רע"פ 1178/97 כהנא גדליהו נ. מדינת ישראל

העובדות

1.כנגד המבקש הוגש בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו כתב אישום המייחס לו עבירה של איומים על פי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן: "חוק העונשין"). בבסיס כתב האישום, עמדו שתי התנהגויות של המבקש. האחת, משלוח מכתב איומים למתלונן (במחצית שנת 1993). השנייה, איומים באמצעות שיחות טלפון (ביום 7.10.95). אין חולק כי שיחות הטלפון בוצעו שעה שהמבקש שהה בגרמניה, והמתלונן קלט השיחות שעה ששהה בביתו בהרצליה. להגנתו, טען המבקש בבית משפט השלום, כי היות ושיחות הטלפון בוצעו מגרמניה, הרי שהעבירה המיוחסת לו נעברה מחוץ לישראל, ואין תחולה מקומית לחוק העונשין. בית המשפט קבע, כי מאחר והאיומים נקלטו על ידי המתלונן בישראל, הרי שהעבירה הושלמה בישראל, ומכאן שהמדובר ב "עבירת פנים", ויש תחולה מקומית טריטוריאלית לחוק העונשין. בית המשפט הרשיע את המבקש בעבירת האיומים בגין שיחות הטלפון, זיכה את המבקש מעבירת האיומים בגין משלוח מכתב האיומים וגזר עליו עונש מאסר של שלוש שנים, מתוכן שמונה עשר חודשים לריצוי בפועל ושמונה עשר חודשים, על תנאי שהמבקש לא יעבור עבירה של איומים תוך שלוש שנים. המבקש ערער לבית המשפט המחוזי הן על הרשעתו בדין והן על חומרת העונש. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור על שני חלקיו, תוך שהוא מאמץ את קביעותיו של בית משפט השלום בדבר סיווגה של העבירה כ"עבירת פנים".

טענות הצדדים

2.מונחת בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש טוען כי משמעות קביעת הערכאות דלמטה, לפיה הושלמה עבירת האיומים עם קליטת דברי האיומים על ידי המאוים, והמסקנה לפיה בנסיבות המקרה דנן העבירה הושלמה בישראל, הינה הפיכת עבירת האיומים לעבירה תוצאתית. זאת, בסתירה להלכות שיצאו מבית משפט זה, לפיהן עבירת האיומים היא עבירה התנהגותית. כן טוען המבקש כנגד חומרת העונש. לדידו, היה על בית המשפט להתחשב במעצרו עד תום ההליכים בתיק אחר התלוי ועומד נגדו בגין עבירות מרמה, מעצר, שלא היה מוטל עליו, כך נטען, אלמלא קיום כתב האישום בגין עבירות האיומים. בתגובתה, המונחת בפני, מתנגדת המשיבה לבקשה. המשיבה טוענת, כי האיומים הושמעו באוזניו של המתלונן בישראל, ולכן העבירה נעברה, לפחות "במקצתה", בישראל, ולכן זאת היא "עבירת פנים". כן טוענת המשיבה, כי אובייקט העבירה נמצא בישראל, ומכאן שהעבירה היא "עבירת פנים". כמו כן טוענת המשיבה, שאין חומרת העונש מהווה עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה.

התחולה הטריטוריאלית

3.הזיקה הטריטוריאלית מקובלת כיום במרבית שיטות המשפט בעולם, כזיקה המהווה בסיס לתחולתם של דיני המדינה והנורמות הפליליות מבחינת מקום ביצוע העבירה (ראה:- Dietrich Oehler, “The Significance Of The Principle Of Territoriality In Modern Criminal Law”, 8 Law & State

37; Card, Criminal Law , (13 TH ed., 1995), P. 92; Joseph H. Beale, “The Jurisdiction Of A State”, 36 Harvard L. R . 241,245 ). הנורמה הפלילית של המדינה חלה, בין היתר, אם העבירה בוצעה בשטח המדינה. עקרון התחולה הטריטוריאלית מעוגן בשיטתנו בסעיף 3 לחוק העונשין (בטרם תיקון מספר 39), שהוחלף (אחרי תיקון מספר 39) בסעיפים 7,12 לחוק העונשין (ראה: ע"פ 163/82 משה דוד נגד מדינת ישראל , פ"ד לז(1) 622, 630; ע"פ 135/70 מדינת ישראל נגד וליד עבדלחמיד עזאיזה , פ"ד כד(1) 417, 419; ש.ז. פלר, יסודות בדיני עונשין , כרך א', עמ' 239; ש.ז. פלר, "בחינות אחדות של עקרון החוקיות בפלילים", משפטים א' 19, 32; י. דינשטיין, "סמכות השיפוט הפלילית: גבולות והגבלות", עיוני משפט א' 303, 306). סעיף 7(א)(1) לחוק העונשין (לאחר תיקון מספר 39) קובע לאמור:

"'עבירת פנים' עבירה שנעברה כולה או מקצתה בתוך שטח ישראל".

המבחן להגדרת "מקצת העבירה" הוא, כי חלק מן היסוד העובדתי של העבירה התרחש בישראל. ככלל, כאשר חלק מן היסוד העובדתי של העבירה אירע בישראל, הרי שמקצת העבירה נעברה בשטח ישראל, ויש תחולה טריטוריאלית לחוק העונשין (ראה: ש.ז. פלר, יסודות בדיני עונשין , שם, עמ' 260; ש.ז. פלר, מ. קרמניצר, "הצעת חלק מקדמי וחלק כללי לחוק עונשין חדש ודברי הסבר תמציתיים", משפטים

יד 127, 200).

יסודות עבירת האיומים

4.השאלה היא, אפוא, האם קליטת דברי האיום אשר כאמור אירעה בישראל, מהווה חלק מן היסוד העובדתי של עבירת האיומים? התשובה היא בחיוב. עבירת האיומים מוגדרת בסעיף 192 לחוק העונשין בזו הלשון:

"המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו - מאסר שלוש שנים".

על פי ההגדרה, היסוד העובדתי ( actus reus ) של העבירה מורכב מן הרכיב ההתנהגותי של "המאיים", "בכל דרך שהיא", ומן הרכיבים הנסיבתיים הבאים: "על אדם" , "בפגיעה בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר", "שלא כדין"; היסוד הנפשי ( mens rea ) הנדרש הוא "בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו". תנאי הוא להתהוות העבירה כי יתקיים הרכיב הנסיבתי של "על אדם". משמעותו של רכיב זה היא, כי דברי האיום הופנו כלפי אדם וכי אדם קלט דברי האיום. כל עוד לא נקלטו דברי האיום לא מתקיים הרכיב הנסיבתי האמור והעבירה טרם הושלמה. אכן, מניעת ההפחדה וההקנטה, חופש הבחירה של הפרט, הם האינטרסים החברתיים המוגנים בעבירת האיומים (ע"פ 103/88 משה ליכטמן נגד מדינת ישראל , פ"ד מג(3) 373, 378; Dan Bein, “A Guide To Offences Of Threats And Blackmail, Or ‘How To See The Forest For The Trees’”, 17 Isr. L. Rev. (1982) 62,71 ). כיצד אפוא, תמנע הפחדה והקנטה, ותגן על חופש הבחירה של הפרט, אם דברי האיומים לא נקלטו כלל על ידי זולתו? למותר לציין, כי בכך אין עבירת האיומים הופכת לעבירה תוצאתית. לא נדרש שהאיום נשא פרי והשיג את תוצאתו, די בכך שהוא נקלט, גם אם לא פעל את פעולתו (ראה: 31A American Jurisprudence 2d p. 625; Edwards, The Criminal Codes (4 th . Ed., 1992) 597 ).

סוף דבר

5.קליטת דברי האיום מהווה חלק מן היסוד העובדתי המוגדר בעבירת האיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין. זו הגישה העולה מפורשות מלשון החוק. זו הגישה העולה מתכלית החקיקה. זו הגישה העולה מהגיונם הפשוט של הדברים. זו הגישה המקובלת בשיטות משפט אחרות. זו הגישה בה נקטו שתי הערכאות דלמטה. ביישום הדברים על נסיבותיו של המקרה שלפנינו, הרי שקליטת דברי האיום ארעה בישראל, השלימה את ביצוע העבירה בישראל. יוצא אפוא, כי "מקצת העבירה" נעברה בישראל, העבירה היא "עבירת פנים" ויש תחולה מקומית לחוק העונשין מכוח הזיקה הטריטוריאלית. אין אם כן בסיס לטענותיו של המבקש בדבר חידוש או סתירה ביחס לדין הקודם, ודין טענותיו להידחות. גם טענותיו של המבקש כנגד חומרת העונש דינן להידחות. בשורה של החלטות מפי בית משפט זה, חזרנו על ההלכה, כי חומרת העונש כשלעצמה איננה מהווה עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה (בר"ע 2853/91 פלוני נגד מדינת ישראל

(לא פורסם); רע"פ 4809/90 לימור דור נגד מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7206/96 יאסר אבו זייד נגד מדינת ישראל (לא פורסם)).

הבקשה נדחית.