הוחזק המבקש בהפרדה מינהלית, הגיש שירות בתי-הסוהר, ביום 31.5.06, בקשה להארכת תקופת החזקתו של המבקש בהפרדת יחיד, וזאת בהתאם להוראת סעיף 19ה לפקודה. סעיף זה קובע, כי "לא יוחזק אסיר בהפרדה בתא לבדו תקופה העולה על שישה חודשים, אלא אם כן הורה בית-המשפט לעשות כן". ביום 8.6.06 הגישה המשיבה הודעה מעדכנת בה צוין, כי ביום 15.6.06 אמור להתקיים דיון בבית-המשפט המחוזי בבקשה שהגיש שירות בתי הסוהר להארכת החזקתו של המבקש בהפרדה. בנסיבות אלו, סברה המשיבה, כי יש לדחות על הסף את בקשת רשות הערעור.

ביום 11.6.06 הגיש בא-כוח המבקש תגובה להודעת המשיבה, בה הבהיר כי בכוונתו להמשיך ולעמוד על בקשת רשות הערעור שהגיש. בהקשר זה, העריך בא-כוח המבקש, כי כל החלטה נוספת שתינתן באשר להארכת תקופת ההפרדה של המבקש, תהא מבוססת בעיקרה על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי מיום 27.4.06, ועל כן סבר הוא, כי יש מקום שבית משפט זה יאמר את דברו בעניין כה עקרוני ובעל חשיבות מכרעת. ביום 29.6.06 ניתן על-ידי בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופט נ' זלוצ'ובר) פסק-דין נוסף בעניינו של המבקש, במסגרתו הורה בית-המשפט על הארכת החזקת המבקש בהפרדת יחיד למשך שישה חודשים נוספים החל מיום 7.6.06. לאור האמור, המשיבה, בהודעתה מיום 27.7.06, טענה כי העתירה דנא הפכה לתיאורית, וזאת מאחר והמבקש מוחזק כיום בהפרדה מכוח החלטה שיפוטית חדשה.

דין הבקשה להידחות על הסף.

בקשת רשות הערעור דנא כוונה כנגד החלטת רשות בית הסוהר להחזיק את המבקש בהפרדה מינהלית. משחלפה לה תקופת ששת החודשים בה ניתן היה להחזיק את המבקש בהפרדה מינהלית ומשהורה בית-המשפט המחוזי, בהחלטה נוספת שניתנה על-ידו, על המשך החזקת המבקש בהפרדה, השאלה האם היה מקום להתערב בהחלטה המקורית של שירות בתי הסוהר הפכה לתיאורטית. משוכלות ראשונים הם, כי בית משפט זה אינו דן בשאלות תיאורטיות, אלא בנסיבות חריגות (בג"צ 6055/95 צמח נ' שר הבטחון , פ"ד נג(5) 241, 249-251; כן ראו, רע"ב 9377/04 עמיר נ' שרות בתי הסוהר (לא פורסם); רע"ב 5497/05 סוויסה נ' שירות בתי הסוהר (טרם פורסם)). נסיבות מיוחדות אלו אינן מתקיימות במקרה דנא.

עתה מוחזק, כאמור, המבקש בהפרדה מכוח הוראת בית-המשפט עליה הוחלט, בפסק-הדין מיום 29.6.06. מתקשה אני לראות כיצד ניתן לתקוף פסק-דין זה באמצעות בקשת רשות ערעור שהוגשה קודם לכן ואשר במקור כוונה כנגד פסק-דין אחר, זה מיום 27.4.06. יש אף לזכור, כי שני פסקי הדין נסובים סביב בקשות שונות לחלוטין – הראשון, נוגע לבקשת המבקש להפסיק את החזקתו בהפרדה, ובמסגרתה תקף הוא את ההחלטה המינהלית שניתנה על-ידי שירות בתי הסוהר ואילו פסק הדין השני, נסוב סביב בקשת המשיבה להורות על הארכת שהייתו בהפרדה מכוח הוראת בית-משפט. זאת ועוד, עובר למתן פסק-הדין השני הוצגו בפני בית-המשפט המחוזי דו"חות מידע, עדכניים יחסית, מהם ניתן היה ללמוד על הסכנה הנשקפת למבקש וכן על הסכנה הנשקפת לאחרים ממנו. לפיכך, ככל שכוונת בא-כוח המבקש הייתה לתקוף את פסק הדין מיום 29.6.06, בגדרו הורה בית-המשפט להמשיך ולהחזיק את המבקש בהפרדה, שומה היה עליו להגיש בקשת רשות ערעור נפרדת. זאת, בהתאם להוראת סעיף19ז לפקודה, המסדיר את הדרך לערער על ההחלטה להחזיק אסיר בהפרדה מכוח הוראת בית-המשפט. משהלה נמנע מלצעוד בדרך זו, אין לו להלין אלא על עצמו.

הבקשה נדחית, איפוא.