רע"פ 3334/11 זהר וייס נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (הנשיאה ברלינר, והשופטים קרא וסוקולוב) מיום 16.3.2011 בתיק ע"פ 11836-01-11, בו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום (השופט מאור) מיום 21.11.2010 בתיק תת"ח 34344-04-10.

ב.

המבקש הורשע בהשטת אופנוע ים במרחק של 30 מטר מהחוף, בניגוד לתקנה 68(ב) לתקנות הנמלים (בטיחות השיט), תשמ"ג - 1982. המבקש בחר להישפט על העבירה (תחת תשלום קנס מינהלי), וייצג את עצמו. ההרשעה התבססה על עדותו של השוטר רושם הדו"ח, אשר בית משפט השלום מצא אותה מהימנה. הוזכר, כי המבקש הודה שהשיט את האופנוע במקום ובזמן האירוע, ונקבע "אני מעדיף את גרסתו של השוטר, המפורטת, על פני גרסתו של הנאשם [לפיה אמנם השיט את האופנוע אך עשה זאת כדין - א"ר]". הוזכר, כי המבקש לא הביא עדים לביסוס גירסתו, ומכלול הנסיבות תומך בעמדת המשיבה. בנסיבות הושתו על המערער קנס בסך 2,000 ש"ח (במידת מה יותר מהקנס המינהלי בסך 1,600 ש"ח) שישולם - נוכח טענות המבקש בדבר מצבו הכלכלי הקשה

- בעשרה תשלומים חודשיים שוים; וכן חתימה על התחייבות להימנע מהעבירה בה הורשע.

ג.

ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי נדחה ביום 16.3.2011. בין היתר נקבע: "מדובר בערעור מהימנות מובהק. בית המשפט קמא נתן אמון בשוטר. האמון מנומק ואין סיבה במקרה זה להתערב בממצא המהימנות". אשר לטענה כי המבקש, אשר כאמור לא היה מיוצג, לא ידע שעליו להביא עדים נקבע:

"לא מצאנו ממש גם בטענה כאילו לא ידע המערער שעליו להביא עדים. על פני הדברים קשה לנו לראות במה יכלו העדים להועיל לו, שכן גם לדבריו נהג לבד ומכל מקום מדובר במערער שידע היטב להתנהל ולעמוד על זכויותיו. המערער ביקש וקיבל לידיו את החומר כשהוא מצולם, ידע לחקור נגדית ואיננו מקבלים כי נמנע מלהביא עדים אך ורק משום שלא ידע על הצורך בהבאתם" (עמוד 3).

בכל הנוגע לערעור על גזר הדין נקבע, "בסופו של יום הוטל על המערער מעט יותר מהקנס המינהלי, שעל כן גם בנושא זה אין מקום להתערב".

ד.

כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה שלפנינו. בין היתר נטען, כי המבקש הוטעה על ידי בית משפט השלום, אשר מחד אמר לו כי יסייע בידו בניהול ההגנה, ומנגד לא העמידו על הצורך להזמין עדים מטעמו. הוטעם, כי "רוב הציבור אינו יודע את הכללים והחוקים... ואם אין באפשרותו לשכור עו"ד, דבר זה עומד לו כרועץ". עוד נטען, כי בית המשפט התעלם מסתירות בעדותו של עד התביעה; והוסף, כי מדובר "בתפירת תיק" כחלק ממאבק כולל של השיטור הימי באופנועי ים ("מלחמה מתועדת היטב בבתי המשפט ובתקשורת"). כן נטען ל"בידוי ראיות". הוזכר, כי פסקי הדין מבוססים על העדפת מהימנותו של השוטר רושם הדו"ח, אך נטען - ללא פירוט וללא תיעוד - כי בית המשפט לא היה מודע לכך שהשוטר רושם הדו"ח סולק מהשיטור הימי "עקב בעיית מהימנות". במישור המשפטי נטען, כי תקנה 68(ב) לתקנות הנמלים (בטיחות השיט), תשמ"ג - 1982 מתירה כניסה לתחום 300 מטר מהחוף למטרות מעבר, כי פרשנות המשיבה לתקנה "קלוקלת", וכי אינה נאכפת.

ה.

לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה, שכן אינה באה בגדרי אותם מקרים המצדיקים מתן רשות ערעור בגלגול שלישי:

"בהתאם לסעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה רק 'פסק דין של בית משפט בערכאה ראשונה ניתן לערעור בזכות'. מסיבה זו היתה למבקש זכות לערער על פסק דינו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי. אין במשפט הישראלי זכות לערעור נוסף לבית המשפט העליון. אכן, בית המשפט רשאי לתת למבקש רשות לערער, ואולם רשות זו ניתנת רק במקרים חריגים המעוררים שאלות משפטיות או ציבוריות חשובות (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128; רע"פ 6481/95 ימין נגד מדינת ישראל (לא פורסם)); והמקרה שלפנינו אינו מעורר כלל שאלות מסוג זה" (רע"פ 2000/11 בן ארויה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה ג').

בסופו של דבר האמין בית משפט השלום לעדותו של השוטר רושם הדו"ח, וזה העיד כי המבקש נהג את אופנוע הים בתחום האסור שלא למטרת מעבר ("שט מדרום לצפון וחוזר חלילה וזאת במרחק 40- 30 מטר

משובר הגלים"). הרשעת המבקש מבוססת בשורה התחתונה על האמון שנתן בית המשפט בעדות זאת, ובממצאים מסוג זה אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב "קל וחומר בגלגול שלישי" (רע"א 9503/09 ביטון

נ' פורטל (לא פורסם); רע"א 4976/09 קבץ נ' אזולאי (לא פורסם)).

ו.

עד כאן בכל הנוגע לשאלת ההצדקה למתן רשות ערעור. אוסיף ואומר, כי אין בפנינו תיעוד לאותה "התחייבות" של בית המשפט כלפי המבקש לסייע לו בניהול הגנתו, ואולם, כעולה מן הפרוטוקול, ידע

המבקש לנהל את הגנתו, ובתוך כך ידע היטב לחקור את השוטר רושם הדו"ח. אולי לא למותר להזכיר, כי בחומר הראיות – אשר צולם והועבר לידי המבקש – מופיע שוטר נוסף כעד לאירוע, ואף נאמר שאופנוע ים שלישי שהיה במקום לא טופל כיון שלא נראה עובר עבירה, מה שמעיד לכאורה על אכיפה עניינית. עוד אומר, כי המבקש לא התייחס – בכל שלוש הערכאות – לזהותם של אותם עדים פוטנציאליים אשר סבר בטעות, כך לשיטתו, כי אינו צריך להעידם, וחוששני כי מדובר איפוא בטענות שלא בוססו; ומנגד העלה טענות שונות וכלליות להגנתו ("בנמל תל אביב הישן (וביחוד בחורף)... אין זכר לחוף. אין מתרחצים. ואין כל סכנה לציבור... כלי השיט אינו אופנוע... כל עניינה של המאשימה הוא ב'מרשרשים'"), טענות שמטבע הדברים אין בידי ערכאת ערעור ככלל להידרש אליהן. בנסיבות אלה קשה לזהות פגם באופן בו דחה בית המשפט המחוזי את הערעור.

ז.

סוף דבר, לא אוכל להיעתר למבוקש.