רע"ב 5841/18 אלי אלקלעי נ. מדינת ישראל

1.

זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 2.8.2018 (עת"א 99-08-18, השופט א' משניות ), שדחה את עתירת האסיר שהגיש המבקש.

2.

המבקש מרצה עונש מאסר בן 15 חודשים בגין הרשעתו בעבירות סמים. ביום 23.7.2018 המבקש הגיש לשירות בתי הסוהר (להלן: שב"ס ) בקשה לצאת לחופשה חריגה לצורך השתתפות בחתונתה של אחותו ביום 10.8.2018. לטענת המבקש, הבקשה הוגשה במועד זה מאחר שהאירוע עצמו נקבע בתוך פרק זמן קצר, מסיבות משפחתיות.

3.

עוד בטרם ניתנה החלטת שב"ס בעניין, הגיש המבקש עתירה לבית המשפט המחוזי. שב"ס הגיש תגובה לעתירה, ובה הבהיר כי הוא מתנגד ליציאתו של המבקש לחופשה, בין היתר לנוכח עמדתם השלילית של גורמי הטיפול, התנגדותה של משטרת ישראל, וכן חומר מודיעיני עדכני המייחס למבקש, בין היתר, מעורבות שלילית בכלא.

4.

ביום 2.8.2018 התקיים דיון בעתירה ובסיומו ניתן פסק הדין הדוחה את העתירה. בית המשפט המחוזי ציין כי הבקשה בעניין היציאה לחתונה הוגשה פחות מ-20 ימים עובר למועד האירוע, תוך חריגה מפקודות שב"ס לפיהן על בקשה מסוג זה להיות מוגשת

45 ימים עובר למועד האירוע. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי הטענה בדבר הנסיבות המשפחתיות שהובילו להגשת הבקשה באיחור לא פורטה בבקשה שהוגשה לשב"ס. מכל מקום, בית המשפט המחוזי קבע כי חופשה חריגה אינה זכות מוקנית, וכי ההיענות לה תלויה בין היתר בהתנהגותו של האסיר. במקרה דנן, כך צוין, עולה מחוות דעת סוציאלית כי המבקש מכור לסמים ואינו משולב בהליך טיפולי כלשהו, ועל כן המלצת גורמי הטיפול היא שלא לתמוך בשחרורו לחופשה חריגה בשלב זה. בשולי הדברים, העיר בית המשפט המחוזי כי דרכו של המבקש פתוחה להגיש בקשה לביקור פתוח מורחב עם בני משפחתו, וכי חזקה על שב"ס שבקשה כאמור – ככל שתוגש – תישקל בכובד ראש.

5.

הבקשה דנן נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש חוזר על טענתו לפיה מועד החתונה נקבע בסמוך למועד הגשת הבקשה לשב"ס, מסיבות אישיות-משפחתיות, ולכן לא היה בידו להגיש את הבקשה במועד מוקדם יותר כפי שמורות פקודות שב"ס. על כן, כך נטען, לא היה מקום לתת למועד הגשת הבקשה משקל בהחלטה. בנוסף, המבקש טוען כי המסוכנות הנשקפת ממנו בשל כך שאינו משולב בהליך טיפולי ניתנת לאיון באמצעות קביעת תנאים מגבילים משמעותיים.

6.

לאחר ששקלתי את הדברים הגעתי לכלל מסקנה שיש לדחות את הבקשה אף מבלי להידרש לתשובה. כידוע, רשות ערעור על פסק דין בעתירת אסיר אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק במקרים מיוחדים שבהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מנסיבותיו הפרטניות של המבקש. כוחה של הלכה זו יפה גם מקום שבו האסיר מבקש כי תאושר לו חופשה על מנת להשתתף בשמחה משפחתית של קרוב מדרגה ראשונה (ראו: רע"ב 1109/18 פלוני נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 4 (8.2.2018)). הבקשה דנן אינה מקיימת אמת מידה זו, בשים לב לכך שהיא ממוקדת בעניינו הקונקרטי של המבקש. זאת ועוד: כידוע, ככלל לא יחליף בית משפט זה את שיקול הדעת המסור לשב"ס בכל הנוגע למתן חופשות לאסירים (ראו: רע"ב 7676/15 זנו נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 5 (12.11.2015)). איני סבורה כי בענייננו התקיימו נסיבות חריגות המצדיקות לחרוג מכלל זה, וזאת אף בהתעלם משאלת מועד הגשת הבקשה – לנוכח העמדה הברורה שהובעה על ידי הגורמים המקצועיים בעניינו של המבקש. למעלה מן הצורך, ייאמר כי על פני הדברים דומה שהטעמים שבגינם הסתייג שב"ס מיציאתו של המבקש לחופשה חריגה הם טעמים סבירים המעוגנים בנסיבות המאסר.

7.

אם כן, מבלי להקל ראש ברצונו של המבקש להשתתף בשמחה המשפחתית וחרף העובדה שיש להצטער על כל מקרה שבו השתתפות כזו אינה אפשרית בשל מאסר, לא מצאתי כי המקרה שבפני מצדיק התערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. כפי שאף ציין בית המשפט המחוזי, המבקש רשאי להגיש בקשה מתאימה אחרת לשב"ס על מנת להיפגש עם בני משפחתו במסגרת שאינה חופשה חריגה.

8.

אשר על כן: הבקשה נדחית.