רע"ב 5828/09 סאמר חיראלדין נ. מדינת ישראל

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב-יפו מיום 1.7.09 (כב' השופט ד' רוזן ), אשר דחתה את עתירת המבקש כנגד החלטת שירות בתי הסוהר (להלן: שב"ס ) שלא לאפשר את יציאתו לחופשות.

2.

המבקש הינו אסיר המרצה מאסר עולם אשר נגזר עליו בגין רצח חברו וניסיון לרצח של מי שהייתה בעבר בת זוגו. עונשו נקצב ל-32 שנים, והוא מרצה אותו החל משנת 1997. כאסיר עולם אשר הורשע בביצוע עבירת אלימות כלפי מי שהייתה בת זוגו, טעונה החלטה בבקשתו לצאת לחופשות קבלת חוות דעת הן של הוועדה ממליצה על הוצאת אסירי עולם לחופשה (להלן: ועדת אסירי העולם ) והן של הוועדה המחוזית לאלימות במשפחה (להלן: ועדת האלמ"ב ), המוגשות לנציב השב"ס , המוסמך להחליט באשר לחופשות אסירים.

3.

בשנת 2006 נדון עניינו של המבקש בפני ועדת האלמ"ב, אשר החליטה, באותה עת, להמליץ על יציאת המבקש לחופשות קצרות, בנות 12 שעות, בתנאים מגבילים. החלטה זו לא יושמה, שכן בינתיים שונו נהלי השב"ס ובעקבות השינוי הותנתה יציאת אסירי עולם לחופשות בהשלמת ריצוי שליש ממאסרם, ועקב כך, ניטל התוקף מהחלטת הוועדה.

4.

ביום 30.7.08 הובא עניינו של המבקש פעם נוספת בפני ועדת האלמ"ב. הוועדה ציינה בהחלטתה, כי מצבו של המבקש יציב, הוא אינו משתמש בסמים ועובד באפסנאות בית הסוהר. על פי בקשתו, הוא נמצא בטיפול תרופתי. הוא מודה בביצוע העבירה, אך מתקשה לקבל אחריות על הנסיבות שקדמו לביצועה. הוועדה ציינה, כי המבקש לא שולב בטיפול קבוצתי. עם זאת, סברה כי דרושים לה נתונים נוספים על מנת לגבש החלטה בעניינו של המבקש ועל כן החליטה לשוב ולדון בעניינו של המבקש בחלוף חצי שנה, לאחר שיובאו נתונים אלה לפניה. בינתיים, לא מצאה לנכון להמליץ על הוצאת המבקש לחופשות. גורמי הטיפול בכלא פנו לוועדה וביקשו כי תקיים דיון חוזר בעניינו של המבקש, תוך שביקשו להבהיר, כי המבקש לא סרב להשתתף בטיפול קבוצתי, אלא הוחלט, עקב ראיון אישי שקוים עמו, כי ניכרת אמביוולנטיות מצידו ביחס לתרומה הפוטנציאלית של הטיפול עבורו, ועל כן לא שולב בו. הוועדה ערכה דיון נוסף בעניינו של המבקש ביום 14.9.08, אולם לא ראתה לשנות מהחלטתה הקודמת.

5.

עקב כך, עתר המבקש בחודש אוקטובר 2008 לבית המשפט המחוזי לעניינים מנהליים בתל אביב-יפו כנגד החלטת ועדת האלמ"ב.

6.

ביום 30.12.08 דנה ועדת אסירי העולם בעניינו של המבקש. עקב כך, החליט נציב השב"ס, בחודש ינואר 2009, שלא לשלב, לעת עתה, את המבקש בסבב חופשות.

ביום 18.2.09, עוד בטרם נידונה עתירת המבקש בבית המשפט קמא, קיימה ועדת האלמ"ב דיון נוסף בעניינו של המבקש. בחלק הגלוי של סיכום הדיון בוועדה צוין כי על פי חוות דעת הפסיכיאטר, המבקש נמצא במעקב ממושך בשל תלונות בדבר דיכאון והוא מטופל בטיפול תרופתי. על פי התרשמות גורמי הטיפול, הוא מתחיל לקבל אחריות על מעשיו, ומביע חרטה וצער אמיתיים. כמו כן, הוא משתף פעולה עם גורמי הטיפול, ומבקש לקדם את מצבו וענייניו. הוועדה סברה, כי זוהי ראשיתו של תהליך, אך יש צורך להעמיק את הטיפול ולבחון האם המבקש מתמיד לאורך זמן בעמדותיו החדשות, רוכש כלים להתמודדות במצבי דחק, ומפנים את השימוש בהם. לאור זאת, החליטה הוועדה כי המבקש ישולב בטיפול נוסף בנושא אלימות אינטימית, בדגש על רכישת כלים להתמודדות כאמור. בשלב זה, סברה, טרם בשלו התנאים להתרת יציאתו לחופשות.

דבר קיומם של הדיונים בפני ועדת אסירי העולם וועדת האלמ"ב וכן דבר החלטת הנציב לא הובאו לידיעת בית המשפט, ככל הנראה עקב טעות.

7.

במעמד הדיון שהתקיים בעתירה בפני בית המשפט קמא (כב' השופט ח' כבוב ) ביום 25.2.09, החליט בית המשפט כי עניינו של העותר ייבחן בשנית על ידי ועדת האלמ"ב, ובהמשך בפני ועדת אסירי העולם.

8.

לגישת ועדת האלמ"ב, בדיון שקיימה ביום 18.2.09, ואשר, כאמור, לא הובא לידיעת בית המשפט, היה כדי ליתן מענה על הקשיים שהעלה בית המשפט בדיון, ולא היה צורך לקיים דיון בהרכב מלא פעם נוספת בעקבות החלטתו.

9.

ביום 1.7.09 קיים בית המשפט קמא (כב' השופט דוד רוזן ) דיון נוסף בעתירה, והוצגה לו, בין היתר, חוות דעת ועדת האלמ"ב מיום 18.2.09 ובכלל זה, החלק החסוי שבה. בית המשפט קמא ציין כי נוכח התנהגותו הטובה של המבקש , נראה, לכאורה, כי הנתונים מטים את הכף לטובת התרת יציאתו לחופשות, גם אם בתנאים מכבידים. עם זאת, בסופו של יום הכריע, כי "יש בנספח החסוי כדי להקנות בסיס של סבירות להחלטת הרשות", ועל כן, לנוכח משקלם המצטבר של חוות דעת ועדת האלמ"ב והנספח הסודי, אין לקבוע כי נפל פגם בהחלטת הרשות המצדיק התערבות, ודין העתירה להידחות.

מכאן הבקשה שלפני.

10.

יצוין, כי לאחר החלטת בית משפט קמא, דנה ועדת אסירי העולם פעם נוספת בעניינו של האסיר, ובעקבות כך נדרש לענין גם נציב השב"ס, אשר החליט שלא לאשר את יציאתו לחופשה. בסיכום הדיון שקדם להחלטת הנציב, צוין, בין היתר, כי המבקש הינו בעל רקע התמכרותי; כי לא שולב במסגרת טיפולית; כי ועדת האלמ"ב מתנגדת להתיר יציאתו לחופשה; כי משטרת ישראל מציינת כי אין שינוי "בענין הסולחה עם משפחת הקורבן", וכי מפקד המחוז ומפקד בית הסוהר מתנגדים ליציאתו לחופשות.

טענות המבקש

11.

לדברי המבקש, התנהגותו חיובית, וזה שנים ארוכות שהשב"ס אינו מתייחס אליו כאסיר עולם, הוא מוגדר כאסיר עבודה, משולב בפעילות חינוך ומוחזק באגף רגיל. לדבריו, הוא תיקן את דרכיו, קיבל אחריות על מעשיו, ומשפחתו ערכה סולחה עם משפחת הקורבן. הוא מבקש לפתוח דף חדש בחייו, ולהקים משפחה. כמו כן, הוא טוען כי עבר את כל הטיפולים וכל הבחינות, ולאחר טיפול פסיכודיאגנוסטי, קבעו המטפלים כי חרטתו כנה ואמיתית, הוא אינו נזקק עוד לטיפול פסיכיאטרי, ואין מניעה להתיר יציאתו לחופשות קצרות. למרות זאת, החליטה ועדת האלמ"ב שלא להמליץ על יציאתו לחופשות, וזאת בלא שפירטה אילו טיפולים נוספים דרושים לו כדי שיקבל היתר לחופשה, ובלא שהסבירה את מניעיה להחלטה. המבקש טוען, כי החלטה זו עומדת בסתירה להחלטת הוועדה משנת 2006, בה הומלץ לשלבו בסבב בחופשות.

כמו כן, לדבריו, החלטות בית המשפט קמא מלמדות, כי המניעה היחידה לקבלת היתר ליציאתו לחופשה יסודה בדו"ח חסוי שהוגש לוועדת האלמ"ב. המבקש טוען כי השימוש בדו"חות סודיים, ו/או מידעים מודיעיניים בהליך מנהלי חייב להיעשות בצורה זהירה, ולא יעלה על הדעת כי אסיר שהתנהגותו במאסר חיובית במשך שנים רבות יידחה בשל טענות שאין בידו להשיב עליהן.

עוד הוא מציין, כי בפני ועדת אסירי העולם נטען, כי הוא עדיין סובל מקווים אנטי-סוציאליים נרקסיסטיים, וכי הוא נזקק לטיפול פסיכודיאגנוסטי, זאת חרף עמדת מטפליו לפיה חלה התקדמות במצבו, והוא אינו נזקק עוד לטיפול.

טענות המשיבים

12.

לטענת המשיבים, יש לדחות את הבקשה. נטען, כי בקשה זו אינה מגלה עילה למתן רשות ערעור, שכן לא מתעוררת בה כל בעיה משפטית בעלת חשיבות עקרונית, או בעלת השלכה כללית. כן נטען כי בהעדר פגם בהחלטת בית המשפט קמא, אין מקום להתערב בהחלטתו. מאחר שניתנה כבר החלטה על ידי נציב השב"ס, אין עוד צורך

להידרש לבקשה המכוונת כנגד אחת מהמלצות הוועדה המשמשת את הנציב לצורך קבלת החלטתו. ככל שיבקש האסיר לתקוף את החלטת הנציב, יהא עליו לעשות זאת באמצעות הגשת עתירה חדשה לערכאה המוסמכת לכך. בכל מקרה, לטענתם, החלטת הוועדה הינה סבירה ולא נפל בה כל פגם המצדיק את התערבות בית המשפט.

הכרעה

13.

דין הבקשה להידחות. הלכה היא, כי רשות ערעור על החלטת בית משפט בעתירות אסיר אינה ניתנת כענין שבשגרה. רשות ערעור תינתן רק מקום בו מתגלה שאלה משפטית עקרונית או שאלה שחשיבותה כללית וחורגת מנסיבות המקרה הקונקרטי (רע"ב 7/86 וייל נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסמה, 26.6.1986)).

בחוות דעתה בעניינו של המבקש מיום 30.7.08, מצאה ועדת האלמ"ב כי היא זקוקה לנתונים נוספים, וביקשה להשעות את הכרעתה עד לקבלתם. בהמשך לכך, בחוות דעתה מיום 18.2.09, קבעה הוועדה כי המבקש מצוי בראשיתו של תהליך התמודדות, הדורש העמקה נוספת של הטיפול, ובחינת קצב ועיקביות התקדמותו והיקף האמצעים שהוא רוכש להתמודדות עם מצבי דחק. על כן, קבעה כי טרם בשלו התנאים לאישור יציאתו לחופשה. ההחלטות בעניינו של המבקש נתקבלו, אפוא, על יסוד מאפייניו האישיותיים, ובהתחשב בנסיבות הקונקרטיות הנוגעות אליו והן אינן מעוררות שאלות משפטיות עקרוניות או בעלות השלכה כללית המצדיקות מתן רשות ערעור.

14.

מעבר לנדרש אציין, כי גם לגופם של דברים, נראה כי אין מקום לקבל את טענות המבקש.

15.

נקודת המוצא היא כי אין לו לאסיר זכות מוקנית לצאת לחופשה מהכלא. זכות היסוד לחירות הנתונה לו מוגבלת מעצם מאסרו, והגבלת חירות זו היא חלק מובנה מעונש המאסר שהשיתה עליו החברה באמצעות מערכת הענישה הפלילית. חופשת אסיר הינה פרבילגיה, טובת הנאה, אשר ניתנת על פי שיקול דעת הגורמים המוסמכים, לאסירים שנמצאים מתאימים לכך (סעיף 36 ל פקודת בתי הסוהר [נוסח חדש] , התשל"א-1972; תקנה 19 ל תקנות בתי הסוהר , התשל"ח-1978; סעיף 1.ב בפרק א' ל פקודת נציבות בתי הסוהר בעניין חופשות אסירים (פקודה מספר 04.40.00) (להלן: פקודת הנציבות ) ; רע"ב 8571/07 מדינת ישראל נ' גמליאל , פסקה 6 (לא פורסם, 21.2.2008); רע"ב 695/09 ג'ונסון נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 11 (לא פורסמה, 26.4.2009) (להלן: ענין ג'ונסון )). ההחלטה בדבר מתן טובת הנאה זו מתקבלת על ידי הגורמים המוסמכים לכך, תוך יישום התכליות העומדות ביסוד ההסדר המאפשר מתן חופשות לאסירים: מחד, ניצב עניינו של האסיר בריכוך נוקשות תנאי מאסרו, המתאפשר על ידי יציאה לחופשה, ותורם לשיקומו ולחיזוק הקשר בינו לבין הקהילה, החופשה מקילה עליו באופן זמני את קשיי המאסר, ומעמידה תמריצים להתנהגות טובה; מנגד, עומד האינטרס הציבורי, ובגדרו נכללים, בין היתר, סיכונים משחרור האסיר לחופשה, בין ביחס לקורבן העבירה ומשפחתו, ובין כלפי הציבור בכללותו, סכנת הימלטות וכיוצא באלה. החלטה בענין חופשות נסמכת על נתוניו הפרטניים של האסיר, ובכלל זה סוג העבירה בגינה הוא מרצה את עונשו, אופי הרשעותיו הקודמות והליכים נוספים התלויים נגדו, אופן התנהגותו בכלא וחיזוי התנהגותו בעת החופשה, ונסיבות אישיות מיוחדות, ככל שיש להן השלכה על הענין (סעיף 2.א. בפרק א' וסעיף 1 בפרק ב' לפקודת הנציבות; ענין גמליאל , פסקה 6; ענין ג'ונסון , פסקה 11).

16.

ועדת האלמ"ב הוסמכה לחוות דעתה בשאלת האפשרות לאשר יציאתו של אסיר לחופשה (סעיף 4 בפרק ו' לפקודת הנציבות). כאמור, בחוות דעתה מיום 30.7.08, נשוא הבקשה, קבעה הוועדה כי היא נזקקת לנתונים נוספים, והחליטה לדחות את החלטתה עד לקבלתם. היא קבעה, כי היא תתכנס לדון בשנית בעניינו של המבקש בתום שישה חודשים, וכך עשתה. המבקש טען כי הוועדה דחתה את בקשתו לצאת לחופשה בלא שפירטה אילו טיפולים נוספים דרושים לו לשם יציאתו לחופשה, או את מניעיה להחלטה . ככל שיש ממש בטענות אלה, וספק בעיני אם כך הדבר, הרי שהפגמים הנטענים מצאו את תיקונם בהחלטת הוועדה האחרונה, מיום 18.2.09. בהחלטתה זו, דנה הוועדה בעניינו של המבקש פעם נוספת. היא מצאה כי הנתונים שלפניה אינם מאפשרים לשלול את החשש בדבר מסוכנותו של המבקש, וזאת נוכח העובדה שהוא מצוי כעת בראשיתו של תהליך נטילת אחריות למעשיו, ולאור התרשמותה כי מוקדם לקבוע האם רכש כלים מספיקים להתמודד עם מצבי דחק, והאם הוא מפנים את הצורך בשימוש בהם. הוועדה החליטה, כי המבקש ישולב במסגרת טיפולית נוספת בנושא אלימות אינטימית, השמה דגש על רכישת אמצעים להתמודדות עם מצבי מצוקה, ועניינו יבחן בהמשך. לא מצאתי פגם בהחלטת הוועדה. היא מנומקת, מבוססת על נסיבות עניינו של המבקש, ופותחת פתח למסלול טיפולי אשר אם יצלח, יביא לשיפור ביכולות ההתמודדות שלו, אשר יפחיתו ממסוכנותו ויקדמו את סיכוייו לצאת לחופשות. על יסוד כל אלה, אין לקבל את טענות המבקש בהקשר זה. די בכך כדי לדחות את בקשת המבקש גם לגופה.

הבקשה נדחית.