רע"פ 4534/99 יהודה זינגר נ. מדינת ישראל

השאלה אותה מעלה המבקש כשאלה משפטית תקדימית חדשה למתן רשות ערעור היא השאלה הבאה:

האם תקנה 28(ב) לתקנות התעבורה, האוסרת הסרת יד מן ההגה במהלך נסיעה ומכתיבה איסור זה בסעיף קטן (ב) גם למקרה של שיחה בפלאפון שלא דרך דיבורית, מצמיחה עבירה גם כאשר נאשם אוחז בשתי ידיו בהגה ומשוחח בפלאפון הנייד כשהמכשיר על כתפו ונתמך על ידי ראשו המוטה של המחזיק. וזו לשון התקנה:

"28. (א) נוהג רכב חייב להחזיק בידיו את ההגה או הכידון כל עוד הרכב בתנועה; אולם רשאי הוא להסיר יד אחת מן ההגה או הכידון אם עליו לעשות בה דבר להבטחת פעולתו התקינה של הרכב או לקיום כללי התנועה.

(ב) האמור בתקנת משנה (א) יחול גם על הנוהג ברכב בו הותקן או מצוי מכשיר טלפון קבוע או נייד, והנוהג ברכב רשאי להשתמש בטלפון רק באמצעות מיקרופון המותקן ברכב.".

אשר למצב העובדתי כאמור, זה נקבע על ידי בית משפט שלום בפסק-דין שאושר על ידי בית המשפט המחוזי ואין מקום להתערב בכך.

אשר למצב המשפטי, שתי הערכאות הרשיעו את המערער מנימוקים שונים. שופט השלום (כב' השופט טובי) סבר, כי שימוש במכשיר פלאפון ללא הסרת ידים מן ההגה הוא שימוש שאינו מוסדר ואינו נאסר על ידי תקנה 28. הוא מצא את המבקש אשם בעבירת נהיגה בחוסר זהירות לפי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה.

שופט בית המשפט המחוזי (כבוד השופט מודריק) סבר כי תקנה 28 משקפת שלוש הוראות נורמטיביות: האחת, לפיה חייב נהג לאחוז בשתי ידיו בהגה תוך נהיגה; השניה, כי הוא רשאי להסיר יד אחת מן ההגה לשם קיום כללי התנועה; השלישית, כי הנוהג ברכב רשאי להשתמש בפלאפון רק באמצעות מיקרופון המותקן ברכב. מכאן שלקביעתו עבר המבקש את העבירה לפי תקנה 28(ב).

השאלה הנ"ל מועלית בין טענות נוספות אחרות שאינני מוצאת להתייחס אליהן, אכן שאלה משפטית היא וגישות שתי הערכאות, שונות זו מזו, ואף על פי כן, דין הבקשה להידחות.

הטענה השובה את האוזן היא טענה מתחכמת קמעה. באותו מטבע ניתן להשיב, כי ברור הוא שהמכשיר אינו מגיע לכתף ואינו מוסר ממנה בתום השיחה ללא שימוש בידו של הנהג וכי לא מתקבל על הדעת לפרש את התקנה כך שהיא מתירה נהיגה תוך החזקת המכשיר הנייד בין הכתף והראש המוטה - החזקה שסכנה מרובה כרוכה בה לנהיגה - ואוסרת החזקת המכשיר ביד אחת. שתי הסיטואציות, הכרוכות שתיהן בדיבור במכשיר נייד בשעת נהיגה, מסוכנות לפחות באותה מידה והתקנה, הבאה למנוע סיכון בטיחותי, זה צריכה להתפרש כאוסרת את שני המצבים. מעבר לכך, דעתי כדעת שתי הערכאות הקודמות. לדידי עבר המבקש עבירה לפי תקנה 28(ב) בכך שלא דבר באמצעות דיבורית כפי שסבר בית המשפט המחוזי וכן עבר הוא עבירה לפי תקנה 21(ג) כפי שסבר השופט קמא.

במצב דברים זה, אין מקום ליתן רשות ערעור והבקשה נדחית בזה.