רע"פ 106/08 מולטו צקול נ. מדינת ישראל

1.המבקש הודה בפני בית-משפט השלום פתח-תקוה בהשמעת איומים ובשימוש פזיז ורשלני בכלי-נשק – עבירות לפי סעיפים 192 ו-338(5) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעקבות הרשעתו, נגזרו לו עשרה חודשי מאסר בפועל, שתי תקופות של מאסר על-תנאי, והוא חויב לשלם למתלונן פיצוי בסך 5,000 ש"ח. התשתית העובדתית עליה התבססה ההרשעה הייתה ריב שהתפתח בין המבקש לבין נהג מונית, במסגרתו גידף המבקש את הנהג, שלף מולו אקדח, דרך אותו וכיוונו אל ראשו.

2.בית-המשפט המחוזי תל-אביב-יפו קיבל, ברוב דעות ( כב' השופטים

ברלינר, המר ושוחט ) את ערעורו של המבקש, והעמיד את מאסרו על שמונה חודשים בלבד. כב' השופט שוחט , בדעת מיעוט, סבר כי יש להעמיד את תקופת המאסר על שישה חודשים, אשר ירוצו על-דרך של עבודות שירות.

3.עתה עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ולאמץ את דעת המיעוט של השופט שוחט . לשיטת המבקש, נסיבות חייו יוצאות-הדופן – בראשן היותו אדם נורמטיבי, אשר חרף הקושי בעלייתו לארץ הגיע להישגים אישיים שונים ובהם שירותו הצבאי כלוחם, שהמשכו בהשתתפות בשירות מילואים – צריכות היו להוביל להפחתה נוספת בעונש. כמו כן, מדגיש המבקש כי הוא סיים בהצלחה הליכים טיפוליים שנועדו להקנות לו יכולת לשלוט על כעסים ולהתמודד עם בעיית השתייה ממנה סבל, והוא אף השתלב במקום עבודה חדש. לאור נתונים אלו, נטען, תפגע שליחתו אל מאחורי סורג ובריח בהצלחת שיקומו. כן טוען המבקש, כי גזר-הדין חורג ממדיניות הענישה המקובלת בגין העבירות שביצע, וכי ראוי היה להקנות משקל רב יותר להמלצת שירות-המבחן שלא לשלחו למאסר בפועל.

4.דין הבקשה להידחות. המבקש מלין על חומרת העונש שהושת עליו, וכידוע, הלכה היא כי השגות מסוג זה אינן מצדיקות קיומו של ערעור שני (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646 (2003)), אלא במקרים חריגים אשר עניינו של המבקש אינו נמנה עליהם (רע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, מיום 24.2.2005)). מסקנה זו מקבלת משנה תוקף, מקום בו טענותיו של המבקש אינן מעוררות שאלה משפטית כללית אלא מתמקדות בנסיבותיו האישיות בלבד – להן נתנו שתי הערכאות הקודמות את דעתן, ובהרחבה, ועל יסוד זאת אף הורה בית-המשפט המחוזי על הקלה בעונש.

כשם שאין יכולה בקשת רשות ערעור להיתלות בכך שערכאות קודמות שדנו במקרה המובא בגדרה היו חלוקות בדעותיהן (רע"פ 3749/07 ליבני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, מיום 9.5.2007)), גם כאן אין בקיומה של דעת-מיעוט, אשר נשמעה בערכאה שגזרה את הדין, כדי להצדיק חריגה מן הכלל המגביל את התערבותה של הערכאה השלישית. מעבר לנדרש יצוין, כי גם מן הבקשה גופה לא עולה הצדקה לקבלה. כדברי הערכאות קמא, יצר המבקש במעשיו סכנה ממשית לחיי-אדם, שאך מעט מנע את התממשותה. מכאן, שהעונש אשר הוטל על המבקש אינו חמור כלל ועיקר, ואף אינו מתקרב לרף הענישה המירבי הקבוע בחוק, שהוא שלוש שנים לכל אחת מן העבירות שביצע המבקש. קריאת פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מעלה כי נשקלו כל השיקולים הצריכים לעניין העונש שהוטל על המבקש, ונערך האיזון המתאים בין טובתו לבין יתר האינטרסים המשמשים בעניין.

לאור האמור לעיל, הבקשה נדחית, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.