רע"ב/רעב"ס 4289-22 רע"ב/רעב"ס 4289-22

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופט ע' עאסי) בעת"א 62056-03-22, מיום 12.6.2022, שבמסגרתו נדחתה עתירת המבקש להקל בתנאי חופשותיו על ידי הסרת התנאי המחייב אותו בפיקוח של ערב צמוד.

1.המבקש הוא אסיר המרצה עונש מאסר עולם קצוב של 38 שנים. תחילה הורשע המבקש בשנת 1995 בשתי עבירות רצח – של גיסתו ואחייניתו הקטינה, ובעבירת נשיאת נשק ללא רשיון, ונגזר עליו עונש של שני מאסרי עולם. בשנת 1997 הורשע המבקש גם בעבירה של גרם חבלה חמורה בכוונה מחמירה, לאחר שהכה את שותפו לתא המאסר באמצעות מוט ברזל, ונגזרו עליו ארבע שנות מאסר נוספות לריצוי במצטבר. בשנת 2005 קצב נשיא המדינה דאז את עונשו של המבקש לתקופה של 38 שנים החל מיום מעצרו, והוא עתיד להשתחרר בחודש דצמבר 2031.

2.מעיון בבקשה ובתגובת המשיבים עולה כי מאז שנת 2005 הותר למבקש לצאת לחופשות באופן סדיר, בכפוף לתנאים שונים שנקבעו על ידי הגורמים המוסמכים. זאת, להוציא מספר תקופות קצרות שבהן הופסקו חופשותיו, חלקן בשל מידע מודיעיני שלילי וחלקן בשל מגפת הקורונה. כמו כן, עולה כי המבקש פנה כמה וכמה פעמים בבקשות להקל בתנאי החופשה שנקבעו לו, וכי לאורך השנים אכן אושרו לו הקלות שונות, חלקן בהוראת בית המשפט.

3.למשך תקופה מסוימת במהלך השנים 2021-2020 הופסקה יציאתם של כל האסירים לחופשות, לרבות המבקש, בשל מגפת הקורונה. סעיף כג לפקודת נציבות שירות בתי הסוהר 04.40.00 "חופשות אסירים" (2.4.2020) (להלן: הפקודה) קובע כי הפסקת חופשותיו של אסיר לתקופה של שישה חודשים ומעלה, מכל סיבה שהיא, תוביל לכך שחופשתו הבאה תיחשב כ"חופשה ראשונה" כמשמעה בפקודה. בהתאם לכך, הובילה הפסקת חופשות זו ל"איפוס" תנאי החופשה של המבקש, ולביטול ההקלות שאושרו לו עד אותה העת.

4.משהותרו החופשות בשנית, פנה המבקש ל"וועדה המשותפת" למשטרה ולשב"ס (להלן: ועדת הקטגוריות או הוועדה) בבקשה להקל בתנאיו, לרבות בדרך של הסרת התנאי המחייב אותו בערב צמוד. ביום 14.7.2021 אישרה הוועדה למבקש הקלה בכך שקבעה כי יחויב בחתימה אחת בלבד במשטרה – הקלה שכבר אושרה למבקש עובר למגפת הקורונה ולאיפוס תנאי החופשה – אך סירבה להסיר את הדרישה לערב צמוד.

כחצי שנה לאחר מכן, פנה המבקש פעם נוספת לוועדה בבקשה להסיר את התנאי של ערב צמוד, וצירף את חוות דעתה של הוועדה המחוזית לאלימות במשפחה (להלן: ועדת אלמ"ב) אשר המליצה לאשר לו חופשה ללא ערב, משום שלהערכתה מסוכנותו פחתה. אף על פי כן, ביום 15.2.2022 דחתה הוועדה את הבקשה וקבעה כדלהלן (להלן: ההחלטה או החלטת ועדת הקטגוריות):

"כאמור, בוועדה האחרונה [מיום 14.7.2021] ניתנה הקלה (חתימה אחת במשטרה), כך שתנאי החופשה כבר כעת מקלים באופן יחסי. ערב אחד צמוד מהווה תנאי בסיסי לפיקוח, ומהבודדים שנותרו. הוועדה סבורה כי טרם בשלה העת למתן הקלה כה משמעותית בעיקר כאשר מדובר באסיר עולם בעל יתרת מאסר כה ארוכה" (ההדגשה הוספה – י"ע).

5.נוכח ההחלטה עתר המבקש לבית המשפט המחוזי, וביקש כי זה יורה לוועדת הקטגוריות להתכנס שוב לאלתר ולאשר את בקשתו. בעתירה נטען כי הוועדה שגתה בכך שדחתה את בקשתו בהתבסס על ה"הקלה" שניתנה לו בהחלטה מיום 14.7.2021, שכן מדובר למעשה באישור מחדש של התנאים שחלו עליו מזה שנים. עוד נטען, בין היתר, כי היה על הוועדה לאמץ את המלצת ועדת אלמ"ב; וכי הוועדה הפלתה אותו לעומת אסירים בעלי רקע דומה ואף חמור משלו, אשר אינם מחויבים בערב צמוד.

6.לאחר ששמע את טענות הצדדים, דחה בית משפט קמא את העתירה. נקבע כי החלטה בעניין תנאי החופשה של אסיר היא החלטה מקצועית המסורה לגורמים המוסמכים לכך בשב"ס, וכי אין זה מתפקידו של בית המשפט להחליף את שיקול דעתם. לאור זאת, ומשום שמצא כי החלטת הוועדה "אינה חורגת מהסביר באופן קיצוני", לא ראה בית משפט קמא מקום להתערב בה.

על כך נסבה בקשת רשות הערעור שלפניי.

7.המבקש טען כי החלטת הוועדה שלא להסיר את התנאי המחייב אותו בערב צמוד היא החלטה בלתי-סבירה, המפלה אותו לרעה, והכל בהתבסס על ההנחה השגויה שלפיה כבר אושרו לו הקלות בהחלטת הוועדה מיום 14.7.2021. אשר להליך בפני בית משפט קמא, נטען כי המבקש לא זכה להליך הוגן, ובכלל זה כי בית המשפט התעלם מטענותיו; כי הדיון ארך דקות בודדות בלבד; וכי בית המשפט נמנע מלעיין במסמכים שהציג ומלהורות למשיבים להמציא מסמכים שברשותם. לאור כל זאת, ביקש האסיר להורות למשיבים להסיר את התנאי האמור, או לחלופין להורות על ביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי ועל קיום דיון חוזר בעתירה.

8.בתגובתם טענו המשיבים כי יש לדחות את הבקשה, הן על הסף הן לגופה. על הסף – הואיל והבקשה עוסקת אך בעניינו הפרטני של המבקש, ואינה עומדת בתנאים המצדיקים מתן רשות ערעור; ולגופה – משום שלא נפלו בפסק הדין או בהחלטת הוועדה פגמים המצדיקים התערבות. נטען, בין היתר, כי מדובר בהחלטה מקצועית אשר בית המשפט יטה שלא להתערב בה, אלא במקרים חריגים ביותר; כי ההחלטה הינה החלטה סבירה שהתקבלה בהתבסס על כל השיקולים הרלוונטיים ובהתחשב בנסיבותיו האישיות של המבקש, לרבות המלצת ועדת אלמ"ב; וכי הוועדה לא טעתה, משום שאכן הקלה עמו כשאישרה את התנאים שחלו עליו עובר לתקופת הקורונה, חלף תנאיו המקוריים.

9.בד בבד עם בקשת רשות הערעור ביקש המבקש, אשר אינו מיוצג, כי ימונה לו סניגור. בקשתו נדחתה בהחלטת הרשמת משאלי שלומאי מיום 6.7.2022, וזאת נוכח עמדת הסניגוריה הציבורית שלפיה הבקשה אינה עומדת באמות המידה הנהוגות בבקשות מסוג זה.

10.להשלמת התמונה, יצוין כי ביום 22.9.2022 הגיש המבקש "בקשת הבהרה", שבמסגרתה הגיב, למעשה, לתגובת המשיבים, וצירף אסמכתאות באשר לתנאי החופשה שחלו עליו עובר לתקופת הקורונה. "בקשה" זו לא נעלמה מעיני, אך מעבר לכך שהמבקש פעל בניגוד לסדרי הדין שעה שלא קיבל רשות לכך, גם לא מצאתי כי יש באמור בה משום תוספת משמעותית.

11.דין הבקשה להידחות, משום שאינה עומדת באמות המידה המצמצמות המצדיקות מתן רשות ערעור בעתירות אסירים. הבקשה תחומה כולה אך ורק לעניינו הפרטי של המבקש ואינה מעלה כל שאלה עקרונית בעלת חשיבות משפטית או ציבורית; ובניגוד לנטען – אף לא מצאתי כי נגרם למבקש עיוות דין או חוסר צדק מהותי (ראו, למשל, רע"ב 2479/21 דנה נ' שירות בתי הסוהר (13.5.2021); רע"ב 3463/21 כהן נ' הממונה על עבודות שירות – מפקד גוש דרום וירושלים (3.8.2021)). זאת, גם אם נאמץ את הגישה שלפיה יש להחיל מבחן מרחיב יותר בבקשות מסוג זה, שהן למעשה בבחינת "גלגול שני" (ראו רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה, פסקאות 4-2 לפסק דינו של השופט גרוניס (11.3.2009); רע"ב 5447/11 מובארכ נ' משטרת ישראל, פסקה 3 והאסמכתאות שם (23.8.2011)).

12.בית המשפט המחוזי, לאחר שנדרש לטענות הצדדים בכתב ובעל פה, דחה את העתירה בפסק דין תמציתי אך מנומק. מעיון בחומרים שלפניי, לרבות אלו שהוצגו בפני בית משפט קמא ופרוטוקול הדיון, נחה דעתי כי המבקש זכה להליך הוגן, על אף שלא קיבל את מבוקשו. בנוסף, לא מצאתי כי נפלה בפסק הדין טעות כלשהי, לא כל שכן טעות המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה במסגרת בקשת רשות ערעור (ראו, למשל, רע"ב 4878/06 מדינת ישראל נ' סמיר, פסק דינה של השופטת חיות (13.09.2006); רע"ב 1443/04 ברגותי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נח(5) 289, 296 (2004)). די בכך כדי לדחות את הבקשה על הסף.

13.למעלה מן הצורך, אוסיף כי דין הבקשה להידחות אף לגופה. כידוע, יציאה לחופשה אינה זכות המוקנית לאסיר אלא פריבילגיה; וההחלטה לאשר חופשה ולקבוע את תנאיה מצויה בסמכותם של גורמי השב"ס בהתאם לשיקול דעתם המקצועי (רע"ב 6630/19 סואעד נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 6 והאסמכתאות שם (26.11.2019)). בענייננו, ועדת הקטגוריות הפעילה את שיקול דעתה והחליטה את שהחליטה בהתבסס על מגוון שיקולים רלוונטיים ולגיטימיים, ועל כן צדק בית המשפט המחוזי משלא מצא להתערב בהחלטתה, בהתאם לאמות המידה הנהוגות בכגון דא (ראו, למשל, רע"ב 3480/14 בוגטיך נ' שירות בתי הסוהר, בפסקה 5 והאסמכתאות שם (31.7.2014); רע"ב 5661/09 פריניאן נ' שירות בתי הסוהר, בפסקה 11 (30.7.2009)). לא מצאתי ממש גם בטענה כי החלטת הוועדה מבוססת על טעות. אפילו אם נקבל את התזה שלפיה אישור מחדש של הקלות שכבר ניתנו בעבר אינו בבחינת הקלה, הרי שלא זה היה השיקול העיקרי שהנחה את הוועדה, אלא נסיבותיו הפרטניות של המבקש. מכאן, שלא נפל כל פגם בהחלטה, לא כל שכן פגם מהותי המצדיק התערבות בהתאם לאמות המידה המצמצמות שפורטו לעיל.

14.אשר לטענותיו של המבקש כי הוועדה הפלתה אותו לרעה, מדובר בטענות כלליות שנטענו בעלמא, ולא מצאתי להידרש להן. למותר לציין כי החלטות מסוג זה – המבוססות בעיקרן על נסיבותיו האישיות של כל מבקש – מטבע הדברים יכול שתהיינה שונות מאסיר לאסיר ואין בעצם ההבחנה כאמור כדי להוות, לכשעצמה, הפליה (ראו למשל רע"ב 8114/18 איבדוב נ' מדינת ישראל (22.11.2018)).

15.אשר על כן, הבקשה נדחית.