רע"פ 1557/98 חברת סוסנה בע"מ נ. מדינת ישראל

1.המבקשים הואשמו בעבירה לפי סעיף 117(ב)(4) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו1975-. המבקש 1 (להלן: "המבקש"), כמי שהיה מנהלה של המבקשת 2, הואשם לפי הסעיף הנ"ל בצוותא עם סעיף 119 לאותו חוק. הבסיס לאישומים אלה היו חשבוניות, שקיבלו המבקשים מקבלני משנה בגין ביצוע עבודות ואספקת עובדים, ובגינם קיזזו מס תשומות. על-פי הנטען בכתב האישום היו אלה חשבוניות פיקטיביות שהוצאו שלא כדין.

2.בית משפט השלום (כבוד השופט בלזר) אימץ את גרסתה העובדתית של המשיבה, וזאת בהתבסס על הודעתו (ת / 21) של המבקש, אשר נתמכה ב "דבר מה נוסף" בדמות ההסכמים בינו לבין ספקי החשבוניות. ביום 3.9.96 ניתנה הכרעת הדין בה נקבע כי- "הנאשמים אשמים בביצוע 32 עבירות לפי סעיף 117(ב)(4) לחוק כמפורט בכתב האישום". ביום 14.1.97 ניתן גזר הדין. שישה ימים לאחר מכן הורה בית המשפט המחוזי על שיחרורו של המבקש, בקובעו שבהכרעת הדין לא היתה כל התייחסות לסעיף 119 לחוק, ולפיכך לא הורשע המבקש בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום (ב"ש 112/97). ביום 20.1.97 הגישה המשיבה בקשה לתיקון טעות סופר לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד - 1984. הבקשה התקבלה ובית משפט השלום, בלא לנמק את החלטתו, הורה על תיקון הכרעת הדין כך שתכלול במפורש את הרשעתו של המבקש לפי סעיף 117 (ב)(4) ביחד עם סעיף 119 לחוק. ביום 18.2.97 הוקראה הכרעת הדין המתוקנת לנאשם. וביום 4.3.97 נערכה הקראה מחודשת של גזר הדין על-ידי כבוד השופט גלין, בשל העדרו של השופט בלזר. המבקשים, לפי הצעת בית המשפט, ויתרו על שמיעת גזר הדין שהיה זהה לזה המקורי. בערעור לבית המשפט המחוזי העלו המבקשים שורה ארוכה של טענות, כפי שיפורט להלן. בית המשפט דן באריכות ובפירוט בטענות המבקשים ודחה אותן. נקבע כי פסק הדין של הערכאה קמא ישאר בעינו, אך עונשו של המבקש יוקל. מכאן בקשת רשות הערעור שלפני.

3.את מגוון טענותיהם של המבקשים בבקשת רשות הערעור ניתן לחלק לכמה ראשים עיקריים:

(א) תיקון הכרעת הדין - המבקשים מעוררים מקבץ גדול של סוגיות הקשור בעניין זה, ואזכיר כאן רק את רובן. עיקר טענת המבקשים הוא כי בית משפט השלום לא היה מוסמך להעתר לבקשת המשיבה ולתקן את הכרעת הדין, כפי שעשה, מכמה סיבות. ראשית, משום שהשמטת סעיף ההרשעה אינה מהווה טעות שהיא בבחינת שגגה אלא ענין מהותי שאינו ניתן לתיקון באמצעות סעיף 81, לאחר סיום שימוע פסק הדין וניתוק זיקת הסמכות של בית המשפט. שנית, בשל העובדה שהתיקון פועל לרעתו של הנאשם (הוא המבקש כאן). ושלישית משום שחלפו 21 היום במהלכם מוסמך היה בית המשפט לתקן את הכרעת הדין. למסקנה זאת מגיעים המבקשים משום שלגישתם מניין הימים נמנה החל מיום מתן הכרעת הדין המהווה "החלטה אחרת", ולא מיום מתן גזר הדין המהווה ביחד עם הכרעת הדין, כמקשה אחת, את פסק הדין. עוד טוענים המבקשים כי החלטת התיקון נעדרת הנמקה, וכי למרות לשון "רשאי", בה נוקט סעיף 81, חייב היה בית המשפט לשמוע את הצדדים בטרם נתן החלטתו.

(ב) טעות במצב המשפטי - המבקשים טוענים שעומדת להם הגנת הטעות המשפטית לפי סעיף 34 יט' לחוק העונשין, התשל"ז - 1977. שכן בעת ביצוע העבירות חל סעיף 117 בנוסחו הישן, אשר דן בניכוי מס תשומות ביודעין "בלא חשבונית מס לגביו", בלא להפנות לסעיף 38 הקובע כי עוסק זכאי לנכות "מס תשומות הכלול בחשבונית מס שהוצאה לו כדין". בעת הביצוע, אף לא ניתן עדיין פסק הדין ברע"פ 91/92 קאסם נ' מדינת ישראל (לא פורסם), בו נקבע בצורה מפורשת שניכוי מס תשומות יכול להעשות רק על יסוד חשבוניות שניתנו כדין. מכאן מסיקים המבקשים שסברתם, כי הם רשאים לנכות מס תשומות בגין חשבוניות שלא הוצאו כדין, היתה טעות בלתי נמנעת באורח סביר במשמעות סעיף 34 יט' לחוק העונשין.

(ג) משקלה הראייתי של חוות הדעת הרפואית - לטענת המבקשים, אף אם רשאי ומוסמך היה בית משפט השלום לתת משקל נמוך לחוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה מטעמם, היה על ערכאת הערעור לבחון את שיקול דעתו בעניין זה ולשנות את קביעותיו העובדתיות.

(ד) אי סדרים בניהול המשפט - לגרסת המבקשים המשפט בערכאה קמא התנהל תוך אי סדרים וחריגות מסדרי הדין. בין היתר הם מציינים: שבית המשפט קיבל מידי המשיבה לעיון קלטת וידאו, המתעדת את חקירתו של עד תביעה חשוב, בלא לנהל רישום כלשהו, וכי בית המשפט המחוזי הורה רק בשלב הערעור על העברתה לידי ב"כ המבקשים לשם צפיה; שבית משפט השלום התמהמה במתן פסק דינו; וכן שבית המשפט התעלם מהתנהגות לא ראויה של התביעה במהלך ניהול המשפט.לגישתם אי סדרים אלה היו צריכים להוביל להקלה עם המבקש ואף לזיכויו.

(ה) ראיות נוספות - המבקשים טוענים כי אף אם קיבל בית המשפט את הודאת הנאשם, שנמצא דבר מה נוסף לחיזוקה, הוא לא היה פטור מלשקול ראיות נוספות שיכלו לגרוע ממשקלה הראייתי. הערכתם היא ששקילתן של ראיות אלה היתה מובילה לזיכויו של המבקש. מהן אותן ראיות נוספות לא פרטו המבקשים.

(ו) אמצעים פסולים בחקירה - המבקשים טוענים כי חקירתו של המבקש עד לקרוב לחצות הלילה, היוותה אמצעי פסול שיש בו בכדי לפסול את הודעתו במשטרה. עוד הם טוענים שבית המשפט המחוזי טעה כשקבע שהיות והדבר נעשה בכדי לקצר את מעצרו של המבקש לא מדובר באמצעי פסול. לגישתם ההשפעה על הנחקר ולא כוונתם של החוקרים היא הקובעת את כשרותם של אמצעי החקירה ואת קבילותה של הודעת הנחקר.

4.בבקשת לרשות ערעור שני על המבקש להראות שהעניין מעורר סוגיות בעלות חשיבות ציבורית, משפטית או חוקתית החורגת מעבר לעניינם של הצדדים עצמם (בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). לאחר עיון בטענות הצדדים, בחומר הרלבנטי ובפסקי הדין של הערכאות קמא, הגעתי למסקנה כי אף אחת מטענות המבקשים אינה מעוררת סוגיה כגון זו המצדיקה מתן רשות לערער. הטענות בדבר חוות הדעת הפסיכיאטרית ובדבר הראיות הנוספות שהיה על בית המשפט לשקול, אינן אלא בקשה להתערבות במסקנותיו העובדתיות של בית משפט קמא. ערכאת ערעור אינה מתערבת בדרך כלל בממצאים עובדתיים כגון אלה, קל וחומר שאינה נותנת רשות ערעור על-סמך השגות על אותם ממצאים. בטענות לגבי אמצעי החקירה ולגבי אי הסדרים בניהול המשפט דן בית המשפט המחוזי באריכות ויישם את ההלכות הרלבנטיות. אף אם חשים המבקשים, באופן סובייקטיבי, כי היישום לא היה נכון, לא מתעוררת כאן כל שאלה עקרונית חשובה. טענתם של המבקשים בדבר הטעות המשפטית, אף היא אינה מעוררת שאלה כזו. לבסוף, גם בטענותיהם הרבות כנגד תיקון הכרעת הדין, לרבות אותן טענות שלא פורטו כאן במפורש, לא הצליחו המבקשים להצביע על עניין ציבורי או משפטי חשוב הדורש את התערבותו של בית משפט זה כערכאת ערעור שניה. אחת הטענות בקבוצה זו התיחסה להעדר הנמקה בהחלטת תיקון הכרעת הדין. אכן, הנמקה, ולו הנמקה תמציתית וקצרה - בהתאם להקשר ולענין, היא נחוצה וחשובה. עמד על כך השופט ד' לוין ברע"פ 1516/90 - יקב הגליל בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם), בציינו את חשיבות ההנמקה לדיון ראוי בערכאה קמא, וליכולת הביקורת של ערכאת הערעור. אך העדר ההנמקה של פסק הדין, שימש בענין שנדון שם רק כתמיכה להחלטת מתן רשות הערעור, שהתבססה על נימוק עצמאי. כפי שקבע השופט לוין:

"לא להלך מחשבה כזה נתכוון ב"כ המבקש במקרה שלפנינו, ואף אם היה מתכוון לכך, וטוען שבשל העדר הנמקה זכאי הוא לקבל רשות ערעור, לא היתה טענתו מתקבלת. שכן, על אף החשיבות המרובה והמיוחדת שיש לחובת ההנמקה, יכולה היא ואף צריכה היא לשמש עילה לביטול פסק דין בלתי מנומק על ידי ערכאת הערעור, המבקרת אותו, אך העדר הנמקה כשלעצמה אין בכוחו ליצור עילה חדשה ומחודשת למתן רשות ערעור."

סיכומו של דבר, דינה של בקשת רשות הערעור להדחות מהטעמים שפורטו לעיל. ממילא, פג גם תוקפה של החלטת עיכוב הביצוע.