רע"פ 8867/03 שמואל מרציאנו נ. מדינת ישראל

1.בעת שהמבקש – איש משטרה – נהג ברכב במסגרת מילוי תפקידו כראש צוות של עשרים שוטרים, הרכב בו נהג חדר לנתיב המיועד לנסיעה בכיוון הנגדי, התנגש ברכב אחר, וכתוצאה מהתאונה, נהרג אדם. בעקבות התאונה, הוגש כנגד המבקש כתב אישום, והוא הורשע בבית המשפט לתעבורה בבאר שבע (כב' הש' ד' לנדסמן) בעבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 בצירוף סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש]. על המבקש הוטלו שמונה חודשי מאסר על תנאי, שרות לתועלת הציבור במשך 400 שעות, פיקוח מבחן למשך שנה, קנס בסך 2,000 ₪ ושלוש שנות פסילה מלנהוג. המבקש הגיש ערעור על פסק הדין בבית המשפט המחוזי בבאר שבע; המדינה ערערה על קולת העונש. בית המשפט המחוזי (כב' הנשיא י' פלפל וכב' הש' נ' הנדל ו-ר' יפה-כ"ץ) דחה את ערעור המבקש וקיבל את ערעור המדינה, במובן זה שהוטל על המבקש עונש מאסר בפועל של חמישה חודשים, שירוצה במסגרת עבודות שירות (במקום השל"צ) ונקבע כי פסילתו מלנהוג תהא לתקופה של שבע שנים . מכאן הבקשה לרשות ערעור בפני בית משפט זה, שאיתה הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין.

2.בבקשתו טוען המבקש, כי עקב טבעה של עבודת העיקוב הסמוי בה עסק בעת התאונה, "אין מנוס עיתים ממעבר על תקנות התעבורה", בין היתר לאור הצורך להימנע מאיבוד קשר עין עם אובייקט העיקוב. בכל מקרה, כן טוען המבקש כנגד "התעלמות מאמת המידה אשר נקבע[ה] עבור חיילים-לוחמים", משמע – "[פטור] אשר ניתן לחיילים במשימה מבצעית". בענין העונש, טוען המבקש כנגד חומרתו; כן טוען הוא כי אין להטיל של"צ על שוטרים, אשר כל עיסוקם הינו לתועלת הציבור. בנוסף, ומבלי לפרט או להפנות, טוען המבקש כי העובדה שטרם נפסקה הלכה ברורה והחלטות הסותרות בערכאות הנמוכות, מצדיקות מתן רשות ערעור.

3.דין הבקשה להידחות. בפסק דינו, דן בית המשפט המחוזי בתקנה 32 לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961, לפיה:

רכב משטרה

32.(א) רכב של משטרת ישראל, שהנוהג בו או הנמצא בו ממלא תפקיד רשמי בפועל לא יחולו לגביו הוראות חלק ב' [לרבות הוראות בענין נסיעה בנתיב הנכון ובענין עקיפה – מ"נ] אם היה בקיומן כדי למנוע את מילוי התפקיד.

4.בית המשפט המחוזי קבע, כי המבקש לא טען שהיה עליו להיכנס לנתיב הנגדי בכדי למלא את תפקידו, וכי גם אם הנסיעה היתה קשורה למילוי עבודתו, המעבר לנתיב הנגדי והעדר תשומת לב לרכבו של המנוח לא קיימו כל מטרה מבצעית. זאת ועוד: בית המשפט המחוזי אישר את הממצא שקבע בית המשפט לתעבורה, לפיו התייחסות המבקש לאפשרות שרכבו אכן שהה בנתיב הנגדי היתה – "לא זוכר". כך, לא זו בלבד שהמבקש לא טען שהיה חייב להיות בנתיב הנגדי כדי למלא את משימתו, אלא שהוא כלל לא יודע אם היה בנתיב זה. בנסיבות אלה, צדק בית המשפט המחוזי בקביעה שלא הוכחו יסודות תקנה 32 האמורה בענין המבקש. יצויין, כי אף בבקשה שבפנינו נמנע המבקש מלטעון מפורשות שהימצאותו בנתיב הנגדי שירתה את משימתו.

5.בענין טענת המבקש לגבי פטור הניתן לחיילים בפעילות מבצעית, אין לי אלא לציין – מבלי להביע כל דעה לגבי דמיון ושוני בין חיילי צה"ל לבין שוטרים – כי לחיילים אין פטור בפני העמדה לדין בגין גרימת מוות ברשלנות (ראה בג"צ 2702/97 פלונים נ' שר הביטחון ואח', פ"ד נג (4) 97).

6.בקשה זו אינה מעלה איפוא שאלה בעלת חשיבות חוקתית או ציבורית המצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ראה ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ,

פ"ד לו (3) 123; רע"פ 6890/97 גיית נ' מ"י (לא פורסם)). כך, נותר רק ענין העונש, וככלל, לא נוהג בית משפט זה ליתן רשות לערער על חומרתו של עונש בלבד (ראה רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מ"י

(לא פורסם); רע"פ 6307/03 דניאל ויניב התקנות ושירותים בע"מ ואח' נ' מ"י - אגף המכס (לא פורסם)). למעלה מן הצורך אציין, כי לא נפל פגם באיזון שעשה בית המשפט המחוזי, בו התחשב, מצד אחד, בכך שהתאונה אירעה בעת שהמבקש ביצע פעילות משטרתית מבצעית ומצד שני, בצורך בהרתעה כבדה לצמצום הקטל בדרכים. לכך נוסיף, לענין הטענה בענין של"צ לשוטרים, כי ממילא, לפי פסק הדין של בית המשפט המחוזי, מדובר לא בשל"צ אלא במאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות.

7.על כן, אני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור ועימה את הבקשה לעיכוב ביצוע.