רע"ב 859/09 דוד זוארץ נ. שב"ס

זו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' השופט צ' גורפינקל), במסגרתה נדחתה עתירת המבקש כנגד החלטת שירות בתי הסוהר שלא להתיר לשני בניו לבקרו בבית המעצר בו הוא מוחזק.

1.

נגד המבקש מתנהל הליך פלילי בגין עבירות של חברות בארגון פשיעה, סחיטה באיומים והלבנת הון, אשר מיוחסות לו בגדרו של כתב אישום שהוגש נגדו. במסגרת זאת, המבקש נתון במעצר עד תום ההליכים מזה כ-20 חודשים. אחד מבניו, עידן זוארץ, מואשם יחד עמו בכתב האישום, ומיוחסות לו עבירות דומות. עד לחודש אוקטובר 2008 זכה המבקש לביקורים סדירים של שני בניו עידן ועומרי זוארץ בבית המעצר. בסוף חודש אוקטובר 2008 נעצרו בניו של המבקש למשך שלושה ימים לצורך חקירה, ולאחר מכן שוחררו מבלי שהוגש נגדם כתב אישום. ביום 15.1.09 הועבר תיק החקירה בענין הבנים ממשטרת ישראל לפרקליטות לצורך קבלת החלטה בדבר הגשת כתב אישום. מאז מעצר הבנים לצורך חקירה, נמנע ביקורם אצל אביהם. פניית המבקש בעניין זה אל שירות בתי הסוהר (להלן: המשיב ), נדחתה, תוך שנמסר לו כי הנושא נבדק, וכי מטעמים ביטחוניים לא ניתן לאשר את כניסתם של הבנים לבקרו.

2.

המבקש פנה בעתירת אסיר בעניין לבית המשפט המחוזי וביקש לאפשר לבניו לבקרו בבית המעצר ניצן. בדיון טענו המשיבים כי בניו של המבקש נחקרו לאחרונה באזהרה, בין היתר, בחשד להחזקת רימון שנתפס במכוניתו של עידן זוארץ בחודש אוקטובר 2008. כן נמסר כי תיק החקירה לא נסגר, וכי לאור זאת, רשאי שב"ס למנוע את הביקורים המבוקשים. המבקש טען כי בקורי הבנים אינם מפריעים לחקירה הקשורה בבניו, ולכן אין סיבה למונעם. בהחלטה מיום 25.11.08 קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופטת י' שיצר) כי מאחר שהבנים שוחררו ואין כיום מידע קונקרטי על פתיחת הליכים משפטיים נגדם, ראוי כי עניין הביקורים ייבדק שוב על ידי משטרת ישראל. לפיכך, הורה בית המשפט למשטרת ישראל להגיש את עמדתה בנושא זה וקבע כי בעקבות זאת ראוי כי המשיב ישקול האם ניתן להמשיך בשיגרת הביקורים של הבנים אצל אביהם.

3.

ביום 13.1.09 התקיים בבית המשפט המחוזי דיון המשך בעתירה, ובסיומו, החליט בית המשפט (כב' השופט צ' גורפינקל) על דחיית העתירה.

בית המשפט קמא עיין במידעים הקיימים בעניינם של הבנים, וקבע בהחלטתו, בין היתר:

"עיינתי במידעים, ואין לומר שאין בהם ממש. הפגישה של הבנים עם העותר בתוך תחומי הכלא, יש בה כדי להביא לסיכון שלום הציבור כפי שחוששים המשיבים, ועל כן לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת המשיב, ואני דוחה את העתירה".

4.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שבפני. המבקש טוען כי בקשתו מעלה סוגיות משפטיות עקרוניות הנוגעות לזכויות יסוד המוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הן בהיבט זכותו של עצור לביקורים של בני משפחתו והן בהיבט זכותו הבסיסית של העצור לכבוד. לדבריו, קיים פער בין ההתייחסות התיאורטית של המשיב לחשיבות הביקורים של בני משפחה אצל עצורים דרך כלל לבין האופן בו הכללים בענין זה מיושמים בפועל. כן טען המבקש כי אי מתן רשות ערעור תביא לפגיעה בזכויותיו החוקתיות מבלי שניתנה לו האפשרות להעמיד פגיעה זו לביקורתה של ערכאת ערעור.

לגופו של עניין, מעלה המבקש טענות שונות כנגד החלטת בית המשפט המחוזי, שאלה העיקריות שבהן: ראשית , טוען הוא כי שגה בית המשפט קמא כשקיבל את הסבריו של המשיב למניעת ביקורי בניו אצל המבקש, וייחס למידעים בענין זה משמעות בלתי מסוייגת, בלא שבדק את הדברים בדיקה מהותית. בהקשר זה טוען הוא, בין היתר, כי עובדת מציאותם של המידעים המודיעיניים הועלתה לראשונה בדיון ההמשך שהתקיים בעתירה, בבחינת מחשבה לאחר מעשה. דבר זה מוביל לדעת המבקש למסקנה כי מ דובר

בהסברים מלאכותיים שאין בהם ממש. שנית , טוען המבקש כי שגה בית המשפט בכך שלא נתן כל משקל לעובדה כי במשך תקופה ארוכה בניו ביקרו אותו בבית המעצר, והתנהגותם היתה תקינה וראויה, וביקוריהם לא גרמו כל סיכון לשלום הציבור. כן שגה שירות בתי הסוהר לטענתו בכך שהתייחס אל שני הבנים כאל "מקשה אחת", במקום לבחון את עניינו של כל אחד מהם בנפרד. שלישית , טוען המבקש כי בחינת הכללים הקבועים בפקודת נציבות בתי הסוהר בדבר סדרי ביקור אצל אסירים (פקודה מס' 04.42.00) אל מול דרך התנהלותם של המשיבים, מובילה למסקנה כי החלטתם הינה בטלה או, למצער, ניתנת לביטול. בנושא זה מציין הוא כי הסמכות למנוע כניסת אדם לביקור אצל עצור הינה של מנהל בית הסוהר בהחלטה מנומקת ובכתב, ואילו בעניינו כלל לא נתקבלה החלטה העומדת בקריטריונים אלו. כן נטען כי ניתן לשלול ביקור רק נוכח התנגדות המשיב, בעוד שבעניינו נמסר כי המשטרה בלבד היא שהביעה התנגדות לקיום הביקורים. ורביעית , טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא נתן דעתו לפתרון פרקטי ומידתי יותר שהוצע בדמות ביקור מתועד של הבנים בפיקוח סוהר צמוד. לאור הפגיעה הכרוכה במבקש ובבניו נוכח מניעת ביקורים מוחלטת, ראוי היה למצוא הסדר מאוזן יותר שאינו שולל את הפגישות מכל וכל.

5.

המשיבים בתגובתם טוענים כי יש לדחות את הבקשה, הן על הסף והן לגופם של דברים. על הסף, על שום שהבקשה אינה מגלה שאלה משפטית חשובה או שאלה עקרונית בעלת אופי כללי, אשר רק הן מצדיקות מתן רשות ערעור בעתירת אסיר; ולגופה, על שום שלא נפל כל פגם בהחלטה שלא לאפשר לבניו של המבקש לבקרו במעצר ובהחלטת בית המשפט קמא לדחות את העתירה, אשר התקבלה לאחר איזון ראוי בין השיקולים הרלוונטיים. לדברי המשיבים, ההתנגדות לביקורי הבנים אצל המבקש מבוססת על מידע מודיעיני מגוון ועדכני בדבר מעורבותם של שני הבנים בפעילות פלילית – מידע אשר הוצג בפני בית המשפט המחוזי ונבחן על ידו – והמצביע על כך שפגישת המבקש עם בניו עלולה להביא לסיכון שלום הציבור. אף האישומים המיוחסים למבקש ולאחד מבניו, מצביעים על היותם חברים, לכאורה, בארגון פשיעה, ומלמדים לטענת המשיבים על סיכון מוגבר הנובע מפגישות המבקש ובניו. המשיבים מוסיפים ומציינים כי המבקש זוכה לביקורים תכופים של בני משפחה וחברים אחרים, ומכאן כי הוא אינו מנותק מסביבתו הקרובה ושומר על קשר עם קרוביו המבקרים אותו גם בהיותו במעצר. בנסיבות אלה, טוענים המשיבים כי דין הבקשה להידחות.

6.

לאחר עיון בבקשה ובתגובת המשיבים, ניתנה החלטה על ידי, בה נתבקשה ב"כ המבקש להודיע אם תסכים כי בית משפט זה יעיין בלשכה בחומר חסוי, שעל יסודו נתקבלה החלטת הרשות המוסמכת בשב"ס למנוע את ביקור הבנים אצל המבקש. ביום 5.3.09 הודיעה ב"כ המבקש כי אינה מתנגדת לעיון בית משפט זה בחומר חסוי, כאמור. בעקבות זאת, הוריתי למשיבים להגיש לעיוני את החומר החסוי כדי שאעיין בו בלשכתי שלא במעמד הצדדים. החומר הועבר כאמור, ועיינתי בו שלא במעמד הצדדים.

7.

דין הבקשה לרשות ערעור להידחות.

ראשית, ייאמר, כי לא מתקיימת עילה למתן רשות ערעור, השמורה על פי ההלכה, רק למקרים בהם עולה בעיה משפטית בעלת חשיבות מיוחדת, או מתחייב בירורו של נושא אחר בעל חשיבות עקרונית כללית (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.1986); רע"ב 6641/07 אילן נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסמה, 1.1.2008)).

8.

פקודת בתי הסוהר בסעיף 47(ב) קובעת הסדר בענין היתרי ביקורים אצל אסיר שפוט. נושא הביקורים אצל אסירים ועצורים הוסדר גם בתקנות בתי הסוהר, התשל"ח-1978 (להלן: התקנות ) ובפקודת הנציבות פרק 04 פקודה 04.42.00 (להלן: פקודת הנציבות או הפקודה ). התקנות קובעות כי ימי הביקור ומקום הביקור אצל אסירים ייקבעו על ידי מנהל בית הסוהר (תקנות 25 ו-27). תקנה 27א לתקנות קובעת כי עצור , להבדיל מאסיר, לא יהא זכאי לקבל מבקרים אלא באישור הממונה על החקירה;

תקנה 30(ב) לתקנות בתי הסוהר קובעת כי:

"מנהל בית הסוהר רשאי לאסור בהחלטה מנומקת בכתב, את כניסתו של מבקר לבית הסוהר, להגבילה בתנאים, או להפסיק ביקור או פגישה עם אסיר, אם יש לו יסוד סביר לחשוד שביקורו של אותו אדם יגרום לפגיעה בבטחון המדינה, בבטחון הציבור, או בסדר הטוב והמשמורת של בית הסוהר".

פקודת הנציבות קובעת בסעיף 1 את העיקרון כי " הביקור הוא אחד מאמצעי הקשר החשובים שבין האסיר

למשפחתו, חבריו, ידידיו. הביקור עשוי להקל על האסיר בעת שהותו בבית הסוהר ולעודדו בשעות משבר ".

פקודת הנציבות מגדירה בפירוט את סדרי הביקורים מועדיהם, תדירותם, משך הזמן שלהם, מספר המבקרים, וכיוצא באלה. הפקודה כוללת סמכות הגבלה מיוחדת של ביקורים אצל עצור אם קיים סיכון לפגיעה בבטחון המדינה או בטחון הציבור (סעיף 18). כן קיים בפקודה הסדר מפורט לענין מניעת ביקורים (סעיף 19 לפקודה).

כעניין של מדיניות, שירות בתי הסוהר חותר לאפשר ביקורים של בני משפחה הן אצל אסירים שפוטים והן אצל עצורים, ככל שתנאי הבטחון וסדרי בית הסוהר מאפשרים זאת. אצל עצורים, נשקלים גם צורכי החקירה בהקשר לכך. הנחת מגבלות וסייגים לביקורים מתבססת על איזון נדרש בין חשיבות מימוש הקשר בין האסיר והעציר לבין בני משפחותיהם, לבין אינטרס ציבורי הנעוץ בצרכי בטחון, הגנה על הציבור, צרכי חקירה, שמירה על הסדר והשקט בגבולות בית הסוהר, וכיוצא באלה טעמים שבאינטרס הכלל. בחינת הסדרי הביקורים בתקנות ובפקודת הנציבות מלמדת על מודעות הרשות המוסמכת לצורך בקיום איזון זה.

9.

ענייננו בהליך זה אינו מעמיד להכרעה את השאלה העקרונית בדבר זכותו של המבקש-העצור לביקורים של בני משפחה, אלא תכליתו לבחון את שאלת יישום המדיניות הכללית והכללים המעוגנים בתקנות ובפקודת הנציבות למקרה הקונקרטי. ענייננו מתמקד כולו בעובדותיו ובנסיבותיו של המקרה הנדון, ואינו מעלה באופן אמיתי כל בעיה משפטית כללית או נושא עקרוני אחר המחייב הכרעה בבית משפט זה. לפיכך, דין הבקשה לרשות ערעור להידחות על הסף (רע"ב 104/04 כלב נ'

שירות בתי הסוהר (לא פורסמה, 1.4.2004); רע"ב 7324/06 חמידה נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסמה, 15.11.2006)).

10.

מעבר לנדרש, וגם אילו נדרשנו לגופה של הבקשה, המסקנה המתבקשת היא כי החלטת הרשות המוסמכת בשב"ס עומדת במבחן הסבירות, ומקיימת את שאר התנאים הנדרשים לתקינות החלטה מינהלית על פי כללי המשפט הציבורי.

11.

ההחלטה למנוע את ביקורי הבנים אצל המבקש נסמכת על הסמכות הנתונה למנהל בית הסוהר בסעיף 30(ב) לתקנות לאסור ביקור של מבקר בבית הסוהר מקום שיש יסוד סביר לחשוב שהביקור יגרום, בין היתר, לפגיעה בבטחון הציבור או בסדר הטוב והמשמעת של בית הסוהר.

ההחלטה למנוע את ביקורי בניו של המבקש בבית הסוהר התקבלה על ידי הגורם המוסמך בהסתמך על המלצות משטרת ישראל וגורמי המודיעין, אשר המליצו לאסור על ביקורים אלה, וזאת לאור המידע המודיעיני הקיים בעניינם של הבנים. מתשובת המדינה, עולה כי מידע מודיעיני מגוון ועדכני מצביע על כך כי שני בניו של המבקש מעורבים בפעילות פלילית בהיקף משמעותי באופן שביקורם אצל אביהם בכלא עלול לסכן את שלום הציבור. בהקשר זה מציינת המדינה כי העבירות בהן מואשם המבקש ואחד מבניו מצביעות על השתייכותם, לכאורה, לארגון פשיעה, עובדה המגבירה את הסיכון הנילווה לפגישותיהם. מעבר לכך, מציינת המדינה כי המבקש זוכה לביקורים של ידידים ובני משפחה, כך שנשמר הקשר בינו לבין קרוביו בהיותו בכלא, גם אם נמנע המפגש בינו לבין בניו.

12.

עיון בחומר החסוי בלשכתי מלמד כי אכן קיים חומר מודיעיני מגוון ובהיקף משמעותי, המצביע על מעורבותם של הבנים עידן ועומרי זוארץ בפעילות פלילית בהקשרים שונים שיש בהם מסוכנות מיוחדת. החומר החסוי אכן מאשש את עמדתם של המשיבים בדבר המסוכנות הנילווית למפגשי הבנים עם אביהם במסגרת ביקורים בכלא.

13.

בסמוך למתן החלטתי בבקשה זו, פנתה ב"כ המבקש לבית המשפט בהודעת עידכון מיום 16.3.09 ובה הודיעה כי ביום 15.3.09 איפשרו רשויות שב"ס לבניו של המבקש - עומרי ועידו זוארץ - לבקרו בבית מעצר ניצן למשך שעה, וכי הביקור התנהל כסדרו, ולא לווה בסוהר או גורם ליווי אחר. מעובדה זו, בקשה ב"כ המבקש ללמוד כי אין עוד יסוד לסירוב שב"ס להתיר את ביקורי הבנים אצל אביהם, וכי יש לקבל את הבקשה ולבטל את החלטת המניעה של הגורם המוסמך בשב"ס.

ביום 2.4.09 הודיעה המדינה כי הדברים נבדקו, ונמצא כי אכן נתקיים ביקור הבנים אצל אביהם. אלא שבחינת השתלשלות הדברים מלמדת כי בקשה חדשה לביקורים שהוגשה על ידי המבקש נבחנה על ידי קצינה במפלג הערכה ביאחב"ל, אשר שקלה את הבקשה תוך התייחסות לחקירת הבנים במשטרה, ובלא שניתן משקל של ממש למידע המודיעיני הקיים אודות הבנים ובלא התייעצות עם הגורם המוסמך בתחום המודיעין ביאחב"ל. מאחר שתיק החקירה הפלילית נגד הבנים נסגר, החליטה הקצינה לאפשר את הביקור. הביקור נערך למשך חצי שעה, ובפיקוח צמוד של סוהר. בעקבות ארוע זה, בוצעה הערכה מחודשת במשטרה. עמדתה לאחר הערכה זו היא כי על יסוד כלל המידע המודיעיני בענין הבנים, יש למנוע את ביקוריהם בבית המעצר. המדינה מוסיפה ומבהירה כי המידע המודיעיני מבסס היטב את החשש כי הבנים מעורבים בפעילות פלילית נרחבת הכוללת אמל"ח, סמים, ועוד. מ דובר במידע עדכני ומגוון ממקורות שונים, המעלה סיכון לשלום הציבור. הסיכון גובר לאור העובדה כי האב והבנים מעורבים, לכאורה, בארגון פשיעה. המדינה מבהירה כי הגורם המוסמך עומד על דעתו כי פגישת הבנים עם המבקש בתחומי הכלא עלולה לסכן את שלום הציבור ולכן יש למונעה.

14.

עמדתה העדכנית של הרשות המוסמכת הינה כי אין להתיר בשלב זה את ביקורי הבנים אצל אביהם מטעמים של חשש לסיכון שלום הציבור. אין, לדעתי, לתת משקל לארוע הנקודתי אשר בעטיו נתאפשרה פגישה אחת בין הבנים לאב, אשר ההיתר לקיומה לא שיקף את עמדת הרשות המוסמכת. לאחר בחינת עמדתה של הרשות המוסמכת לגופה, ולאחר עיון בחומר החסוי, המסקנה המתבקשת היא כי החלטת המניעה היא סבירה על פניה, ונתמכת בטעמים כבדי משקל.

15.

בכל מקרה, לא ניתן לומר כי החלטת הגורם המוסמך בשב"ס למנוע את ביקורי הבנים אצל המבקש נגועה בפסול המצדיק התערבות שיפוטית. הטעם למניעת הביקורים הוא טעם ענייני שיסודו בהגנה על שלום הציבור, והוא מתבסס על מידע מודיעיני בעל משקל. אין יסוד לומר כי החלטת הגורם המוסמך נגועה באי סבירות, או בפגם מינהלי אחר. עם זאת, יש לציין, כי ראוי שהרשות המוסמכת תבחן את סוגיית ביקורי הבנים אצל המבקש מעת לעת, כדי להעריך מחדש מפעם לפעם את עוצמת הצורך בהמשך המניעה המוחלטת של הביקורים, ותשקול את האפשרות לבטל את המניעה או להמירה במניעה מוגבלת יותר, אם וכאשר הנסיבות תאפשרנה זאת. ככל שהסיכון יפחת, כך ראוי לשקול את ביטול המניעה, או לפחות את הגבלתה, כפי שיתבקש בנסיבות הענין. המשיבים עצמם מכירים בכך, כעולה מתשובתם.

16.

סיכומו של דבר: המבקש לא העמיד עילה המצדיקה מתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי לדחות את עתירתו שביקשה להתיר את ביקורי בניו אצלו בבית המעצר.

הבקשה לרשות ערעור נדחית.