רע"פ 1127/18 עבד נג'יב נ. מדינת ישאל

1.

בהחלטתי מיום 12.2.2018 דחיתי את בקשת רשות הערעור שהגיש המבקש, תוך שהוריתי על דחיית מועד ביצוע גזר הדין בשלושים יום, בכדי לאפשר למבקש פרק זמן נאות לשם התארגנות ופניה לרשויות שב"ס לאור מצבו הבריאותי.

2.

בבקשה שלפניי מבוקשת דחיית ביצוע גזר הדין לתקופה נוספת של שלושה חודשים. בבקשתו ציין המבקש כי הגיש ביום 5.3.2018 בקשת חנינה לנשיא המדינה, וביקש לדחות את מועד ריצוי העונש עד להחלטה בבקשה זו. כן טען המבקש כי חודש הרמדאן, העתיד לחול באמצע חודש מאי, צפוי להפוך את שהייתו בכלא ל"קשה עד בלתי אפשרית".

4.

המשיבה מתנגדת לבקשה בציינה כי על פי ההלכה הנוהגת, בקשת חנינה אינה מהווה, כשלעצמה, עילה לדחיית מועד ריצוי עונש.

5.

דין הבקשה להידחות.

6.

בית משפט השלום השית על המבקש עונש של 12 חודשי מאסר בפועל החל מיום 2.4.2017. הליכי הערעור (במסגרתם נדחה ערעורו של המבקש) הביאו לעיכוב ממושך בתחילת ריצוי העונש. כאמור, לפנים משורת הדין הוריתי על דחיית ביצוע העונש בשלושים ימים נוספים. לא מצאתי בנימוקי המבקש, כשלעצמם או בהצטרפם יחד, הצדקה למתן דחייה נוספת.

7.

הלכה היא כי על דרך הכלל, בקשת חנינה אינה מהווה עילה לעיכוב ביצוע עונש מאסר (בג"ץ 4421/08 חלמיש נ' מדינת ישראל (19.05.2008)), זאת למעט מקרים חריגים ביותר, שעניינם בנסיבות שנוצרו לאחר גזר הדין (בש"פ 5339/94 שמואל נ' מדינת ישראל - עירית ת"א

(07.10.1994)). איני סבור כי עסקינן במקרה מסוג זה: ההליכים המשפטיים בעניינו של המבקש מוצו עד תום; בקשת החנינה הוגשה זה לא מכבר והטעמים שהועלו בה, לרבות גילו ומצבו הבריאותי של המבקש, עמדו לפני בית המשפט בשעת גזירת הדין ונלקחו בחשבון לעניין קביעת שיעור העונש ודחיית ביצועו (והשוו בש"פ 1835/93

קלווין

נ' מדינת ישראל , פ''ד מז(2) 101).

8.

ביחס לטענת העותר לגבי חודש הרמדאן, אציין כי המדובר בחודשיים לאחר תחילת ריצוי עונשו של המבקש, ולא מצאתי כי יש בכך כדי להצדיק את הדחייה המבוקשת.

9.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המערער יתייצב לשאת בעונש המאסר שהוטל עליו ביום 18.3.2018, כאמור בהחלטתי מיום 13.2.2018.