רע"פ 1293/08 אלכסנדר קורניך נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בכפר סבא (פ 3281/05) בגין עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ).

לפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 12.11.2005 בשעה 21:00 הגיע המבקש לבית בת זוגו החיה בנפרד ממנו (להלן: המתלוננת ), בכדי להחזיר את בתם הקטנה לרשותה על פי הסדרי ראיה. בעקבות ויכוח בין המבקש למתלוננת על הטיפול בבתם, איים המבקש בפגיעה שלא כדין בגופה ובחרותה של המתלוננת, כל זאת בכוונה להפחידה.

ביום 19.9.2006 הרשיע בית משפט השלום בכפר סבא (כבוד השופטת נ' בכור ) את המבקש בעבירות שיוחסו לו. בו ביום גזר בית המשפט על המבקש 12 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור תוך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר עבירות אלימות לרבות איומים; קנס בסך 5,000 ש"ח; והתחייבות על סך 5,000 ש"ח שלא יעבור למשך שנתיים מיום שחרורו עבירות אלימות כולל איומים.

על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז (ע"פ 1225-11-07), הערעור הופנה הן כלפי הכרעת הדין והן כלפי גזר הדין. לענין הכרעת הדין טען המבקש כי בית המשפט המחוזי הרשיעו שלא כדין בהתבססו על עדותה היחידה של אשתו, אשר היה לה מניע להעליל עליו. לענין העונש טען המבקש כי העונש שהוטל עליו הוא מוגזם לאור נסיבות המקרה.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים: א'

טל , סג"נ, מ'

פינקלשטיין , ו מ' יפרח ) דחה את הערעור וקבע כי בית משפט השלום אכן האמין לעדותה של המתלוננת, אולם בית המשפט לא הסתפק בהתרשמותו החיובית מעדותה של המתלוננת אלא מצא תמיכה לדבריה בדברים שאמר המבקש במשטרה. עוד קבע בית המשפט כי מ דובר בהכרעה שמבוססת על מהימנות אשר בית משפט לערעורים אינו מתערב בה. לענין העונש קבע בית המשפט כי בית משפט השלום שקל את כל השיקולים הראויים לענין עונשו של המבקש, ולא התעלם גם מעברו הנקי. עוד קבע בית המשפט כי ההחלטה להורות על מאסרו של המבקש מאחורי סורג ובריח למשך 12 חודש, אינה החלטה חריגה, והיא משקפת את מדיניות הענישה כלפי מי שתוקפים את בנות זוגם.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שדחה את ערעורו. לענין הכרעת הדין טוען המבקש כי אין די באמירה כי בית המשפט האמין לגרסת המתלוננת. לטענת המבקש היה על בית משפט השלום לנמק היטב מדוע העדיף את גרסת המתלוננת על פני גרסתו, במיוחד כאשר מ דובר בעדות יחידה. כמו כן לטענתו לא היה משקל להביא את האמירות שנאמרו בפני אנשי המשטרה כחיזוק להוכחת האיומים, וכי הדברים בעידנא דריתחא והוצאו מהקשרם. לענין העונש טוען המבקש כי העונש חורג מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים, במיוחד כאשר במועד הרשעתו מ דובר

היה באדם שעברו נקי.

המשיבה מצידה סומכת את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, לטענתה בקשת רשות הערעור אינה מצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית, שכן אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית כללית, החורגת מדלת אמותיו של תיק זה. לטענתה גם לגופו של ענין יש לדחות את הבקשה, היות והמבקש עותר למעשה להתערב בממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. עוד טוענת המשיבה כי בניגוד לטענת המבקש הכרעת הדין לא התבססה רק על עדותה של המתלוננת אלא קיבלה חיזוקים בפני אנשי המשטרה. בנוסף טוענת המשיבה כי טענתו של המבקש כי המתלוננת נוהגת להעליל עליו, מאבדת מחוזקה לאור העובדה שהמבקש הורשע על פי הודאתו בשני תיקים נוספים, בעבירות של תקיפת בת זוג ואיומים. לענין העונש טוענת המשיבה כי העונש שהוטל על המבקש אינו סוטה ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות של אלימות בתוך המשפחה.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה, ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות.

הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, ניתנת במקרים חריגים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי דין הבקשה להידחות גם לגופו של ענין. כידוע, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אשר נקבעו על ידי הערכה הדיונית ומבוססים על קביעות ביחס למהימנות העדים (ראו רע"פ 6084/02 סטניסלב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.10.2006 )). רק מקרים חריגים בלבד, בהם קביעותיה של הערכאה הדיונית הינן מוטעות או בלתי סבירות, יצדיקו את התערבותה של ערכאת הערעור. המקרה שבפני אינו אחד מאותם מקרים חריגים. בענייננו, התבסס בית המשפט השלום בהכרעת דינו על התרשמותו החיובית מעדותה של המתלוננת, וקבע כי מ דובר

בעדות מהימנה. עדות זאת מקבלת חיזוק מהתנהגותו של המבקש בתחנת המשטרה ומהתבטאויותיו בפניה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי מנומק ומבוסס היטב ולא מצאתי מקום להתערב בו.

יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של ענין, דין הבקשה להדחות. הטענות אותן מעלה בא כוח המבקש בבקשתו נשקלו על ידי הערכאות הקודמות והעונש שהוטל עליו הינו עונש הולם המתחשב במכלול השיקולים הרלוונטיים. עיון בפסק-דינה של ערכאת הערעור מלמד שזו נימקה את מסקנותיה כדבעי, ועל כן אין מקום להתערב בהן

המבקש יתייצב ביום 20.7.08 לא יאוחר משעה 10:00 בבית המשפט המחוזי מרכז, לשם תחילת ריצוי עונשו.