רע"פ 3061/12 דוד אפל נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, ע"פ (ת"א) 10836-10-10 (כבוד הנשיאה ד' ברילנר והשופטים ג' קרא ו- מ' סוקולוב ) מיום 15.3.2012, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש (להלן: אפל ) על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (ת"פ 8116-03, כבוד סגן הנשיא מ' פלד והשופטים ד' בארי ו- ג' רביד ) מיום 15.4.2010.

ההליכים הקודמים

המבקש הורשע בבית משפט השלום בשלוש עבירות של מתן שוחד. הכרעת הדין של בית משפט השלום ארוכה ומנומקת, ומשתרעת על פני 213 עמודים אשר סוקרים את עדויותיהם של למעלה מ-100 עדים וכן אלפי מסמכים שהוגשו במהלך המשפט. בתמצית, נקבע כי המבקש פעל באמצעות חברת מגדל הזוהר לבנין בע"מ (להלן: מגדל הזוהר או החברה ) לתשלום שוחד, יחד עם אחרים, בשלושה מקרים שונים. במקרה הראשון הורשע המבקש בעבירה של תשלום שוחד לבני רגב (להלן: רגב ), ראש עיריית לוד בתקופה הרלבנטית. במקרה השני הורשע המבקש בתשלום שוחד לזמיר בן ארי (להלן: בן ארי ), ראש המועצה המקומית גבעת שמואל בתקופה הרלבנטית. במקרה השלישי הורשע המבקש בתשלום שוחד לעודד טל (להלן: טל ), סגן מנהל מחוז המרכז במנהל מקרקעי ישראל בתקופה הרלבנטית.

במסגרת הדיון, קבע בית משפט השלום כי יש לקבל את גרסת המשיבה, על פיה אף שהמבקש לא היה אורגן רשמי של מגדל הזוהר, נהג בה בפועל מנהג בעלים. במסגרת זאת, נתקבלה בהסכמה הודעתו במשטרה של עו"ד דרור חוטר ישי במסגרת הליך אזרחי באשר למידת מעורבותו של אפל בחברה, ונדחתה הטענה כי הוא היה בחזקת יועץ חיצוני לחברה בלבד. לראייה זו נוספו עדויותיהם של דוד ראם, מנכ"ל החברה דאז, עו"ד יורם לנדאו, ליאוניד ספרונסקי, וכן הודעותיו במשטרה של רו"ח ארז גבאי (חרף הפער בין אלו לבין עדותו במשפט). כל העדים האמורים שימשו כבעלי תפקידים בחברה בתקופות בהן בוצעו העבירות. לצד זאת, נתמכה גרסה זו בעדויותיהם של העדים הבאים: אמנון לויצקי, בעל משרד להנדסאות שעבד עם החברה במסגרת פרויקט "גני אביב"; רמי לוז, מהנדס "סולל בונה" שעבד באתר פרויקט "גני אביב"; יעקב שוורץ, שהחל לעבוד בחברת "טביב" בשנת 1997, וזיהה את אפל כ"אבא של האתר" (בפרויקט "גני אביב"); ושמעון זיו, מזכיר המועצה המקומית גבעת שמואל, אשר זיהה את המבקש כ"רוח החיה" של הפרויקט. תימוכין משמעותי נוסף למעמדו של המבקש בחברה נמצא בהודעותיו בחקירה של רגב עצמו. בהמשך לכך, בחן בית המשפט שורה ארוכה של מסמכים המצביעים על קיומו של מעמד בכיר בפועל של המבקש בחברה. לאלו הצטרפו ראיות נוספות, כשביניהן

הקלטות הסתר אשר הצביעו על פעילותו של המבקש בחברה בהיקף העולה באופן משמעותי על הגדרת תפקידו כ"יועץ חיצוני" בלבד. על בסיס מכלול ראייתי רחב זה קבע בית המשפט כי "נאשם 1 [המבקש – ס' ג''] היה דמות מפתח בחברה, מי ששמו זוהה עם החברה והחברה זוהתה עמו, הוא היה ראש וראשון למקבלי ההחלטות ולקובעי המדיניות העסקית של החברה והיה בעל סמכויות נרחבות בקשר להתנהלותה".

על רקע זה פנה בית המשפט לבחינת כל אחד מסעיפי האישום.

ביחס לאישום הראשון, בדבר מתן השוחד לרגב, נקבע בהעדר מחלוקת כי חברת מגדל הזוהר העבירה לחברת "איכות חיים" כמיליון וחצי ש"ח במהלך 1998, וכי חברת איכות חיים העבירה לחברת נכסי ירין, כנגד חשבוניות כוזבות, סכום דומה. בכספים אלו השתמשה נכסי ירין כדי לממן את מערכת הבחירות של רגב. גדר המחלוקת ככל שזו נוגעת למבקש הייתה באשר לשאלה האם הוכחה מעורבותו בהעברת הכספים, והאם הוכח שהכספים שהועברו ממגדל הזוהר לאיכות חיים שימשו כמתן שוחד ולא כתשלום בגין עבודה.

בית המשפט דחה את טענותיו של המבקש. לעניין הזיקה המבקש שבינו לבין רגב, קבע בית המשפט כי הוכח שלאיכות חיים (וממנה, לנכסי ירין, שהוקמה לצורך העברת כספים זו) לא היה אינטרס עצמאי בסיוע למערכת הבחירות של רגב, וכי למעשה החוזה בין נכסי ירין לבין רגב היה חוזה שאין כל רווחיות כלכלית בצידו, ואשר ההסברים שניתנו לכריתתו כחוזה "לגיטימי" אינם עומדים במבחן המציאות. קביעה זו נתמכה אף בעובדה כי לאחר קיומה של מערכת הבחירות לא תבעה נכסי ירין את תשלום השכר שהובטח לה במסגרת החוזה.

בהמשך לכך, קבע בית המשפט כי הכספים ששימשו את איכות חיים לתשלום השוחד הועברו למטרה זו על ידי מגדל הזוהר שלא במסגרת פעילות עסקית שגרתית. זאת, שכן הכספים הועברו שלא בדרך המקובלת בחברה, בעבור שירות שתואר בקווים כלליים בלבד כ"עבור עבודות באתר", וללא צירוף תביעת חוב או חשבוניות של קבלני המשנה. לצד זאת, התחשב בית המשפט אף בשורה ארוכה של ראיות נוספות ועדויות בעלי תפקידים בחברה, המצביעות על היות תשלום סכומים אלו בבחינת חריג השונה מהאופן המקובל במגדל הזוהר לתשלום בגין התקשרויות חוזיות לביצוע עבודות. בכלל זאת, עמד בית המשפט על כך ששום גורם מוסמך במגדל הזוהר לא אישר את תשלום הסכומים, וכי גורמים שונים בחברה ייחסו את ההוצאה לסוגי שירותים שונים שהוענקו לה. כמו כן, בחן בית המשפט עדויות, דוגמת עדותו של צבי הוכמן, אשר הצביעו על קשר ישיר בין חברת מגדל הזוהר לבין מערכת הבחירות של רגב, וכן הודעת החוץ של בנימין תבין (בעליה של חברת נכסי ירין, ומי שהיה נאשם 3 בבית משפט השלום (להלן: תבין )).

על בסיס זה פנה בית המשפט לבחינת הקשר בין המבקש לבין תבין. בית המשפט קבע כי בין השניים התקיים קשר חברי ועסקי, וכי תבין מילא תפקידים אופרטיביים בעסקיו של המבקש. זאת, בין היתר, על בסיס האזנות הסתר שבוצעו במסגרת החקירה, ונוכח מעורבותו הרבה לאורך זמן בשורה ארוכה של מהלכים עסקיים אותם היה מעוניין המבקש לקדם.

לבסוף, פנה בית המשפט לבחינת מעורבותו האישית של המבקש במתן ההוראות להעברת השוחד לרגב. בפתח הדברים, נתן בית המשפט משקל לניסיונו של המבקש להרחיק עצמו מעצם המעורבות בעסקיה של מגדל הזוהר, ניסיון אשר כאמור הופרך. לצד זאת, קבע בית המשפט כי מבין שלושת בעלי התפקידים במגדל הזוהר אשר יכלו לאשר את העברת הכספים, המבקש הוא שהורה על העברת הכספים. קביעה זו נסמכה הן על עדותו של רו"ח גבאי, שפעל מטעם החברה, הן על שורת ראיות נסיבתיות תומכות, ובהן הרצון העז של המבקש בהצלחתו של רגב בבחירות לעיריית לוד. רצונו זה הובע בחקירתו במשטרה כמו גם בהאזנות הסתר שבוצעו, ובפרשת מתן הערבות לאיילת שני, ששימשה לכיסוי הוצאות מסע הבחירות של רגב, ואשר נעשתה בדרכים עקלקלות תוך ניסיון להסתיר את מעורבותם של המבקש ומגדל הזוהר בפרשה. בנוסף, עמד בית המשפט על כך שחלק מישיבות מסע הבחירות התקיימו בתוך משרדי מגדל הזוהר . כמו כן, קבע בית המשפט כי בניגוד לגרסת המבקש, רגב ביצע פעולות אשר הלמו את האינטרסים של המבקש ושל החברה. נוכח כל האמור, קבע בית המשפט כי התקיימו כל יסודות עבירת השוחד ביחס לאישום הראשון.

ביחס לאישום השני, מצא בית המשפט כי המבקש נקט במתווה פעולה דומה לצורך קידום בחירתו של בן ארי לראשות מועצת גבעת שמואל, תוך העברת כספים בעקיפין, באמצעות חברת נכסי ירין, למימון מסע הבחירות.

על בסיס הקביעות שפורטו לעיל בעניין הקשרים ההדוקים בין המבקש לחברת מגדל הזוהר ותבין, דחה בית המשפט את טענותיו הכלליות של המבקש בדבר העדר הזיקה בינו לבין הכספים שהועברו למסע הבחירות. לגופו של עניין, עמד בית המשפט על מהימנות עדותו של שמעון זיו, ששימש כמזכיר ומנכ"ל המועצה בתקופה הרלבנטית והעיד על האינטרסים הכלכליים שהיו למגדל הזוהר בתחום המועצה כמו גם על מעורבותו של המבקש במפגשים הנוגעים לעסקיה. זאת, לצד עדויות וראיות נוספות, לרבות האזנות סתר, לעניין האינטרס הכלכלי שעמד מאחורי מימון מסע הבחירות של בן ארי. מכאן, ולאחר שעמד על כלל הראיות הנוגעות לעניין, מצא בית המשפט כי התקיימו יסודות עבירת השוחד גם בנוגע לאישום השני.

עניינו של האישום השלישי הוא במתן שוחד לעודד טל, בתמורה לקידום האינטרסים הכלכליים של המבקש, בפרט ביחס למכרז "פינוי בינוי" בגבעת שמואל. עיקר טענות המבקש לעניין זה היו כי לא הוכח כלל שהעניק טובת הנאה לטל, וכי שינוי המכרז בדיעבד נבע מליקויים בפעולת המנהל.

בית המשפט דחה את גרסתו של המבקש, כמו גם את גרסת החברה. במסגרת זו, עמד בית המשפט על כך שהחברה ניגשה למכרז ללא כל בדיקה, ועל בסיס הנחה מוקדמת כי המבקש יוכל לשנות את תנאי המכרז בהמשך. לאחר קיומו של המכרז, פעלו טל ומגדל הזוהר לתיקון תנאי החוזה באופן ששיקף את האינטרסים של מגדל הזוהר, מבלי שטל קיים בדיקה רצינית של טענות מגדל הזוהר ובניגוד לכללי מנהל תקין. בתוך כך, עמד בית המשפט בהרחבה על הראיות למעורבותו של המבקש בפרשה, וזאת מעבר לאינטרס הכלכלי המובהק שלו בהשתלשלות העניינים, וחוסר ההיגיון של גרסתו לפיה החברה ניגשה למכרז ללא ידיעתו. במסגרת זו התייחס בית המשפט, בין היתר, למאמצים של המבקש לסייע לאשתו של טל, ונוכחותו הפיזית במפגשי ההנהלה אשר עסקו במכרז, כן להימצאותם של מסמכים הקשורים למכרז בביתו. כמו כן עמד בית המשפט בהרחבה על הקשרים האישיים והעסקיים שנרקמו בין המבקש לבין טל, כפי שאלו נלמדים מהשיחות הרבות שהתקיימו בין השניים, בהן דנו בעתידו המקצועי של טל כמו גם בסיוע לאשתו. יצוין בהקשר זה כי טענות המבקש, בדבר היות הראיות באשר לשוחד שניתן לאשתו של טל ראיות להוכחת עבירה שלא הייתה מנויה בכתב האישום, נדחו. נקבע כי מדובר בראיות לחיזוק עבירת השוחד לטל, ומכל מקום כי הראיות עומדות בדרישות סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ) משכך, מצא בית משפט השלום את המבקש אשם אף באישום זה.

בסוף הדברים עמד בית משפט השלום על טענות המבקש בדבר הגנה מן הצדק ודחה אותן. בית המשפט קבע כי החקירה נוהלה בצורה עניינית, כי הפגמים שנפלו בהאזנות הסתר אינם מצדיקים את ביטול כתב האישום, כי לא הוכחה הדלפה מכוונת של אנשי משטרה מהחקירה, ולא הוכחה טענת אכיפה בררנית או "שפיטה בידי התקשורת". לבסוף, דחה בית המשפט אף את טענותיו של המבקש בדבר הפגיעה שנגרמה לו נוכח התארכות ההליכים, וקבע כי התארכות זו נבעה הן ממורכבות החקירה, והן מבקשות שונות שהגיש המבקש עצמו.

משהורשע המבקש בשלוש עבירות של שוחד, פנה בית משפט השלום למלאכת גזירת הדין. בית המשפט התחשב לחומרה בחומרת העבירות, שבוצעו תוך תכנון קפדני ובאופן שיטתי, בעונש המאסר של 36 חודשים שהוטל על טל, וכן בהעדר הבעת חרטה מצד המבקש. מנגד, התחשב בית המשפט לקולה בעדי האופי שהעידו לטובת המבקש; בפרק הזמן שעבר מיום ביצוע העבירות (זאת, תוך שעמד על מורכבות החקירה ונסיבות העיכובים השונים); במצבו הבריאותי; בהעדר עבר פלילי מכביד ובנסיבותיו האישיות. משכך, גזר עליו 42 חודשי מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסכום של 1,000,000 ש"ח.

על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי סקר בהרחבה, על פני 130 עמודים, את ערעורו של המבקש ודחה אותו ככל שהוא נוגע להכרעת הדין. לעניין גזר הדין, קיבל בית המשפט את הערעור באשר לרכיב הקנס והעמיד את הקנס על סכום של 678,000 ש"ח.

במסגרת הערעור לבית המשפט המחוזי ביקש המבקש לתקוף את ממצאי המהימנות והעובדה שנקבעו על ידי בית משפט השלום בשורה ארוכה של תחומים, וטענותיו לעניין זה נדחו על ידי בית המשפט. זאת, נוכח ההלכה כי ככלל לא תתערב ערכאת הערעור בממצעי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית, ומאחר שלא מצא כי המקרה הנוכחי נופל בגדר אותם מקרים חריגים בהם יש מקום להתערבות זו. במסגרת זו, דחה בית המשפט את ניסיונות המבקש להציג תזות עובדתיות אלטרנטיביות, המקימות ספק סביר באשר לביצוע העבירות. בית המשפט קבע כי אף שנטל ההוכחה לביצוע העבירה מוטל במלואו על התביעה, הרי שמקום בו הוסכם על ידי הצדדים כי הועברו הכספים, היה הנטל הטקטי להוכיח את סיבת העברת הכספים מוטל על כתפי הנאשמים, נטל אשר לא הורם.

בתוך כך, דחה בית המשפט את התזה שביקש המבקש להציג לראשונה במסגרת הערעור, לפיה היה אמנם אחד מהנהנים מחברת מגדל הזוהר (וזאת, בניגוד לעמדתו בערכאה הדיונית) אך לא היה בעל סמכות לתת הוראות לחברה. בית המשפט מצא כי הכרעת הדין של הערכאה הדיונית ביססה היטב את יכולתו של המבקש לתת הוראות לחברה. בהמשך לכך, דחה בית המשפט את טענות המבקש כי הוא לא נתן את ההוראות ביחס לסכומים הספציפיים שעל הפרק. נקבע כי האפשרות שהוראה ניתנה על ידי אחר (אשר נבחנה ונשללה בהכרעת הדין של הערכאה הדיונית) נטענה בעלמא, ללא כל ביסוס ראייתי ובניגוד לממצאי בית משפט השלום, ואינה יכולה לשמש תזה חלופית המקימה ספק סביר באשר לביצוע המעשים על ידי המבקש. יתר על כן, בית המשפט קבע כי בכל הנוגע לתזה שהוצגה לפיה ניתנו ההנחיות על ידי עו"ד חוטר ישי או קמר, בעלי תפקידים בחברה, הרי שמדובר בתזה שהוצגה לראשונה בערכאת הערעור, ואין מקום לבוחנה מקום בו כלל לא נטענה בפני הערכאה הדיונית.

טיעון מרכזי במסגרת קו הגנה זה היה כי יש לתת משקל מוחלט להודעות שנמסרו בהסכמה מטעם עו"ד חוטר ישי (ונגבו במסגרת הליך אחר), אשר טען כי לא היה למבקש מעמד בחברה. לטענת המערער, הודעה שהוגשה בהסכמה מחייבת את בית המשפט ואין ביכולתו לקבוע ממצא סותר באותו העניין. בית המשפט דחה טענה זו, וקבע כי בדומה להודעות חוץ המוגשות מכוח סעיף 10ב לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, על בית המשפט לבחון את קבילותה ומשקלה של ההודעה במסגרת ההליך הפלילי, ואין בהגשתה בהסכמה משום חיוב בית המשפט לאמץ את האמור בה. יתר על כן, בנסיבות העניין, קבע בית המשפט כי כלל לא הייתה הסכמה מפורשת של המשיבה להימנע מהטלת ספק באמינות ההודעה, כנדרש בפסיקה.

בהמשך לכך, דחה בית המשפט את טענותיו העובדתיות של המבקש כי תשלום הכספים על ידי מגדל הזוהר היה בגין שירות לגיטימי, משלא מצא מקום להתערבותו בממצאי העובדה של בית משפט השלום. במסגרת זאת אף דחה בית המשפט לגופן גרסאות הגנה חדשות שהוצגו לראשונה בערכאת הערעור באשר לטיבה של העסקה ואופן ניהולה. עוד דחה בית המשפט את הטענה כי מהעדרן של ראיות משמעותיות מהאזנות הסתר שבוצעו בהליך לעניין היחסים בין המבקש לבין תבין ניתן ללמוד על היעדר קיומו של קשר כזה, וזאת מאחר שקשר זה הוכח בראיות אחרות במידה מספקת. כן דחה בית המשפט את הטענות על פיהן לא הוכח כי הקשר בין תבין לבין סיעתו של רגב בוצע שלא מיוזמתו העצמאית של תבין. כמו כן, בחן בית המשפט בפירוט את הבסיס הראייתי של כל אחד משלבי השוחד, ומצא שאין מקום להתערב בהכרעת דינו של בית משפט השלום.

באשר לטענות המבקש נגד הרשעתו באישום השני, קבע בית המשפט כי לא נפל פסול בהכרעת הדין, וכי הוכחה שיטה סדורה ששימשה את המבקש לתשלום השוחד. כמו כן דחה בית המשפט את טענות המבקש לעניין השונות בין המקרים, וזאת על בסיס ממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום. במסגרת הדיון באישום זה, דחה בית המשפט את טענות המבקש לעניין העובדה שבן ארי לא הובא למתן עדות, נוכח הסבירות שבהחלטה זו של התביעה ויכולתה של ההגנה להביאו לעדות.

באשר לטענות המבקש נגד הרשעתו באישום השלישי, קבע בית המשפט כי לא נפל כל פגם בקביעה שיצירת ציפייה לטובת הנאה מקיימת את היסוד העובדתי הנדרש לצורך הרשעה בעבירות השוחד. בהתייחס לטובות ההנאה שהוענקו לאשתו של טל במסגרת אישום זה, דחה בית המשפט את טענותיו העובדתיות של המבקש בהקשר זה. כמו כן, בית המשפט קבע כי השימוש בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי נעשה כדין. זאת, שכן המבקש לא הורשע בעבירה נוספת, והוכחת מתן טובות ההנאה לאשתו של טל נועדה לבסס את העבירה בה הואשם מלכתחילה. כמו כן, נקבע כי הגנתו של המבקש לא נפגעה במקרה זה מאי אזכורה של אשתו של טל בכתב האישום, נוכח העובדה שכבר למן תחילת המשפט הובהר על ידי התביעה כי יש בכוונתה להתייחס לרכיב זה של הפרשה.

בסיום הדיון בהכרעת הדין, דחה בית המשפט המחוזי את טענות המבקש לעניין הגנה מן הצדק. בית המשפט קבע כי הפרסומים בעניינו של המבקש בתקשורת היו זניחים וברובם כלל לא עסקו בפרשה הנוכחית; כי חרף הפגמים שנפלו בהאזנות הסתר אין באלו כדי להצדיק את ביטול כתב האישום; כי לא הוכחה אכיפה בררנית, וכי לא הוכח שבוערו חומרי חקירה באופן אשר פגע בהגנתו של המבקש.

לעניין גזר הדין, מצא בית המשפט המחוזי כי אין מקום להתערב בעונש שהוטל על המבקש, נוכח חומרת העבירות מחד, וחלוף הזמן מיום ביצוען מאידך. יחד עם זאת, קבע כי רכיב הקנס יופחת לסכום של 678,000 ש"ח, הוא הסכום המקסימאלי שניתן היה להטיל בגין עבירת השוחד כנוסחה במועד ביצוע העבירות.

טענות הצדדים לפניי

במסגרת בקשת רשות הערעור שלפניי, עותר המבקש, הלכה למעשה, כי בית משפט זה יאפשר לפתוח את החזית כולה לדיון נוסף. יצוין כי הטענות המשפטיות המועלות בבקשה כמו גם הטענות העובדתיות הנטענות במסגרתה זהות לאלו שעמדו לפתחו של בית המשפט המחוזי ואשר נדונו בהרחבה בפסק דינו.

לעניין האישום הראשון, טוען המבקש כי יש מקום לבחון את ההלכה בנוגע לסמכותו של בית משפט לקבוע ממצאים עובדתיים שאינם עולים בקנה אחד עם הודעה שהוגשה בהסכמה. לצד זאת, טוען המבקש כי דחיית בית המשפט את טענתו, על פיה התשלום שהועבר לחברת איכות חיים נעשה בגין עבודה, מבוססת על התייחסות לגרסתו במהלך הליך השימוע וכי אין להתייחס לגרסה זו. עוד טוען המבקש, בין היתר, כי שגה בית המשפט בכך שנתן משקל לעדויותיהם של גורמים שלא הועמדו לדין בכל הנוגע לעסקה.

לעניין האישום השני, טוען המבקש כי שגה בית המשפט בישום ההלכות בדבר "עדות שיטה" וכן בישום ההלכות הנוגעות לאי העדת עד מטעם התביעה ולאכיפה בררנית. לעניין האישום השלישי, טוען המבקש כי שגה בית המשפט בקובעו כי "יצירת ציפייה" יש בה די כדי לקיים את היסוד העובדתי של עבירת השוחד.

לבסוף, טוען המבקש כי אף גזר הדין מצדיק את קבלת הבקשה, שכן הוא חורג באופן משמעותי מטווח הענישה וכן מאחר שלא ניתן משקל מספיק לנסיבותיו האישיות ולפרק הזמן הארוך שעבר מיום ביצוע העבירות ועד למתן גזר הדין.

בתגובה, טוענת המשיבה כי הבקשה רובה ככולה נסובה סביב טענות עובדתיות, שנבחנו על ידי שתי ערכאות ולפיכך היא אינה מצדיקה בחינה על ידי ערכאה שלישית. לגופו של עניין טוענת המשיבה כי ההלכה הפסוקה בדבר יכולתו של בית המשפט לסטות מהודעה שהוגשה בהסכמה ברורה ואינה דורשת בחינה מחודשת. יתר על כן, לגישתה, שאלה זו כלל אינה מתעוררת במקרה הנוכחי, שכן כל שהסכימה לו המשיבה הוא שאמירותיו של עו"ד חוטר ישי אכן נאמרו, ולא היה בכך כל הסכמה לאשר לאמיתות אמירות אלו. יתר על כן, לשיטתה, האמירה אליה מתייחסת ההגנה אמנם הייתה חלק מהודעתו של עו"ד חוטר ישי, אך לא הייתה הסיבה להגשת ההודעה, ובוודאי שלא יכולה הייתה להיות הסכמה כללית באשר לכל אמירותיו של עו"ד חוטר ישי בהודעתו. בהמשך לכך, טוענת המשיבה כי גם ההלכה הקובעת כי די ב"יצירת ציפיות" כדי לקיים את היסוד של המתן בעבירת השוחד נקבעה במפורש בפסיקתו של בית משפט זה ואינה דורשת בירור נוסף.

במענה לתגובת המשיבה, הגיש המבקש ברשות תגובה נוספת. בתמצית, שב המבקש וחזר על טענותיו כפי שפורטו בהודעת הערעור. בתוך כך, ביקש המבקש לאבחן בין מצב שבו הוגשה הודעה בהסכמה חלף עדות, לבין מצב בו הוגשה הודעה בהסכמה "כראיה לאמיתות תוכנה", מצב המהווה הסכם ראייתי בין הצדדים אותו על בית המשפט לכבד.

דיון

לאחר העיון בפסקי הדין של הערכאות הקודמות, בבקשת רשות הערעור, בתגובת המשיבה ובתשובה של המבקש לתגובה זו מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

כידוע, רשות ערעור תינתן רק באם ההליך מעורר סוגיה עקרונית או ציבורית חדשה , החורגת מעניינם של הצדדים הפרטניים ( ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: פרשת חניון חיפה )).

הבקשה שלפניי אינה מקיימת תנאי זה ולפיכך דינה להידחות.

לא מצאתי מקום לבחון את טענת המבקש כי אין ביכולתו של בית המשפט לסטות מהודעה שהוגשה בהסכמה בנסיבות המקרה הספציפי. אין מחלוקת כי הודעה זו הוגשה חלף עדותו של עו"ד חוטר ישי בעקבות פסק דינו של בית משפט זה (בג"ץ 7604/06 חוטר ישי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.1.2007) (להלן: פרשת חוטר ישי )). הסכמת הצדדים, כפי שפורטה בפסק הדין בפרשת חוטר ישי, הייתה כי ההודעות יוגשו בהסכמה כדי להימנע מהצורך בזימונו לעדות, ולאפשר לעו"ד חוטר ישי לייצג את חברת מגדל הזוהר. העולה מפסק הדין הוא כי ההסכמה לא הייתה באשר לתוכן אמירותיו של עו"ד חוטר ישי וכל תכליתה הייתה לאפשר את קיומו של ההליך באופן המיטבי. יתר על כן, גרסת המבקש, על פיה כוונת הצדדים הייתה להסכים על תוכן ההודעות נוגדת את השכל הישר, שכן הסכמה שכזו הייתה מייתרת את ההליך כולו. יצוין, כי לדידי אף לו הייתה הסכמת הצדדים באשר לתוכן האמירות, לא היה בכך כדי לכבול את שיקול דעתו של בית המשפט, ולכל היותר היה על בית המשפט לתת משקל מסוים להסכמה הדיונית בין הצדדים (וראו את דיונו המקיף והבהיר של בית המשפט המחוזי בפסקאות 63-61 לפסק דינו). מכל מקום, נוכח העובדה שבמקרה זה כלל לא הייתה הסכמה באשר לאמיתות אמירותיו של עו"ד חוטר ישי, איני נדרש לבחון את השאלה הכללית בדבר האפשרות של הצדדים לכבול את שיקול דעתו של בית המשפט באמצעות הסדרים ראייתיים שעניינם הגשת הודעה בהסכמה.

בהמשך לכך, לא מצאתי מקום לבחינה מחודשת של ההלכה המושרשת על פיה די ב"יצירת ציפיות" לטובת הנאה כדי לקיים את היסוד העובדתי של עבירת השוחד. הלכה זו נובעת מלשון החוק עצמו, הכוללת את האפשרות של הצעה או הבטחה של טובת הנאה, וזאת אף אם אלו נדחו (ראו סעיף 294(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977). נקבע בעניין זה כי:

"הצעה לתת שוחד לעובד ציבור יש בה מן השחיתות גם אם השוחד בפועל לא ניתן, ואפילו אם בשעה שהוצעה ההצעה, לא היתה כוונה לתיתו. הפיתוי הנעוץ בהצעת השוחד הוא עצמו עלול להניע את עובד הציבור לבצע פעולה אסורה שדבק בה כתם של שחיתות. העבירה מתמקדת בעובד הציבור ובצורך להגן עליו מפני העמדתו בניסיון הפיתוי. מכאן כי הצעה לעובד ציבור שמשמעותה העמדתו בפיתוי לבצע פעולה תמורת שוחד, יש לראותה כ"הצעה" אסורה למתן שוחד במובנו של סעיף 294(ב) לחוק העונשין" (ע"פ 1224/07 בלדב נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם, 10.2.2010))

יתר על כן, במקרה הנוכחי, התמונה המצטיירת מהראיות היא שהמבקש פעל לקידום עניינו של טל באופן ממשי, אף אם פעולות אלו לא הובילו לתוצאות הרצויות. משכך, לא ניתן לראות במבקש כמי שהציע דברים בעלמא, והתנהגותו מעידה על רצון לממש את ההבטחות שניתנו.

באשר ליתר טענות המבקש, העיון בבקשת רשות הערעור מגלה כי אלו הן טענות הנוגעות ליישום שגוי לכאורה של הדין וטענות הנוגעות במישרין לקביעות העובדתיות של בית משפט השלום, אשר נבחנו פעם נוספת על ידי בית המשפט המחוזי. זאת, הן על ידי תקיפת הממצאים העובדתיים עצמם, הן על ידי ניסיון להציג תזה חלופית אפשרית. אין בשני מישורי טיעון אלו כדי להצדיק את קבלת הבקשה.

כידוע, טענות בדבר טעות בישום הדין במקרה הפרטני, מקומן בערכאת הערעור, ולמעט במקרים חריגים בהם יש מקום מטעמי צדק להתערבותו של בית משפט זה, למבקש זכות לטעון את טענותיו באשר לטיב הדין החל בפני שתי ערכאות בלבד. כך הוא הדבר אף ביחס לטענותיו העובדתיות של המבקש (ראו לדוגמא פרשת חניון חיפה וכן ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(4) 632, 644-643 (2000)). קו ההגנה אותו שואף המבקש להציג בפני בית משפט זה, בדבר קיומה של תזה חלופית, הננקט לא פעם במסגרת דיונים בעבירות של שוחד (ואשר הינו למעשה קו טיעון המבקש לקעקע את ממצאי העובדה בהכרעת הדין), מקומו בערכאה הדיונית. בהקשר זה ציינתי בעבר כי:

"הלכה ידועה מקדמת דנא היא, כי בית המשפט, בשבתו כערכאת ערעור, לא יתערב בקביעות העובדתיות ובהערכת מהימנותם של עדים של הערכאה הראשונה, ששמעה את העדויות, התרשמה מהן באופן בלתי אמצעי ובחנה אותן. בפרט כך הוא, כאשר מדובר בממצאי מהימנות, כשבעניין זה יכולתה של ערכאת הערעור מוגבלת. אכן, אין עסקינן בכלל בל יעבור. רק במקרים חריגים תסטה ערכאת הערעור מכלל זה של אי-התערבות. לא מספיק להצביע על שורה של תמיהות לגבי קביעותיה של הערכאה הדיונית, אפילו הן רבות, אפילו מי מהן נותרו בלא הסבר, כדי לסטות מהלכה זו, אלא צריך שתהיינה עובדות המראות בעליל שהשופט לא יכול היה להתרשם כפי שהתרשם " (ע"פ 6916/09 אטיאס נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 29.10.2010) וראו גם ע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 10.11.2011), עמודים 101-79).

משכך הדברים באשר להצגת קו הגנה חלופי בערכאת הערעור, מקל וחומר שאין בטענות הגנה אלו משום הצדקה לקבלת בקשת רשות הערעור, ובחינת טענות המבקש ב"גלגול שלישי".

לבסוף, גם בטענות המבקש נגד גזר הדין לא מצאתי ממש. כידוע, רק במקרים נדירים, בהם ניכרת סטייה משמעותית ממתחם הענישה, תתקבל בקשת רשות ערעור הנוגעת לגזר הדין ( רע"פ 7201/97

בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). במקרה הנוכחי, שקלו שתי הערכאות את כלל השיקולים הרלבנטיים לעניין העונש, וכן התחשבו כראוי בעובדה שהעבירות בוצעו לפני תיקון חוק העונשין וההחמרה בענישה בגין עבירות שוחד. בנסיבות המקרה, לא יכולה להיות מחלוקת כי העבירות שבוצעו חמורות ביותר. הניסיון להשפיע על מערכות בחירות ועל נבחרי השלטון המקומי באמצעות שוחד מערער את הבסיס הדמוקרטי של השלטון המקומי, פוגע פגיעה קשה בטוהר המידות של אישי ציבור ומקעקע את אמון הציבור בנבחריו. כמו כן, התנהלותו של המבקש, שנועדה לקדם אינטרסים כלכליים, פגעה אף בשיוויון ההזדמנויות בין חברות בשוק העסקי, ובאינטרס הציבורי בהליכי תכנון ובנייה תקינים, לטובת רווחת כלל האוכלוסייה (לחומרת עבירת השוחד ראו רע"פ 5905/98 רונן נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(1) 728, 734 (1999); ע"פ 8430/11 מדינת ישראל נ' קארשי (טרם פורסם, 15.2.2012)) . נוכח החומרה הרבה שבמעשיו של המבקש, לא מצאתי כי העונש שהוטל עליו חורג ממתחם הענישה הראוי, ולפיכך אני מוצא לנכון לדחות את הבקשה אף במישור זה.

סוף דבר, הבקשה נדחית. המבקש יתייצב ביום 1.7.2012 לא יאוחר משעה 10:00 במזכירות בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, לשם תחילת ריצוי עונשו. החלטתי מיום 22.4.2012 בעניין עיכוב ביצוע עונש המאסר מבוטלת בזאת.