רע"פ 3621/06 היפא סלאמה נ. מדינת ישראל

1.בכתב אישום שהוגש נגד המבקשת, היפא סלאמה, נטען כי בחודש יולי 2004 היא החזיקה בביתה סמים מסוכנים מסוג הרואין וקוקאין, ואף היו ברשותה כלים המשמשים להכנת סם או לצריכתו. בית-משפט השלום ברמלה הרשיע את המבקשת, בעקבות הודאתה בעובדות שיוחסו לה, בעבירות של החזקה ושימוש בסמים מסוכנים, עבירות לפי סעיפים 7(א), 7(ג) רישא ו-10 רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973. בנוסף לכך, קבע בית-משפט השלום בפסק-דינו כי המבקשת הנה סוחרת סמים.

2.על אף שכמויות הסם באחזקתן הודתה המבקשת, מצדיקות כדבר שבשגרה הטלתו של עונש מאסר בפועל לתקופה ממושכת, הרי במסגרתו של הסדר הטיעון עתרו הצדדים לעונש של שישה חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות. זאת, נוכח גילה של המבקשת (53), מצב בריאותם הקשה של שניים מילדיה, היותה אם למכורים לסמים קשים, והעובדה כי זו הרשעתה היחידה. דא עקא, בית-משפט השלום מאן לאמץ את הסדר הטיעון, מחשש כי יהווה מסר בלתי ראוי. בעקבות כך נגזרו למבקשת 24 חודשי מאסר, מחציתם בפועל ומחציתם על–תנאי, היא חויבה לשלם קנס בסך 75,000 ש"ח, וחולט סכום של 16,850 ש"ח שנתפסו בביתה.

המבקשת הביאה את השגותיה כנגד העונש לפני בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, שם הלינה על החלטתה של הערכאה הראשונה לסטות מהסדר הטיעון שהביאו הצדדים בפניה. לגופם של דברים הוסיפה וטענה המבקשת, כי הסדר הטיעון שגובש בעניינה איזן כראוי בין מכלול הנסיבות.

בית-משפט קמא דחה את הערעור, לאחר שנתן את דעתו על חומרת העבירות ועל הצורך להילחם בנגע הסמים שפשה במחוזותינו.

3.עתה עותרת המבקשת כי תינתן לה רשות לערעור נוסף על גזר-הדין. בבקשתה היא שבה ומעלה טיעונים ששטחה בפני ערכאה קמא, תוך שהיא מדגישה כי יש לכבד את הסדר הטיעון, הואיל וזה נעשה בהסכמת המשיבה האמונה על האינטרס הציבורי.

4.לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל דעה כי דינה להידחות. עתירתה של המבקשת אינה מעלה כל שאלה המחייבת ליבון, שלישי במספר, בפני ערכאה נוספת. אדרבא, הלכה היא כי חומרת העונש, כשלעצמה, אינה מקימה עילה למתן רשות ערעור ( רע"פ 2158/05 ליאוניד שליאפנטוק נ' מדינת ישראל ,

לא פורסם; רע"פ 4938/98 אח'ליל נ' מדינת ישראל , לא פורסם; רע"פ 9655/02 פלוני נ' מדינת ישראל , לא פורסם; רע"פ 5258/03 פדילה נ' מדינת ישראל , לא פורסם). אף כי לכלל זה נקבעו חריגים, עניינה של המבקשת אינו נמנה עמם.

למעלה מן הדרוש אוסיף, כי הנחת המוצא של בית המשפט היא אמנם ש"התביעה, כמופקדת על אינטרס הציבור, פועלת בתום לב ומשיקולים עניינים" (ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(1) 577, 610). אולם, גם נקבע כי בית המשפט יהיה רשאי לדחות הסדר טיעון, אם מצא כי "נפל פגם משמעותי בשיקולי התביעה ... למשל אם ... לא נתנה התביעה משקל ראוי לשיקול רלוונטי מבין השיקולים הנמנים עם שיקולי הענישה המקובלים" ( שם ). מקובלת עלי השקפתו של בית המשפט המחוזי, לפיה אין בעונש שהומלץ על ידי הצדדים מענה הולם לחומרת מעשיה של המבקשת, כפי שאין בו מענה למטרות ההרתעה אשר מקורן באינטרס הציבור להילחם בנגע הסמים בדרך של גזירתם של עונשים קשים ומכבידים. לאור כל אלה, לא מצאתי כי הוכחה עילה ליתן רשות לערער, ומכאן החלטתי לדחות את הבקשה, ועמה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש. המבקשת תתייצב לשאת בעונשה במועד אותו קבע בית המשפט המחוזי.